בספר 'ישיב משה' כתב ליישב דברי רבו הגר''מ לוי זצ''ל בנושא זה
ואנכי השבתי בס''ד על דבריו, ושזרתי את לשון תשובותיו וטענותיו בתוך הדברים, ויישבתים אחת לאחת.
לכבוד ידי''נ הרה''ג אביאל חדאד בעהמ''ח אשבח בתהלתך, הנה מש''כ בספרו ישיב משה בדין לא תחנם לישמעאל שבספרי אהבתי תורתך החמרתי בזה ולא כדעת רבו הגר''מ לוי זצ''ל, הנה מכיון שראיתי שכת''ר נו''נ בדברי אבוא לבאר דעתי בס''ד בהרחבה יותר, ותרווח
שמעתתא.
והאמת דקשיא עתיקתא מחדתא ואנכי טרוד מאד, אולם פיניתי זמן לעיין בסוגיא זו, ואני מודה לכבודו שבזכותו ישבתי על סוגיא זו מחדש. ואסדר הדברים לפי נושאים, ע''ג הדברים
ששדר לי מר בהתכתבות הקצרה שבינינו. ויגדיל תורה ויאדיר.
בנדון דין 'לא תחנם' לישמעאלים בזמן שלטון הטורקים
תשובתי: אבאר כוונתי, דברי מכוונים כלפי דברי הרב משה לוי זצוק''ל שהקשה טובא על המזבח אדמה ומסיק דלא כוותיה, אלא שמסיים ''אולם הואיל והגאון מזבח אדמה מעיד בגדלו "שכמה גדולי ישראל מכרו בתים לישמעאלים בארץ ישראל" חובה עלינו למשכוני נפשין שלא יהיו מעשי גדולי ישראל תמוהים שבודאי הגדולים הנ"ל קטנם עבה ממתנינו ומה נדע אנו והם לא ידעו''. הרי שכל
חידושו של הגאון ר''מ הלוי ז''ל היה כדי שלא יהיו מעשי גדולי ישראל תמוהים כמו שנתבאר בדבריו ועל זה יישבתי מעשיהם בריוח ולא בדוחק
כלל, ואבאר בס''ד.
כתבתי בספרי אהבתי תורתך ליישב מעשי גדולי הדור שחיו בא''י תחת השלטון הטורקי ''שהישמעאלים דאז היו נוהגים בדרכי שלום עם ישראל, וכמו שכתבו כמה פוסקים בזמנו שהם היו מלכות של חסד בארץ ישראל, וייתכן אף שהיו זהירים כולם בכל ז' מצוות של בני נח, לא כן עתה שהם מרצחים בישראל, וכל היושבים בינותינו חשודים בזה, ואם בזה הם לא
חשודים בגזל בודאי כולהו חשודים''.
אבסס את הדברים קודם מבחינה עובדתית, היחס למלכות העותמאנית (היא מלכות טורקיה ששלטה באותה התקופה בא''י כידוע) באותה תקופה היה יחס חיובי מאד מצד כל גדולי הפוסקים שצמחו בארצות טורקיה וא''י באותה התקופה מתקופת מהרשד''ם ומרן הב''י כולל תקופת המזבח אדמה, המחנה אפרים והחיד''א. ולאות ומופת על זה אביא שנים מגדולי האחרונים האחד המהרשד"ם (חו''מ סי' שג) שכותב תוך כדי תשובה ארוכה (ולא בשער הספר לפייס דעת השולטן) כנימוק להכרעה הלכתית ''והלא אף החולק יכול לומר אם היה שדעת השכיב מרע שילך הנער עם הנכסים לעיר שאלוניקי, איך היה ממנה ליושב בפירארה. הא ודאי תירוץ לזה קל להבין כי להיות שרוב באי פראנקי''א (ספרד) בדעתם להסתופף בצל קורת אדונינו המלך יר״ה מלך חסד אשר הפליא הוא ואבותיו לעשות טובה עמנו, לכן חנה זה השכיב מרע השנים הנז׳ בטורקיאה. עוד צד אחד גדול כי נכסי היתומים בעומדם בשאליניקי בטוחים הרבה משא״כ בארץ אדום כי עינינו הרואות הצרות התכופות שבאו לאנשים האלה ואם יום או יומיים יעמודו אין בטחון מתהפוכות עשיו הרשע''. וסופו נעוץ בתחילתו כתב הגאון מוהר''ח פלאג'י (בספר חוקות החיים חו''מ סי' צא) שהיה במלכות טורקיה בשנים הרבה יותר מאוחרות כותב
דמלכות טורקיה משובחת מאד שבה יש האפשרות לקיים תורתינו הקדושה והיא מלכות חסד, (ומציין גם לדברי המהרשד''ם הללו) וגם שם זה תוך פסק דין ארוך מאד הכולל נימוקים רבים שרק גדולי הת''ח יכולים לאחוז ראש בהם,
יעו''ש.
