השאלה לא היתה היאך ייתכנו הדברים, אלא מה ההיגיון שכך יהיו פני הדברים?!
ובכן ההיגיון הוא, שעד כמה שדעתו של מרן בעלת משקל,
הרי ששאר הפוסקים (וכ"ש שהם מרבותינו הראשונים), חשובה בעינינו לא פחות.
אז גם אם בחרנו לנו לפוסק את מרן להכריע בין השיטות, לא בחרנו אותו ברמה שמוחקת את כל הדעות האחרות.
אלא לקחנו לנו דרך ממוצעת שמתחשבת גם בשאר דעות, וביחוד לאור דבריו בהקדמת ב"י, שאין לנו כח להכריע בין הראשונים בסברא.
עכשיו, כל קושיא שתקשה, לא תהיה קשה על אלו שכתבו שיש לחוש ליש, כי (אפשר ש)הם סוברים שכך דעת מרן. אלא תהיה קשה על זה שכתב שמרן התכוון לפסוק רק כהסתם. ומכיון שהאומר כן הוא החיד"א, והוא גם אומר שאנו לא קבלנו את דעתו בזה, אז האופציה היא לבחור.
או להתווכח עם החיד"א ולומר שגם מרן התכוון לכך (מה שמאד מסתבר). או להתווכח עם הרבה פוסקים (והחיד"א) ולומר שהלכה כהסתם, והיש בטל.
אחר המחילה, אין לי שום קשר לייחוס זה כלל ועיקר, באופן חד משמעי.
וסתם כך נראה לי שהפראנויה מהרב יצחק גדולה לאין ערוך מהשפעתו בפועל, והפראנויה גורמת לצמיחה של ההשפעה.
א' מחילה שחשדתיך.
ב' אין כאן שום פראנויה, יש כאן דברי הפוסקים והם רבים.
אנו מסבירים דברים פשוטים שוב ושוב, ואם יש מי שמחליט שדווקא בגלל זה הוא צריך לסבור ההיפך (כי יש לנו פראנוייה), יבושם לו, לא קשור אלי.
הטענה היתה, שייתכן מאד שהיתה לו הבנה ממרן בענין זה, שכן הוא עסק ישירות בהוצאת ספרו לאור, וזה גורם באופן טבעי להעברת נתונים מה שייתכן שגרם לו ידע יותר מאשר אחרים, מה שמוסיף משקל לקבלת דעתו.
יש להוסיף על זה, שידע זה אינו חייב להיות ידע ישיר, אלא הבנת רוח הדברים.
באמת מתוך בורות, איני מכיר כלל את ההיסטוריה של הרמ"ע והדפסת ספרו של מרן,
אך לא נראה לי שיש קשר בין הדפסת ספר לבין כללי המחבר וכוונותיו.
ולא נראה לי שהיה לו קשר ישיר עמו בענין.
ובודאי לא כשהמידע הוא בבחינת הבנת רוח הדברים.
כוונתי שאם רוב הפוסקים קבלו את דברי מהרי"ק גם על מרן, הם קבלו את דבריו לפי סברתו שכך מורה הענין והלשון, ולא לפי סברא אחרת, וכיון שכך יש לדון (לפי דעת רוב הפוסקים, ומה שמוסכם אצל בתראי) את דעת מרן דוקא באופן זה, ונפקא מינה שאין לתלות שיהיו חילופים בזה ממקום למקום, אם לא שיש איזה טעם בדבר.
אחת היא לי אם היא כוונתו של מרן או לא,
אצלי העיקר מה קבעו הפוסקים למעשה, חששו להיש או לא ?
ומכיון שרבים וטובים חששו, אז הדרך פתוחה בעיני למצוא הסבר איזה שיהיה,
וככל שאתעקש שזוהי כוונת מרן, הרי שהאופציה שתישאר היא, שאה"נ לא קבלו בזה את דעת מרן.
