ובכן ההיגיון הוא, שעד כמה שדעתו של מרן בעלת משקל,
הרי ששאר הפוסקים (וכ"ש שהם מרבותינו הראשונים), חשובה בעינינו לא פחות.
אז גם אם בחרנו לנו לפוסק את מרן להכריע בין השיטות, לא בחרנו אותו ברמה שמוחקת את כל הדעות האחרות.
אלא לקחנו לנו דרך ממוצעת שמתחשבת גם בשאר דעות, וביחוד לאור דבריו בהקדמת ב"י, שאין לנו כח להכריע בין הראשונים בסברא.
היגיון זה נכון גם למקום שמרן לא כתב את דעת היש, וכאן נצבת השאלה, למה דוקא כאן לא סמכנו על שיקול דעתו של מרן.
ומרן כבר ברר את הדרך וסלל אותה בהגדרת רמת החשש שיש לחוש לכל הדעות, וכיון שכן אין לצרף את דבריו בבית יוסף לכאן.
וכח בתראי הוא גם למחוק שיטות לחלוטין (וודאי שיש גם להלכה מקרים כאלה דלית מאן דחש ליה), למרות שאין להם כח כלל להתווכח עם הקודמים להם מצד עצמם.
אנו מסבירים דברים פשוטים שוב ושוב
כיון שלא שידרתי שום צד להיפך ודנתי רק לגופו של ענין, לא היה מקום לדון את דבריי באופן זה, ולכן ראיתי כאן רוח מאבק.
צורה של מאבק מחשיבה את הצד השני באופן אוטומטי ובלתי מודע, ולא בגלל החשבון שדווקא בגלל זה הוא צריך לסבור להיפך.
וככל שאתעקש שזוהי כוונת מרן, הרי שהאופציה שתישאר היא, שאה"נ לא קבלו בזה את דעת מרן.
נמצא, שאם ננקוט שזו דעת מרן אין צריך לומר שיש כאן היגיון אחר ממה שכתב המהרי"ק, וגם אם ננקוט לדינא כדעת חכם עובדיה וסיעתו שהסתם הוא פסק גמור למעשה (דלא כמו שכתב הרחיד"א בשם רבותיו של הלק"ט), גם אין צריך לחדש מהלך חדש בזה.
בתוך דברי מרן החיד"א עצמו (אגב, כתוב שם בריש דבריו שהכלל של סתם ויש נכתב בשם
מרן עצמו, כך שהדיון בטל ומבוטל), יש לדון, שהרי הוא כתב בפירוש כדעת הפרי חדש שדעת 'יש מכשירין' יש לה משקל הלכתי לסמוך עליה בשעת הדחק, ומאידך כתב שאין לחוש ליש לחומרא, וזה דבר שקשה להבין אותו, שאם אין דעת 'יש' בטלה לקולא, למה שלא תהיה בטלה לחומרא.
ומוכח מכאן שיש להטות הדין להקל, ואין לי פנאי להרחיב בזה, רק אציין את מה שכתוב במתני' עדויות שמזכירין דברי יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק.
ועל כל פנים, העולה מזה שאין דעה זו בטלה לגמרי, ולכן יש כאן מקום להחמיר, כיון שגם מרן לא ביטל את הדעה לגמרי.
לא הבנתי מה זה "נטייה ומטין" אם כוונתו לפסוק בוודאות כמו הסתם והיש רק לשם כבוד.
בסוגיא בכתובות פד: ב"ב קכד: ברכות לג: "מטין איתמר". ויעויין שם בב"ב הנפקא מינה בזה.
אם אין כוונתו לפסוק רק כהסתם, אז נמצאת מודה לדברי.
לא כ"כ הבנתי, האם רצונך להתווכח עם התירוץ הנז' ?
או קיי, אבל הגר"ע עטייה כך כתב, וכן השתילי זיתים, ומהרי"ק.
אין לי בעייה שתתוכח עמם, אבל כך הם כתבו ואני הבאתי את דבריהם.
שוב אני רואה שמעולם לא הובנתי כראוי, כי ההיפך הגמור הוא הנכון, שהצד הפשוט בעיני הוא שצריך לחוש ליש אומרים לכתחילה (ולא מפני זה בטלה דעתו של חכם עובדיה אצלי), ומצאתי כמה פעמים לשון חלוקת כבוד שיוצרת נפקא מינה למעשה, אחד מהם בדברי הרשב"א קידושין יג בערך, אתון דשמעתון חושו לה יעויין שם שהוא מפני כבודו.
והבאתי ראיה ברורה לצד זה עצמו מדברי החלקת מחוקק, דלא כמו שנקטת שהוא חולק בזה על דברי הגר"ע עטייה זלה"ה, ועתה עיין שם ותראה.
ואם תעיין שם, תמצא, לשונות שלפי תפיסתך הם אמורים להיות סתירה ברורה מיניה וביה, דהיינו שהוא קורא לפסק של הסתם 'מקודשת ודאי', ואילו כמה סעיפים קטנים לפני כן הוא כותב שמרן הביא את דעת היש לחוש לו מפני חומר איסור קידושין.
דברים לא זרים בכלל, ונמצאו בפוסקים.
ועכ"פ כשיש קושיא בדברי מחבר, עלינו לנסות למצוא היישוב, ולא נבחל בשום דרך כל עוד ואין עליה קושיא, (וקושיא כעין זו ששאלת, לדעתי אינה קושיא כלל ועיקר).
לא ידוע לי על זה, וזה שרבינו תם מוזכר למעליותא בגודל פלפולו, לא נמצא כן שמפני כך נפסק הלכה כמותו.
ומה שכתבת שאין עליה קושיא, אין קושיא גדולה מזו שמעולם כלל זה לא עלה על דל שפתי מרן בשום מקום, ולא נראה מדבריו בשום מקום שהוא נוטה אחר דבריו יותר משאר הפוסקים המפורסמים, ולומר שסמך על כך שנבין את הדברים מעצמנו.