ובספרי ההיסטוריה מבואר דכך היה תמיד (חוץ מתקופת שבתאי צבי שר''י שעורר מהומה) ואף שהדברים אינם צריכים חיזוק אצטט מהחוקרים שכתבו בתיאור את הממלכה העותמנית הזו והשלטון בה בתקופה זו ''יהדות טורקיה חיו בסובלנות תחת השלטון העות'מאני, השיטה דגלה באוטונומיה פנימית ודתית לכל עדה דתית. החכם באשי מונה למנהיג העדה ולו היו סמכויות מלאות כלפי בני העדה. על היהודים לא חלו הגבלות על חייהם או עיסוקם'', ויש
עמדי עוד רבות בזה ואכמ''ל.
ומ''מ כיון שכל ז' מצוות בני נח הם מצוות שכליות ולא מצוות שמעיות, והישמעאלים גם מאמינים ביחוד ה', הלכך באותו הזמן דינם היה כגוי הזהיר בז' מצוות ב''נ דשרי למכור לו
לכו''ע, ולק''מ.
ומכל מקום טעם זה לחודיה מרווח טובא מהסברא המחודשת שחידש המזבח אדמה להתיר מצד ישמעאלים שאינם עובדי ע''ז דהלא אם מיירי בשומרים ז' מצוות מעצמם לראב''ד ודאי מפורש דשרי, ואף ברמב''ם כתב הכס''מ דשרי, וא''כ הדבר מעיקרא לא קשה כלל. ובאמת דמצינו בפירוש באחרונים דנטו להקל מטעם זה.
דבספר משפט כהן (סי' י"ח) כתב להתיר המכירה לישמעאל דאף דודאי לא שרי למכור אלא למי שמקבל עליו ז' מצוות ודלא כמזב"א הנ"ל מ"מ הרי הראב"ד בהשגות פ"י מע"ז ה"ו כתב דלענין ישיבת הארץ סגי בקיבל מעצמו ז' מצוות אפי' שלא בפני ג' חברים וגם לענין איסור חניה כן וא"כ ישמעאל ששומר מעצמו ז' מצוות שרי למכור לו לדעת הראב"ד ובכ"מ שם כתב דגם דעת הרמב"ם כן דסגי מה שקיבל מעצמו הז' מצוות והר"מ קאמר רק דאין מקבלים ג"ח בזה"ז" וא"כ גם לדעת הר"מ שרי למכור לישמעאל שהרי שומר מעצמו ז' מצוות.
ובס' עטה אור (עמ' שכח-שכט) כתב ע''ז: ודבריו תמוהים מאוד דמי יימר דישמעאל שומר ז' מצוות מצד היושר או מצד דת ההבל שלהם, ומי אומר שאינם חשודים על שפיכות דם ישראל ועל הגזל וכל הדינים אונאת ממון ומשקלות וכן על עריות שב"נ מצווה עליהם כא"א ואטו הדינים השנויים במשנה ע"ז כ"ב ופסקם מרן באה"ע סי' כ"ב ויו"ד סי' קנ"ג ט"ב לא
נאמרו אישמעאל והדבר מפורסם שהם חשודים על ג"ע וש"ד ועל כל דבר רע''.
הרי דכל מחלוקתם היא האם במציאות הם שומרים ז' מצוות או לא. אך לעיקר דינא כו''ע מודו בהא.
