לא בשמים היא

[אלישמע]

באשכולות האחרונים נכנסו אגב גררא כמה וכמה פעמים לענין "לא בשמים היא",
לא רציתי להסיט את נושא האשכול, לכך פתחתי אשכול מיוחד ובו כמה היבטים שעלו לי בסוגיא זו.

פרק א
א. אלה המצוות, אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (תו"כ ויקרא כז לד, מגילה ב ע"ב). - משמע שאין להוסיף מצוה.
ב. שלשת אלפים הל' נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל (=ברוה"ק שיפרשם לך. רגמ"ה) א"ל לא בשמים היא וכו' (תמורה טז ע"א). - משמע שגם אין להחזיר דבר שנשכח.
ג. וגבי תנורו של עכנאי, אר"י לא בשמים היא (ב"מ נט ע"ב). - משמע שגם אין להכריע במחלוקת.
ד. וכ"ז מפורש ברמב"ם (יסוה"ת ט א-ד, ובהק' לפיה"מ).
ה. וקשה מהא דעירובין (יג ע"ב) יצתה ב"ק ואמרה הלכה כב"ה (ולענין אם ב"ש עשו כדבריהם או לא, הנה לתי' קמא, ולתי' בתרא שם ואליבא דמ"ד לא עשו, משמע דמשגיחין בב"ק. ורק לתירוצא בתרא ואליבא דמ"ד עשו משמע דאין משגיחין בבת קול). ועכ"פ לדידן דפסקינן כב"ה קשיא והא לא בשמים היא (ועיין שה"ג (ח"א מע י' אות רכד) שמה שאנו פוסקים כב"ה הוא משום ב"ק).
ו. ועיין תוס' (יבמות יד ע"א ד"ה ר' יהושע, חולין מד ע"א ד"ה ור' יהושע, פסחים קיד ע"א ד"ה דאמר, ב"מ נט ע"ב ד"ה לא בשמים, עירובין ו ע"ב ד"ה כאן, ברכות נב ע"א ד"ה ור' יהושע) שהקשו מאי שנא ב"ק דר"י ור"א מב"ק דב"ש וב"ה. ותרצו דאצל ר"א היתה לכבודו (שהרי ביקש מן השמים יוכיחו) וגם היתה נגד רבים, משא"כ ב"ק דב"ש וב"ה שהיתה כהלל שהיו רבים שאז אזלינן בתר ב"ק, ור' יהושע (אליבא דמ"ד עשו ב"ש כדבריהם) ס"ל דלעולם אין עושין כב"ק.
ז. הרי לתוס' יוצא, שכן הכריעו במח' ע"פ ב"ק (ואפי' שהיתה כרבים, מ"מ ע"ז נחלקו ב"ש אם הלכה כרוב או כמחדדי), ודלא כהרמב"ם והגמ' דלעיל? (ועיין כס"מ (יסוה"ת ט ד) שהעיר כן על הרמב"ם).
ח. ועיין מ"ש האחרונים (קלורית לעין [אלגאזי] דף ח, עץ החיים [אבולעפיא] פרשת ראה בענין נביא המדיח, דף כט טור ד, בא"ד ויראה, נימוקי שמואל [צרפתי] חלק ערוגת הבושם, מהדו' אמשטרדם תע"ח דף נב טור ד) לתרץ על קושיית הכס"מ, ומ"ש החיד"א (שה"ג ח"א מע' י אות רכד) להשיב עליהם.

 

[אלישמע]

פרק ב
א. בגמ' (מגילה ב ע"ב, שבת קד ע"א) מנצפ"ך צופים אמרום, והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. ע"כ. (ובפשטות הכוונה שהצופים לא שכחו והזכירו ולמדו העם מה שנשתכח מהם, אבל האחרונים שקלו וטרו בגמ' ומהם משמע שהבינו שהצופים חדשום בנבואה, כדלהלן).
ב. דרך אגב יל"ע איך נשתכח מהם והלא היו להם ס"ת? וכתבו תוס' (מגלה ב ע"ב ד"ה ועוד) דהיה זה לאחר ששרף אמון את התורה. ע"כ. (וצריך לומר, דבאגרות שלומים לא הקפידו על כך).
ועל תפילין ומזוזות שהיו בידם, צ"ל שאמון שרף גם אותם (מאור ישראל, מגילה ב ע"ב ד"ה מנצפ"ך).
והקשה הטורי אבן (מגילה ג ע"א ד"ה לא הוי ידעינן) והלא סוף סוף היה להם את הארון שלא נגנז עד ימות יאשיהו, וגם ס"ת שנמצא אז מימי משה. ע"כ.
ואמנם הרשב"א (מגילה שם) כתב דהיה זה לאחר שגנז יאשיהו את הארון וס"ת שבארון נגנז עמו. ע"כ. (אך עדיין קשה, והלא ס"ת שנמצא בימי יאשיהו, אינו ס"ת שבארון. ועכ"פ למה לא העתיק ממנו יאשיהו טרם גנזו, ועוד הלא היו בימין תפילין ומזוזות).

