וא"כ- לפי ההקדמה הזו של הב"י, יוצא שבמח' הנ"ל שהביא שם הב"י בין הרא"ש לרמב"ם גבי כסות לילה, צריך ללכת אחר רוב ראשונים.
ומאידך- בב"י שם כותב- שכיון שהרא"ש והרמב"ם פליגי א"כ הלכה כהרמב"ם דהוא רב מובהק, וזה בדיוק סותר- למה כתב בהקדמה שלו, שכשיהיה מח' בין ב' עמודי הוראה והיינו נניח בין הרא"ש לרמב"ם כאן יכריעו שאר ראשונים.
שאלה טובה.
והגם שבודאי כוונת הרב הנ"ל לומר שאין ללכת אחר 'רוב ראשונים' זולתי חמשת המכריעים הנ"ל, וא"כ הכא חשיבא 'מחלוקת שקולה', ולזה נזקקים לסברת רב מובהק בשביל להכריע, מ"מ כבודו מעיר בצדק שא"כ בכל מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש נוכל להכריע מחמת סברת 'רב מובהק' ולא נצטרך אפילו לחמשת המכריעים.
אלא שבאמת דברי הב"י שם בלא"ה קשים להולמם, שהרי יש שם מחלוקת ראשונים גדולה, והוא מתעלם מן הכל וכותב בזה"ל:
ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם, דרב מובהק הוא, וכל שכן דרש"י סבירא ליה כותיה, ועוד דספק ברכות להקל. ע"כ.
והמעיין יראה שכל נימוק בפנ"ע אין בו כדי הכרעה כלל, ולא עוד אלא שבשו"ע הביא המחלוקת בשמותם ולא הכריע. וכבר נתקשו בזה האחרונים.
אמנם אם כנים הדברים שחמשת המכריעים הנ"ל הם בדוקא, יש מקום בדרך אפשר ליישב לשון מרן ודרכו.
ויש להקדים לזה שלש הקדמות, גם הן דרך אפשר, כי לא בדקתים בעיון כה"צ:
א) דברי מרן בהקדמתו בענין חמשת המכריעים, אינם אלא להכריע ההלכה בבירור. ולזה כתב שכל שיש רוב מחמשת הנ"ל, כן 'נפסוק הלכה'. וכל שלא יהיה לנו רוב מחמשתם (ולכאורה אפילו יהיו חלקם) לא תהיה זו הכרעה כדרך הכרעת 'עמודי הוראה' אלא רק נטיה לאחד מן הצדדים.
ב) הסברא של 'רב מובהק' אינה סברא מכרעת כלל, אלא היא ענין חיצוני. וכדרך המונח של 'ספד"ר לקולא' וכדו', שהקולא אינה נובעת מסברא פרטית של הנידון שלפנינו, אלא מהדין הכללי. ומעין מה שעושה הספד"ר לגבי ה'חפצא', שסו"ס יש לבחור צד אחד והוא מעניק יפוי לצד של הקולא, עושה ה'רב מובהק' לגבי ה'גברא', אלא דגרעה סברת 'רב מובהק' טפי. ומ"מ במקום שהדבר שקול יש רשות להשתמש בה.
ג) כאשר מרן לא מכריע (לפי כלליו או לרוחב בינתו) אלא רק נוטה לצד אחד, אינו פוסק ההלכה בשו"ע כדעה אחת שנטה אליה דרך נטיה בעלמא, אלא מביא שתי הדעות בשוה.
[דוגמא לדבר, שהכרעה של 'מובהק' חיצונית היא, יש ללמוד גם ממקו"א:
כתב הב"י באו"ח סי' תקכו סעי' ד(ב), אחר שהביא מחלוקת הרשב"א והגהות אשרי [בשם או"ז בשם ר"ת ור' שמחה, ע"ש]:
ולענין הלכה, כדברי הרשב"א נקטינן, שהם נכונים בטעמם דלא גרע מלמיגז ליה אסא, ועוד דרב מובהק הוא, ועוד שהעיד עושים מעשים. ע"כ.
הנה הקדים תחילה טעם השייך לגוף ההלכה, ואח"כ הביא סברא חיצונית יותר (ששייכת לגדלותו של הרב), ושוב סברא חיצונית יותר (ממנהגא).
דוגמא נוספת יש ליתן מדברי הרשב"א, הובאו בב"י ביו"ד סו"ס רצד, וז"ל:
וז"ל תשובת הרשב"א (שם) ורדים מסתבר שערלה נוהג בהם כמו שנוהג בהם שביעית ומאשר חסתי עליו להתירו לפי שצריך לבריות חקרתי ומצאתי להראב"ד שנסתפק עליו ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמו שאינן וכו' אלא שלא ראיתי אדם נזהר בה משום ערלה ובחוצה לארץ מותר הנה לך הרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה (סנהדרין יז.) ואף על פי
שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה, לו שומעים, שהוא רב מובהק, וכל המחמיר עליו להביא ראיה (תוספתא סנהדרין פ"ז ה"ד) עכ"ל.