ונראה דיש לחלק בזה בתקופות, ובצורת התרבות שלהם בפועל. וכפי המצוי בישמעאלים בזמן הזה קשה מאד לומר דשומרים ז' מצוות ב''נ, ואינם חשודים על גזל ושפי''ד וג''ע. ושאני מזמנם דהיו הישמעאלים בני תרבות עוד יותר מהאירופאים כמבואר בספרי הקדמונים
וכידוע, ועתה הושפלו אלף מעלות אחרונית.
מלבד הטעם הלזה כתבתי לבאר בדעתם ב' טעמים נוספים: ''שאז המלכות הייתה של ישמעאל שהטורקים היו שולטים בא''י, ואפשר לומר בזה תרי טעמי להקל, או מצד שהקרקע תמיד חשיבא בבעלות הגוי, או משום שהיה בזה משום "איבה" וסכנה אם יתגרו בהם ולא יסכימו למכור לישמעאלי קרקעות, ועל כן אין ראיה מעדות המזבח אדמה על כמה מגדולי
הדור שמכרו קרקעותיהם לישמעאלים לנדון דידן''.
הנה הטעם הראשון דאז משלו בחזקה הטורקים על א''י ולא הייתה א''י בשלטון יהודי כלל ועיקר – וממילא לא היה דין לא תחנם תקף. מטעם שהקרקע שייכת למלך, וזה מבואר בחסדי דוד (עירובין פ''ה הט''ו) דאפי' דירה היה צריך לחדש החוזה עם המלך שכנשחלפה המלכות, וכן מבואר בחוקים העותמאנים דהממשלה היא הבעלים על כל הקרקעות, ואפי' משר העיר
שקיבל שוב הסכמת המלך לא מהני, יעו''ש.
וגם טעם זה שאין כאן 'בעלות' ואין כאן 'מכר' כלל, דאין לו אלא זכות של 'קנין פירות' ולא 'קנין הגוף' בקרקע דהוא שייך כבר לנכרי, ובכל כי האי גוונא ליכא לא תחנם כלל וכלל.
וטעם זה כתבו בספר שמן המור (נדפס בליוורנו תקנ''ג, לרבי מרדכי רוביו מרבני חברון לפני כמאתיים חמישים שנה, ביו''ד סי' ה') דאיסור לא תחנם אינו שייך אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם ולא כן עתה בעוונותינו כי עיקר יישוב ארץ ישראל היא מלאה גויים ולהם לבדם ניתנה הארץ, וישובנו בארץ הקדושה אצלם מעט קם אחד מרבוא כגרים בארץ אחרת''. והאריך שם בזה דהשו''ע כתב דין לא תחנם בזה''ז אם ישתנה המצב ויהיה מציאות דריבוי
ישראלים בא''י, יעו''ש.
וגם הטעם השני שכתבתי מטעם 'איבה' וסכנה שהתירו משום הכי חילול שבת לילד נכרית כמבואר בפרק ב' דעבודה זרה (כו.) ''תנו רבנן בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לעבודה זרה ורמינהו יהודית מיילדת ארמאית בשכר אבל לא בחנם אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה סבר רב יוסף למימר אולודי גויה בשבתא בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכלה למימר לה דדידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מנטרי
שבתא לא מחללינן''. והוא בב''י ושו''ע סי' של.
וטעם זה דשרי איסורים משום איבה הוא דבר ידוע ומפורסם בהלכות רבות, ע' גם ביו''ד סי'
קיב, ובב''י סו''ס קלט גבי ספרים של ע''ז, ואכמ''ל.
