רבינו יונה בשערי תשובה מונה אותו בחלקי לאו שאין בו מעשה. ואף שאיננו במנין התרי"ג, הוא לאו גמור לא פחות מהתרי"ג, עי' בהקדמות מוני המצוות.
את דרשות חז"ל צריך להביא בחשבון עם ההלכה, לא כי הם המלצות או מליצות, אלא כי הבנתם תלויה בהבאתם בחשבון הלכתי. כשדיברו על "ביטול תורה" וחומרתו זו אמת כפשוטה, ורק צריכים להבין מהו האיסור בו הם עוסקים, שהרי לא יתכן החמרה כזו בדבר שאינו אלא 'ענין' או 'בעיה'. ע"ז הבאתי את הפסוקים שעולה מהם חיוב לימוד תורה כל זמן שאפשר.
חז"ל דרשו מזה חיוב קביעות עיתים לתורה ביום ובלילה, כמדומני בפ"ק דקידושין.
אתה לא מתכוון לדחות את דברי חז"ל מכח פסוקים... הם דרשו שבעוונו חרב ביהמ"ק הראשון.
מחמת חומר עוון זה כשישנו, יש לקחת גם אותו בחשבון כדי לדעת במה אנו נדרשים להתחזק. אך כאמור, אין זה אומר שבשלנו לבד הסער, אם כי על כל יחיד ויחיד (בן תורה כבע"ב) מוטל לומר "בשלי הסער".
נראה שיש חוסר הבנה בדברים שכתבתי, ולכן אני מבהיר אותם:
1. רבינו יונה אינו חלק ממוני המצוות ההלכתיים, ולדברים שהוא כתב יש את אותו מעמד של מדרשי חז"ל.
ובמקרה דידן, אין סברא שלדרשת חז"ל על "פן תשכח" יהיה מעמד של לאו. [אשמח למקורות]
2. מדרשי חז"ל אינם מליצות חלילה, אך הם יותר מורכבים ומופשטים וצריך לקחת את זה בחשבון.
לדוגמא: כתוב שת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, האם עלה אי פעם על דעת הסנהדרין לנסות להרוג אדם כזה?
כתוב שגניבת דעת יותר חמורה מגניבת נפשות, האם יעלה על הדעת, במקרה שלאדם יש אפשרות או לגנוב נפש או לגנוב דעת [במצב של אונס כמובן] הוא יעדיף את הראשון על השני חלילה??
ועוד דוגמאות רבות, ואכמ"ל, ודברי רבינו הרמב"ם ברורים מאוד בנושא הזה.
3. הם קבעו מזה חיוב ל
הלכה, בשונה משאר המדרשים שאתם מצטטים.
4. דבריך גובלים בכפירה רח"ל, המקרא
הוא זה הנותן תוקף לדברי חז"ל, ולא להפך!!
החשיבות העליונה ביותר ביהדות ניתנת למקרא, שממנו ניתן להבין את דעת התורה, ולפשט הפסוקים יש משמעות מכרעת.
סיכומם של דברים: דברי המדרשים אינם כפשוטם ברוב המקרים, ורק באו להאיר צד או נקודה מסוימת [כדברי הרמב"ם], ובוודאי שאינם מחייבים כהלכה.
ולתורה שבכתב כפשוטה יש ערך עליון וחשוב מאוד להבנת רצון ה'.