היינו שגדלותו של הרב היא סברא חיצונית שאף שמצד הטעם אין לסמוך על זה, מ"מ מצד אחר יש לסמוך עליו, כיון שהדבר שקול ואין בו כדי סמיכה, ומ"מ מוכרחים להורות לכאן או לכאן, הרי יש בזה עדיפות מה לצד הזה].
ומעתה, אם כנים הדברים, יש מקום בראש ליישב דברי הב"י, דהנה הכא נחלקו שני עמודי הוראה. ואם היו נמצאים מי מחמשת המכריעים ונוטים לצד אחד, הרי היתה בזה ההכרעה כפי הכללים. אמנם כיון שאין כאן מחמשת המכריעים הנ"ל, הדר הו"ל - בעיני מרן הב"י - מחלוקת שקולה, ומצד הכללים של עמודי ההוראה אין בנו כח להכריע.
ולפיכך הוא משתמש בכמה סברות חיצוניות קלות כדי לחזק הפסק לצד האחד.
והוא מביא שלש סברות חיצוניות לזה, וכל אחת קלושה מחברתה:
א) שהרמב"ם 'רב מובהק'. ואף שלא כתב בהדיא דהיינו 'לגבי הרא"ש', מ"מ בפשטות נראה שכן כוונתו, ולפ"ז היא סברא קלה ביותר, והיינו שהגם ששניהם 'רבנים מובהקים' כנודע, מ"מ כל שעומדים זה לגבי זה הו"ל הרמב"ם מובהק טפי מהרא"ש. [וכעין מה שמצינו 'מובהק קצת' ו'מובהק הרבה'].
ולאור האמור, סברת 'רב מובהק' עצמה - סברא חיצונית היא, ואין משתמשים בה אלא ליפוי כחו של האחד מול האחר, ואינה הכרעה גמורה כלל, וכ"ש כאן שהוא רק מובהק 'לגבי חבריה'.
ובזה יונח לנו ממש"כ הב"י לעיל סי' י', דהוו הרמב"ם לגבי הרא"ש חד לגבי חד 'והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה', ולא הזכיר סברת 'רב מובהק' אפילו בדרך צירוף, דבאתרא דס"ל דמסתבר טעמיה טובא, שוב אינו נזקק לסברא הקלושה הנ"ל שהוא רב מובהק. [וזאת שלא כההיא דסי' תקכו הנ"ל דס"ל דהרשב"א חשיב רב מובהק לגבי הג"א ואו"ז בשם ר"ת, ולכן מלבד הסתברות טעמו הוסיף שהוא רב מובהק].
ב) ועוד נזקק הב"י לצרף לזה שרש"י סובר כמותו. ולכאורה הדברים נסתברים ממש"כ לעיל בסי' י', שם הביא להדיא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, וכתב שרש"י אין בו כח להכריע המחלוקת כיון ש'מפרש הוא ולא פסקן'. ולהאמור אכן לא מדין 'הכרעה' אתי עלה הכא, אלא רק לייפות סברא זו, ואין לזה כח בפנ"ע אלא בצירוף שאר הנימוקים.
אמנם אכתי ק"ל מדוע לא חש לכך שיש ראשונים אחרים - כר"ת ור"ש ורא"ם - שמסייעים דעת הרא"ש. ודוחק לומר שהוא לפי שאינו אלא יפוי סברא. וצ"ע.
ג) משום סב"ל, שהיא סברא חיצונית לגמרי. ועוד שכאן יש כמה וכמה שעומדים בצד האחר, ובכ"ז נוקט הב"י 'סב"ל' שלא כדרכו (ודלא כמו שנקטו האחרונים שיש לומר סב"ל גם נגד רוה"פ, דנראה פשוט שהב"י לא ס"ל הכי. ואכמ"ל).
ונראה עוד, שהלשון 'סב"ל' עצמה מורה שהדבר מסופק אצלו, ואינו מוכרע לצד זה יותר מזה.
[ואגב, מסדר הדברים רואים אנו שהכלל דסב"ל אינו במדרגה ראשונה להכריע במחלוקת, אלא רק כצירוף שלישי, אחרי הבאת רש"י כמסייע. וזה מורה על חולשתו הגדולה בהכרעת ההלכה].
ונמצא ששלש הסברות הנ"ל אינן אלא להטות המשקל מעט לצד שיטת הרמב"ם.
ואף שנקט הב"י לשון 'נקטינן', אין כוונתו לחתוך הדין, אלא רק לומר שדעתו נוטה לסמוך על זה יותר מזה, מסברא חיצונית, אבל בשו"ע שמביא את פסק ההלכה המחוור, ועיקר מטרתו בו להציג 'דעות הפוסקים בהלכה זו', אינו יכול להורות לפי נימוקים חלשים אלו כדעת הרמב"ם לבדה, ולפיכך הביא שתי הדעות בשם אומרם.