ואמנם תוס' שם כתבו דכל ההיתר הוא רק באיסור דרבנן ולא איסור דאורייתא, וכן נקטינן אולם למעשה נקטו לנהוג במקומות רבים לא כן, ואביא דברי הדברי חיים שכתב (ח"ב סימן כ"ח) בנדון שאלתו אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לאינו הודי הנה זה פשומ באחרונים דבדבר שבות מותר וכו' דבדרבנן עוש"ן משום איבה אך בדאורייתא לא מצינו שמחללין רק משום פקוח נפש בר לישראל אבל משום חשש שנאת הא"י לא מחללינן שבת באיסור דאוריתא וכו', ולכן בודאי יש להחמיר, אך המנהג ברופאים שמקילין, ושמעתי שהוא מתקנת ארצות להתיר להם אבל לא וראיתי זה בספר עכ"ל. ובדברי יציב (ח"א אד"ח טימן קס"ג אות ב') ''ועד הארצות ברוב חכמם שהכירו מצב ישראל בין האומות ותהלוכותיהם ראו לצורך גדול להתיר שאם ימנעו רפואה מנכרי יגרם הדבר ויתגלגל לסכ"נ וראו שבעיתים הללו בכל נכרי הוי כגדר מושל גדול דעבודת הגרשוני''. ולעיל מינה הביא את הגהות רע"א שהביא את דעת העבודת הגרשוני דסובר שרק לגבי סתם גוי מועיל תירוץ דידן דמנטרי שבת וכו' אבל לגבי מושל גדול אין זה התנצלות ואיכא משום איבה, ועל כן הותר גם איסורי תורה במושל גדול, וא''כ כשהיו תחת מלכות הגויים יש מקום לזה מאד למיחש לאיבה אף באיסורי תורה. ומכלל הדברים יוצא דהיכא דליכא לטענה דאנן דמנטרי שבתא וכו' ונשאר האיבה בעינא ואפי' מטעם דלא מתקבלים הדברים, שרי אך בדאורייתא, וכן נקטי גדולי האחרונים, וע' גם באגרו''מ (או''ח ח''ד סי' עט) דמה שהחמיר הדברי חיים הוא משום דראה שבמקומו ליכא חשש זה, אבל לא מחה ברופאים משום דבמקומות אחרים איכא לחשש זה, ואם יחמיר תהיה זו הוראה כללית, ויבוא לידי איבה, ולכן הניחם במעשיהם, אבל היכא דאיכא חשש איבה אף בדאורייתא שרי לכו''ע. ונפסק כן גם ביבי''א (ח''ח או''ח סי' לח אות ג) ובצי"א (ח''ח סי' טו פ''ט אות י') ובתורת היולדת (עמ' תכד) וכ''ה הסכמת הפוסקים להקל היכא דנשאר האיבא וליכא לאשתמוטי, או במושל גדול וכיו''ב אפי' באיסור דאורייתא ממש. וא''כ בתירוץ זה לחודיה כבר סגי להתיר את הדבר, וא''צ לעוד תירוצים.
הנה ראיתי דכסברא זו כתב רבי מרדכי רוביו בקצרה בתוך תשובתו הארוכה והרחבה ''שבעיר הלזו (חברון) אי אפשר לישראל להיות לו כרם לעובדה ולשומרה אם לא ע''י גויים דתקיפין נינהו''. [ודרך אגב כידוע דהמצב בחברון מצד הערבים היה גרוע משאר המקומות בא''י וסבלו הרבה מרדיפת הישמעאלים שם וכמו שהובאו בספרי ההיסטוריה כעדות הנוסע
משה ריישר שתיאר את מצב יהודי חברון לפני כמאתיים שנה ''והיהודים אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביים והישמעאלים, אשר לא האמינו בחיים ופחדו מכל עלה נדף". הגורם לכך על פי ריישר היה "ערבי אחד פניו כשולי קדירה וקראו אותו 'השחור' שהיה זה אחד ממושלי האזור ב
מאה ה-19 עבד אל-רחמאן מהכפר
דורא; שהיה לשליט באזור], ובזה יישב מדוע רבנן תקיפי דאז לא חיישי לאיסור לא תחנם בישמעאלים הגרים עמם, יעו''ש.
ואף שהוסיף הטעם דמכירה לזמן איזה מוכרח דהטעמים הקודמים לחודייהו לא סגו וע' במש''כ היד מלאכי (כללי שאר הפוסקים - אות יד) ''דרך הפוסקים הוא דאפילו ברירא להו מילתא מחד טעמא מחזיקים דבריהם בטעמא אחריתי, מוהריב"ל חלק ג' ס' י"ב דף י"ג א' ועיין שם סי' ק"א ומהר"י הלוי סי' ט"ז ועיין כנסת הגדולה י"ד סי' מ"א הגהות הב"י אות ס"ז ופרח מטה אהרן חלק א' סי' ס"ז דף קל"ב רע"ג ונתיבות משפט דף ק"מ סע"ג ומשאת משה חלק א"ה סי' מ' דף רכ"א ד'', וע''ש עוד.
