זהו סגנון מכוון, ובו אני נוהג להשתמש כל אימת שאני נקלע לויכוחים מסוג זה בו השכנגדי לוקח בעלות ומחליט מהו ביזוי ומה לא, ומה הגיוני ומה לא, ומה קבלתי ומה לא.
מי שרואה בזה פגיעה רשאי למחות (אקבל זאת בהבנה), אני לא רואה בזה שום דבר. - יכולתי להרחיב ולהסביר אך איני רואה תועלת.
ואולי מילה אחת, יש אנשים שרק ככה הם מבינים מה אתה רוצה ומה אתה אומר, אפרופו מה שכתבה התורה "ואת הבהמה אשר איננה טהורה", ועיקם הכתוב י"ג אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו. אבל כשרצה לאסור את ה... אמר בבירור, טמא הוא לכם, כי רק ככה בטוח שיבינו בדיוק (אבל בדיוק) למה הוא מתכוין, הארכתי דיי, ותן לחכם ויחכם.
לא עצרתי כוח בעצמי, אמרתי אשיחה וירוח לי.
אסביר שנית.
כאשר אדם לא מפריע לו שאין אנו הולכים כהרמב"ם, ואצ"ל שלא מפריע לו שאין הולכים כהרמ"א (זה פשיטא בעיניו), רק מפריע לו למה אנו לא הולכים כמרן...
אז יש לשאול, וכי מה מיוחד במרן ? - הוי אומר, שקבלנו דבריו יותר משאר פוסקים.
וא"כ ברור שהיחודיות היא רק כפי מה שקבלנו ולא יותר, וממילא נקיים את דבריו רק כפי מה שקבלנו ולא כפי כוונתו דמעיקרא.
ואז שוב פעם מתחיל התסביך, אבל זה לא כמרן...
זה לא יגמר לעולם. - האופציה האחרונה היא להבהיר, אנחנו לא עובדים אצל אף אחד, וכמו שאתה מסוגל להבין שלא הולכים כהרמ"א, כך הפשוט והברור יהיה בעיניך שקודם כל לא הולכים כמרן.
ואח"כ החידוש הוא שאנחנו כן הולכים כמרן, ואז אולי יוכל להבין שלחידוש ישנם גבולות והם לא יותר ממה שחידשו בפועל. - וכולי האי ואולי.
אבל אם הפשטות היא שאנחנו הולכים כמרן, והחידוש הוא שיש מקומות שלא, אז עדיף לעצור את הדיון חסר התוחלת הזה.
ולכן אני מנסה להגדיר זאת ברור ככל האפשר...
זה אמור להחשב ביזוי ? - אדרבה זה כבוד, כי כך ניצל כבודם של כל הפוסקים שעושים את דבריהם למרמס מול דברי פוסק אחד ויחיד. נקודה למחשבה...