מאמר ראשון בסדרת "כיצד נוצרים דינים ופרטי דינים בתורה", התמקדות המאמרים היא בפן ההלכתי הטכני ולא בפן הדרש רמז סוד או פילוסופיה.
הנידון במאמר זה הוא לנפקותות ההלכתיות, עד כמה רבינא ורב אשי והמורה הוראה יתייחסו לחפצא דמצוה כמטרה ועד כמה כאמצעי, ונ"מ לנידונים שהובאו במאמר וכיוצא בהם.
הנידון במאמר זה הוא לנפקותות ההלכתיות, עד כמה רבינא ורב אשי והמורה הוראה יתייחסו לחפצא דמצוה כמטרה ועד כמה כאמצעי, ונ"מ לנידונים שהובאו במאמר וכיוצא בהם.
העיקרון- אין לקב"ה צורך והנאה מהמצוה אלא מקבלת עול מלכותו
מדרשי הלכה פרשת בא- כיוצא בו אתה אומר ולקחו מן הדם ונתנו על המשקוף ועל שתי המזוזות וגו' וכי מה הדם מהנה למלאך ומה הדם מהנה למזוזה אלא כל זמן שיש' עושין רצונו שלמקום ומאמינין במה שפקדו המקום למשה לעשות המקום חס עליהן.
מסקנת הדברים- מצוה זה לא ענין טוב, עבירה זה לא ענין רע, אלא מצוה זו הגדרה מסוימת שהקב"ה העמיד שהיא תהיה ביטוי לעשיית רצונו יתברך, ועבירה הוא להיפך.
האם עיקרון זה משמש למעשה להקל בפרטי המצוה כשמקבל עול מלכותו
פרק א- מקומות שמצאנו שכן
א. "העוסק במצוה פטור מן המצוה"
פרק א- מקומות שמצאנו שכן
א. "העוסק במצוה פטור מן המצוה"
"העוסק במצוה פטור מן המצוה" לשון הרשב"ץ אבות פ"ב מ"א- אבל למי שהוא עוסק במצוות, אין אנו צריכים לטעם זה, לפי שהעובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו, ואם הניח אותה עבודה אעפ"י שהיא קלה, מפני עבודה אחרת אעפ"י שהיא חמורה, הרי זלזל בעבודה שהיא בידו. ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת, הרי השלים רצון אביו [שבשמים] כראוי. עכ"ל. ואולי יש לשייך לזה ענין הא דאין מעבירין על המצוות, ועיין ברשב"ץ לפני קטע זה.
ויש להקשות אם זה זלזול לחטוף גם מצוה אחרת מדוע לא נאמר "העוסק במצוה אסור במצוה", ולו"ד הרשב"ץ היה נראה שענין העוסק במצוה מתפרש לא משום זלזול במצוה שעוסק בה, אלא מדין וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצוואר כו' אלא הכל הענין עול מלכותו יתברך, ואם אתה מקבל עול מלכותו כבר אין נפקותא באיזה צורה, ולע"כ.
ויש ליישב שיש גם ענין לחטוף עוד מצוה וכן יש לענין להדבק במטרה הראשונה כי פנייה לדבר אחר היא כזלזול בה, ושקולים הם, ולכן העוסק במצוה רק פטור מן המצוה ולא אסור במצוה.
-יש לבדוק מושג טריד טירדא דמצוה ושייכותו לעוסק במצוה, ולע"כ.
ב. עשה דוחה לא תעשה אין ענין להמנע מלהכנס לכך
וכמו כן יש לשאול מדוע לא מצאנו ענין להמנע מסדין בציצית כדי למעט לאווין ואפשר בענין אחר, (ואם תתרץ שזה הותרה, נשאל אותך בנוסח אחר- למה זה הותרה.)
ויש לפרש וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר כו', אלא התורה הגדירה וקבעה שס"ה ענינים שבהם אדם יכול חלילה להראות פריקת עול מלכות שמים רח"ל, ויכול להשתעבד לבורא ית' ולהמנע מהם, וכן יזכנו יתברך להיות, וכשנהיה עשה ולא תעשה סותרים והכלל שהבורא מסר שהעשה נדחה, כבר לא שייך כאן מושג עבירה, וכי האדם הראה שהוא פורק עול מלכות שמים עכשיו. ולמה הדבר דומה להכרעות התורה במציאות, כגון שעד מ' יום הדם בא מחמת הלידה ואחר כך מחמת הוסת, האם יש מקום לחוש במקרה שיהיו ראַיות רפואיות שהפעם אין זה כך, או שנאמר מה לך לחשוש, התורה אסרה בוסת רגילה והתירה היום, וכן כל כיו"ב, והנמשל מובן.