לאחר שכתבתי כל זה פתחתי בספרו של הגר''מ לוי דבר השמיטה (סימן ד' אות ב') וראיתי שהביא תירוצים הנוגעים לתקופת השלטון הטורקי מר' מרדכי רוביו והאריך בהם בסגנונו הנפלא והייחודי טובא, ואצטט מלשונו: "א. שמכיון שבזה"ז כל הקרקעות משועבדות למלך הגוים ואינם מיוחדות לישראל לבד אפי' אחר שקנאם א"כ כשמוכר זכותו בקרקע אינו עובר על לא תחנם דבלא"ה אין הקרקע שלו לגמרי וכ"כ הראב"ן סס"י רץ וז"ל ריו"ס אומר בחוצה לארץ מוכרים להם בתים שדות וכרמים ואמר ר"י אמר שמואל הלכה כריו"ס והא דתנא לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע מוקי לה ריו"ס בארץ ישראל ולהכי מזבני להו בתים ושדות בזה"ז בחוצה לארץ "ועוד שהקרקעות אינם מיוחדות לנו כי לטקסא הן בידינו מן הגויים" עכ"ל. ומ"ש ועוד וכו' ר"ל שאפי' אם היה איסור לא תחנם בחוצה לארץ מ"מ הואיל והקרקעות אינם מיוחדות לנו ל"ש איסור זה עליהם ואין לומר שר"ל ועוד שאפי' לר"מ שאוסר למכור להם שדות בחו"ל גזירה אטו ארץ ישראל מ"מ בקרקעות שאינן מיוחדות לנו לא גזרו וכלומר דלא התיר הרב מה"ט אלא במידי דרבנן ולא במקום שיש איסור תורה זה אינו שמלבד שלא הזכיר שמו של ר"מ כלל עוד בה דאי בא"י כה"ג הוה אסור מה"ת א"כ אף בחו"ל היה לנו לגזור לר"מ אלא ודאי ס"ל דבכה"ג שהקרקעות אינן מיוחדים לנו אין איסור לא תחנם. ב - דדוקא בזמן שישראל שרויים על אדמתם שייך לא תחנם שלא יהיה לגויים ישוב בא"י אבל עתה בעוונותינו שעיקר ארץ ישראל מיושבת בגויים מה יתן ומה יוסיף אם ימכור להם''. ואני כתבתי בסגנון אחר דאין שנים מתנבאים בסגנון אחד, ויעו''ש. ולאחר מכן סיים דכל הטעמים הללו אינם שייכים בזה''ז. וכן הוא האמת.
ומעתה ידידי תשובה מוצאת למה שכתבת דתירוצים אלה דחוקים הם, דנכתבו ע''י גדולי עולם, וגם הגר''מ לוי לא פקפק בהם, אלא סיים שלא היוו פתרון לתקופתנו.
אלא דאחר המחילה רבה אינני מבין הרי 'גדולי הדור' שהיו בזמן המזבח אדמה היו תחת השלטון העותמני ואותם תירוצים שכתב בספר שמן המור מיישבים את מעשיהם באופן ברור ונפלא, וא''כ למה לחפש צריך 'למשכוני נפשין' ליישב מעשיהם, וכפי שכתב להשיב על החולקים על המחזיקים בשיטת גדולי האחרונים החולקים על המזבח אדמה ''ותמהני דאטו המזבח אדמה דידיה היא, הא קא מסהיד דכמה גדולי עולם בזמנו מכרו קרקע לישמעאל, רק הוא מצא להם סמך מהרמב"ם, וא"כ אפי' נדחה ראיתו מהרמב"ם מ"מ בודאי עלן למשכוני נפשין לבאר מעשיהם של הגדולים הללו שלא יהיו ללעג וקלס חלילה, ובודאי שידעו מדברי הרמב"ם שהביא העטה אור ואעפ"כ מכרו קרקעות לישמעאלים ומעשה רב עדיף''. וכל המעיין בעומק בספר דבר השמיטה יראה באופן ברור דבתחלה תפס דפשטות הסוגיא דגם לישמעאל אסור, ורק מחמת 'למשכוני נפשין ליישב מעשי גדולי הדור' אזר אומץ לחדש חידושו המופלג, אולם לא זכיתי להבין אמאי צריך לחידושים אלו כדי ליישב מעשיהם
שכבר מיושבים ועומדים ע''פ דברי השמן המור הנ''ל.
ומזה יתבאר שמה שכתב בקונטרס 'ישיב משה' להשיב עמש''כ באהבתי תורתך לתמוה על הרה''ג משה לוי זצ''ל בזה''ל ''והגם שרבינו דחה ראייתו מהרמב"ם, ובפשטות דברי החזו"א והנצי"ב צודקים מ"מ כתב רבינו אולם הואיל והגאון מזבח אדמה מעיד בגדלו שכמה גדולי ישראל מכרי בתים לישמעאלים בארץ ישראל חובה עלינו למשכוני נפשין שלא יהיו מעשי גדולי ישראל תמוהים, שבודאי הגדולים הנ"ל קטנם עבה ממתנינו ומה נדע אנו והם לא ידעו ע"כ דברי רבינו. והם דברים אמיתים שאם אפילו על מנהג ישראל שנהגו נכון ליישב אותם ק"ו על גדולי עולם, ולא רק שנים אלא כמה וכמה כלשון המזבח אדמה ודלא כמו שהבין הגר"י כהן שליט"א ובפרט באיסור דאורייתא בודאי יש לנו להבין דבריהם''. לא מובן כלל
דבריו דכל עצמנו לא באנו אלא ליישב דברי גדולי הדור הללו, רק באופנים אחרים.
גם מה שכתב בקונטרס הנ''ל עמש''כ באהבתי תורתך ''ומה שכתב בסוף דבריו שהמזבח אדמה מיירי בישמעאלים יפי נפש ויתכן שהיו זהירים כולם בכל ז' מצוות. הוא ממש פלא לפרש כן דברי המזבח אדמה שבא רק מטעם שלא עושים עבודה זרה ותו לא. ועוד שגם אם ניתן לפרש כן מ"מ הרמב"ם ס"ל שבזמנו אין מקבלים כלל כיון שאין יובל נוהג רק גר צדק כמו שהביא בעצמו שם אות ב'. ומה שפירש בטעם שני גם זה דוחק גדול שאל"כ מדוע להמזבח אדמה לחפש שדוקא בישמעאלים יש היתר, ולכן שני ביאוריו לפרש התנהגות גדולי ישראל אינם נכונים לאחה"ר. הרי המזבח אדמה לא הבין כן''. כל דבריו כתובים רק בסיס הבנתו שבאתי לבאר דברי המזבח אדמה עצמו שעליו חלקו רוה''פ וכתב מרן הגרב''צ א''ש שאין לצרפו אלא אפילו לסניף בעלמא, ולא זו כוונתי אלא ליישב דברי גדולי הדור, ובדעת הגר''י מקובנא שנתן היתרו מטעם פיקו''נ אין כל ראיה וכמו שיבואר להלן.
האם יש מקום לשנות פסק מרן הב''י מכח המאירי
בקונטרס ישיב משה כתב לחזק דברי המתירים 'לא תחנם' בישמעאלי, בזה''ל ''הנה מלבד כל זה רבינו הוכיח כן מדברי המאירי והרשב"א ומתירוץ ראשון של הכסף משנה. והגם שרבינו הוכיח בטוב טעם שלדעת הב"י נראה שס"ל להחמיר מ"מ אילו ראה דברי המאירי והרשב"א שמחלקים בזה היה מפרש גם הטור כן. וכל שכן בנידונו שמיירי במכירה
לזמן שאין חשש איסור מן התורה שבודאי יש לצרפם ודומה לדיו סתם יינם ודו"ק''.