ג. סייג ללא תעשה [העלול ליעשות באיסור] מצדיק לבטל עשים ביד רחבה
ואולי זה גם הפשט בזה שרבנן פטרו תפילין ביו"ט שני גם האידנא דבקיאינן בקביעותא דירחא, אע"פ שכל גזירת יו"ט שני היא מחודשת והיא משום חשש רחוק, ולעומתה אתה מפסיד בבירור לפנינו מצוות תפילין לכל עם ישראל לדורות. (ואולי יש עוד דוגמאות כיו"ב.) ויש לפרש דכל ביטול מצווה שנעשית משום מצוה אחרת, זה כבר דבר הנשמע, דאידי ואידי קבלת עול מלכותו יתברך. (נ.ב. מצאנו עוד דוגמא שלא עשו תרי חומרי בדבר אחד, שפטרו עיסה שנתחמצה בשאור של תרומה מחלה דזמן הזה.) (כמובן שאין הדבר מסור לעמי הארץ להחליט באיזה עבודת ד' לבחור, ולא מסור לרגש, אלא לחכמי התורה ע"פ מצוות וכללים שניתנו בסיני, אך באנו לומר שאילו היתה ההשקפה שמניחין תפילין כי הם דבר חיובי ומחויב, לא היו מגיעים לתוצאה שיבטל תפילין ביו"ט שני. אך מאחר שההשקפה שתפילין זה רק עוד הגדרה שהגדיר הקב"ה כדי לברר מי שומע בקולו, אך העיקר הוא מי שעומד מאחורי התפילין ולא התפילין, משום הכי הגיעו לתוצאה שאין תפילין ביו"ט שני, כדי לחזק את מצוות יו"ט ומבלי להכביד על ישראל חומרי יו"ט וחומרי חול וכו'.)
ד. לצורך בריאות התירו ולצורך מצוה לא התירו
בהלכות שבת ויו"ט יש לתמוה, שאסרו חיתוך שופר במגלא ואמירה לנכרי במקום מצוה, ולעומתן התירו טוחן בקתא דסכינא ואמירה לנכרי לצורך חולה, ואין נראה שהיהדות היתה נחרבת אם היו מתירים אמירה לנכרי במקום מצוה דאורייתא, ונראה הטעם כמו שכתבנו, דאם היו המצוות כמו צרכי מלך בשר ודם, שצריך מזון וכסות, בודאי כשהם מתנגשים זה עם זה צריך להשתדל בכל עוז לקיים שניהם, אבל לא נתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות להבחין בין צדיק לרשע, וכשהתורה או חז"ל דנים איך לסדר את ההלכות....
ה. לצורך פרנסה התירו ולצורך מצוה לא התירו
גיטין כ"ח ב' אי אשמועינן תרומה משום דזימנין דלא אפשר, אבל חטאת מספיקא לא ליעול חולין לעזרה, צריכא. –צ"ע מדוע חשיב "אפשר" לא להביא חטאת. ויש לבחון מה הדין כשעומד לאדם או ביטול עשים באופן קבוע או צורך בהסבת מקצוע מולדתו וכלכלה עתידית בלתי נודעת, ואם נכריע שעליו לבחור באופן ב' יקשה. ואולי זה שייך למשפחת אמירה לעכו"ם שהתירו לצורך חולה ולא לצורך מצוה, ועמש"כ שם. וצ"ע.
פרק ב- מקומות שמצאנו שלא
א. עשה שבין אדם לחבירו לא דוחה לא תעשה שבין אדם למקום
א. עשה שבין אדם לחבירו לא דוחה לא תעשה שבין אדם למקום
כתובות ל"ט א' נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה, ובגמרא מ' א' אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ניתי עשה ונדחה ל"ת אמר לי היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל, ועי' רמב"ן ב"מ ל' א'- הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממון זה פטור הוא מאותה מצוה, שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות. מיהו אולי אפשר להסב הדברים, שזה דרגא-אחרת/סוג-אחר של מצוה, ולא גלי רחמנא כו'.
ב. בדרשות הפסוקים יש להמנע מלדרוש ביטול מצוה
נזיר נ"ח א', פשוט לגמרא לא לדרוש הפסוק להתיר למצורע להקיף היקף הראש ואח"כ כל הראש, כיון שיכול לעשות בהיתר=מראש הקפת כל הראש, למה שהתורה תתיר בדרך איסור, (למרות שיש לו מצוה בהקפה.) –וכן התורה מתירה למצורע כהן גילוח בתער [למרות שידוע שעשה דוחה..] ללמדך שכל גילוח מצורע הוא בתער, דאי הוה שרי במספרים, התורה לא היתה מתירה בתער. (למרות שיש מצוה בגילוח.)
ג. מצוות שכליות? מצוות יישוב ארץ ישראל?
יתכן שיש מצוות דלצרף את הבריות ויש מצוות שכליות, -חוקים ומשפטים, ונפקא מינה שבמשפטים לא נאמר עוסק במצוה פטור מן המצוה, ומי שהולך לעשות מצוה חייב לעזור לחבר, [מיהו בגמרא מובא ששומר אבידה פטור מפרוטה דרב יוסף. ודלא כמש"כ.] וכן יישוב ארץ ישראל יש לומר שהוא מהמצוות שיש לקב"ה ענין במטרה ולכן התירו לקנות קרקע בארץ ישראל בשבת ע"י אמירה לעכו"ם, ולא שייך לומר מה לי אם אעבוד את הקב"ה בשביתת שבת מה לי בישוב ארץ ישראל. (מיהו אפשר דנפקא לן מקרא דכיבוש יריחו דישוב ארץ ישראל דוחה שבת.) ויש לפרש שזו הטענה על מי שאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, שעושה את זה מהמשפטים עם כל המשתמע מכך להלכה, ובאמת להלכה גדריו כחוקים.
אשמח לקבל עוד מראי מקומות ותובנות בענין.