והנה בעיקר הענין לומר דאילו היה רואה השו''ע היה חוזר בו נחלקו האחרונים דמהר"א עזריאל ז"ל בשו"ת כפי אהרן ח"א אבן העזר (סימן י"ג דצ"ד רע"ג) "כמה פעמים על מדוכה זו ישבנו עם עמיתנו הרב הפוסק הגר"מ פרדו יצ"ו והעלינו כ אין לזוז מקבלת מרן אף אם מצא ימצא איזה פוסקים מגדולי הראשונים אשר נגלו לנו אחרי זמנו של מרנא הקדוש ז''ל, ולא נאמר אילו היה רוצה מרן ז''ל דברי הראשונים אלו היה חוזר בו, וכו', מכל מקום לנו שקבים הוראות מרן ז"ל לא יועיל זה, והטעם כי לפני גדולי האחרונים כגון הר"ן והריטב"א וזולתם היו גלויים כל דברי הראשונים ז"ל וכן דברי הגאונים היו גלויים לפני הרי"ף והרמב"ם, ומדלא הזכירו דבריהם אלמא לא שמיע להו או פירוש אחרינא או גירסא אחרת היתה להם בדבריהם ואם כן די במה שראו עיני קדשו של מרן ז"ל ואין לזוז מדבריו". עכ"ל.
ומאידך גיסא מרן החיד''א בכמה מקומות כותב דאילו היה רואה מרן תשובת פאר הדור להרמב''ם, או תשובת הרי''ף היה חוזר בו. וכבר האריך בזה בשו''ת יביע אומר, ואכמ''ל. אולם הדבר ברור ופשוט דכלפי האמת אין כאן מחלוקת אלא דאם מצאנו אחד מעמודי הוראה שסומך על השו''ע נגד פוסקים רבים, וכיו''ב דיש לזה משקל רב יש מקום לגדולי הפוסקים לומר דאילו היה רואה מרן היה חוזר בו. אבל בנדון דידן אין נראה דמכח המאירי הלזה הי חוזר בו השו''ע, ועפ''ז לעקור הלכות קבועות ופסוקות, הן בהלכות 'לא תחנם', והן בהלכות 'יין נסך'.
בתחילה אביא ממש''כ ע''ד המאירי הללו ואביא מן החדש ''ואמנם רבינו המאירי על מסכת עבודה זרה (דף כ ע''א) כתב "וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו. וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר -
כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום, אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו.
הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו "שולח אדם ירך לנכרי".
והסתירה בדברי המאירי גלויה, שמצד אחד אמר שאין ההיתר לתת מתנת חנם אלא לבן נח הגמור לקיים ז' מצוות, ולאחר מכן כתב שכל הגדורים בדרכי הדתות מותרים בזה. וזו סתירה גלויה.
כמו כן יש להעיר, שמקום מצאו להם "בתי הספר לחכמת ישראל" של הרפורמים להעלות על נס את סובלנותו של רבינו המאירי לנוצרים, במאמריו הללו שכלל את כל הגויים הגדורים בדתות ובכללם הנוצרים, ובודאי שחס להזכיר דברים מעין אלו בבית המדרש.
ולבי אומר לי, שסוף דברי המאירי הם אינם להלכה, אלא נכתבו כך מאימת המציקים שהיה יושב בארצם. ויצאתי לחפש בענין זה, ושוב מצאתי שכבר כתב
מרן החתם סופר (בספר עטרת חכמים לבעל הברוך טעם סימן יד, וכן יצא מחדש בשו''ת חת''ס החדשות בשנת תשל''ג בסימן צ') על דברי המאירי המובאים בשטמ''ק (ב''ק לח ע''א ודף קי''ג ע''א) לשונות מעין אלו על האומות הגדורות בדרכי הדתות, "מצוה למחקו כי לא יצא מפה קדשו, והוא דעת האומרים לרשע צדיק באמונתו יחיה, יעויין בהקדמת בן יוחאי", עכ''ל. ובקובץ צפונות כתב על זה הרב דוד צבי הילמן מאמר מקיף על לשונות המאירי בענין זה. ואין זה מחמת הצנזורא שלא היה בתקופת הראשונים אלא מפחד מהמלכות וכמו שכתב הרשב''ץ על רבינו יונה שפחד מהמלכות שלא יעלילו אותו שנותן דופי בהם והפך הדברים לשבח המלכות. וכן כתב מרן הבית יוסף (חו''מ ר''ס רס''ו) על דברי הטור "אבידת עובדי עבודה זרה מותרת" ולא כתב גוי סתם, דלאו דווקא הוא "דמשום שבארץ אדום היו המינים מבאישים את ריחם של ישראל בעיני המלכים וכו', היו משיבים דלא נאמרו דברים אלו אלא בגויים שבזמן חכמי התלמוד שהיו עובדים הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם ולהם קראו עובדי ע''ז אבל הגויים שבזה''ז המודים בבורא עולם אינם בכלל עובדי ע''ז לענין דין זה וכיוצא בו". הרי שמבואר יוצא שבתקופת הראשונים במלכויות של הנוצרים פחדו מאימת המלכות ובמקומות שלולים לגרום סכנה וכיו''ב שינו את הדברים וכתבו באופן שיתקבל על דעתם. וה''נ בנדון דידן, וכמוש''כ החת''ס''.
ולחזק הענין: והנה לשונות המאירי בזה מחודשים ומופרכים מיסודם ולא יעלה על הדעת שיצאו מפה קדוש כדי לפסוק כן להלכה נגד המבואר בש''ס להדיא. ובמקומות רבים משנה הפירוש בגמרא, או מכחיש עובדות המפורסמות בכל ישראל ומפורשות בחז''ל כל זמן שהם נגד הנצרות, והדברים מצויים בעשרות מקומות, ואביאם בקצרה מפני קוצר המאמר:
הוריות יא. כותב דדין מורידין ואין מעלין הוא באפיקורס שלא המיר דתו לדת אחרת, אבל המיר דתו שוב יש לנהוג בו באהבה וריעות כשאר בני אותה הדת. ובע''ז כו ע''ב דבאפיקורס אין דין השבת אבידה ואיסור ריבית וס''ת שלו ישרף, אבל אם המיר דתו 'הרי הוא אצלנו כבן אותה דת'. וע' גם ברכות נח ע''א וע''ב.
ובדין אונאה כתב בב''מ נט ע''א דכל שהוא גדור ב'דרכים דתיים' הרי יש בו איסור אונאה. וכ''ה בב''ק לז ע''א, וקיג ע''א לגבי נזיקין וגזל הגוי, ואפילו אבידתו אסורה 'והרי הוא כישראל גמור לדברים אלו אף לאבידה בלא שום חילוק''. וע''ע סנהדרין עו ע''ב, וקדושין יח ע''א, ע''ז יג ע''ב וכו ע''א, וכן ביומא פד ע''ב ופה רע''א. בכולם כותב דאם גדור בדרך דתית מסויימת
דינו כישראל.
כמו''כ בסוטה מז רע''א דחה המעשה הידוע עם יש''ו שדחאוהו בשתי ידיים, וכן בכל מקום היטה הכוונה נוצרים לדבר אחר, כ''ה בריש ע''ז, וכן בתענית כז ע''ב.
והנה להיות גדור בדרכי הדתות הוא גם אמונת הנוצרים שהיא ע''ז גמורה כידוע, וגם בזה המאירי מיקל .
ולאור האמור אין לנו להבין בשיטת המאירי בב' אופנים או כדעת חוקרי 'חכמת ישראל' הריפורמים שהיה בעל סובלנות לנוצרים רח''ל ועפ''ל, או כדעת החת''ס שמצוה למחקו, והיה זה מחמת הצנזור וכמוש''כ הרד''צ הילמן בקובץ צפונות (גליון א' עמ' סה), וממילא שמדבריו אין מקום כלל לשנות הדין, וזה ברור.
ואחר פסק מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו מי יכול לבא ולשנות, ובפרט שדברי הרמב''ם והראב''ד מסייעין אותם, ודברי המאירי מבוררים שמצריך קבלת ז' מצוות, ומה שכתב בסוף הוא מפני פחד המלכות בודאי שאין כח לשנות מפסק מהר''י קארו בזה.