ונחזור לענייננו

ג. הקשה העיון יעקב, על דברי הגמ' "שכחום וחזרו ויסדום" מהא דתמורה ומגילה. ותירץ, דלעולם ידעו שיש אותיות כפולות ושכחו הי מינייהו בסוף והי מינייהו באמצע והצופים הכריעו להם, וזה לא מקרי לחדש. ע"כ. (אלא דקשה, דעכ"פ הוא הכרעת ספק ע"פ ב"ק).
ד. וכעי"ז הקשה המאור ישראל (מגילה ב ע"ב ד"ה מנצפ"ך) מאחר שאם החליף ביניהן פסול, הוי מחדש דבר מעתה. ע"כ. (ולענין גילוי מציאות ע"פ ב"ק עיין להלן).
ה. ובעץ יוסף (מגילה שם) ובמאור ישראל (שם) תירצו דאה"נ מיירי שהחזירו להם בראייה, ולא בנבואה. (וע"ע ספר הישר לר"ת (סי' תט) הביא עוד בשם הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) וב"ר (א יא) דצופים היינו ר' אליעזר ור' יהושע).
ו. הבן יהוידע תירץ קו' העיון יעקב, דכיון שהיה להם הלוחות בארון, לא חשיב אלא גילוי מציאות (בדבר שיכול להתברר) ולכך לא חשיב הכרעה ע"פ ב"ק.
ז. הערוך לנר (סוכה מד ע"ב ד"ה וחזרו) תירץ את קו' העיון יעקב דהא דאמרו לא בשמים היא, היינו רק שא"א לשאול מן השמים (דומיא דיהושע דאמרו לו שאל, ור"א דאמר מן השמים יוכיחו), מיהו אפשר שמן השמים יגידו לנביא בלא שישאל.
ח. עוד תירוץ לשאלת העיון יעקב ראיתי באיזהו מקומן ואיני זוכר וקשה עתה החיפוש, ע"פ מ"ש הרשב"א (מגילה ב ע"ב, ד"ה הא דאקשינן) והריטב"א (שם, ד"ה ותסברא) דלא קרי חידוש אלא כשמוסיף אותיות על מה שנמסר בסיני, אבל לא כשמחליף כתב שנמסר בסיני עם כתב אחר, כהא דעזרא שהחליף כתב של ס"ת מכתב ליבונאה לכתב אשורי כדאיתא בסנהדרין (כא ע"ב) דלא חשיב חידוש. ע"כ. ויל"ע.

 

[אלישמע]

פרק ג
א. החיד"א (שה"ג ח"א מע' י אות רכד) יצא לחקור אודות ספר שו"ת מן השמים, והרי לא בשמים היא, ואפי' בהכרעת הדין במחלוקת.
ב. עוד הקשה החיד"א (שם) מהא דפסקו הפוסקים דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, משום שכך פסק אליהו לרבה בר אבוה (ב"מ קיד ע"ב). (ועיין תוס' ביבמות (סא ע"א ד"ה ממגע) דזו מח' רשב"ג ור"ש, והלכה כרשב"ג שמטמאים. ע"כ. אבל הרמב"ם (הל' אבל פ"ג ה"ג) פסק כר"ש שאין מטמאין. וביאר הגה"מ (שם סק"ב) בשם היראים (סי' שכב), והחינוך (מצוה שצ), וכ"ה ברדב"ז (שם אות ג) והב"י (יו"ד שעב) והתשב"ץ (ח"ג סי' שכג) דהל' כר"ש משום שאליהו הנביא עשה מעשה כמותו. - ועיין בכס"מ (טומאת מת פ"א הי"ג, פ"ט ה"ד) סיבות נוספות למה הלכה כר"ש).
ג. והנראה לתרץ ע"פ מ"ש בשו"ת חת"ס (ליקוטים ח"ו סי' צח, ד"ה אבל האמת) דכשאליהו בא בגוף אדם, חשיב חכם מחכמי ישראל. וכעי"ז כתב החיד"א גופיה (שם, בתי' הראשון), ובפתח עינים (מנחות מה ע"א סוד"ה ולא אכחד).
ד. עוד יש לתרץ, ע"פ מ"ש הרמב"ם עצמו (הל' טומאת מת פ"א הי"ג) דדבר זה קבלה הוא. ובשו"ת פאר הדור (סי' נז) כתב דאין בזה מח' ור"ש הוא ככו"ע.
ה. עוד כתב החיד"א לתרץ (שם, התי' השני) דפליגי חביריו של הרמב"ם עליו בזה וס"ל דאם משמיא מיהב יהבי אמירה נעימה על הודע בדין אחד כהלכה צייתינן לה, ועד ממהר דקי"ל כב"ה משום בת קול.
ו. עוד כתב החיד"א לתרץ (שם, התי' השלישי) דכו"ע מודו לרמב"ם שלא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים, אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלקותן ואין מכריע, בזה אם יבא בת קול או רוה"ק לומר שסברת פלוני אמת צייתינן לה, מאחר דסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר ויש פנים הנראין לכאן ולכאן. ומיהו אי גברא רבה נראה בעיניו מתוך התלמוד וכללי ההלכות להפך, יכול לחלוק. ע"כ. (וע"ע מש"כ בזה החיד"א בספרו בדבש לפי מע' נ אות יב).
ז. כיסוד זה של החיד"א משמע לכאו' מדברי רש"י (עירובין מה ע"א) דאיתא שם: "וכתיב וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה וכו', מאי קמבעיא ליה, אילימא אי שרי אי אסור הרי שמואל ובית דינו קיים" וכו'. ע"כ. ופרש"י: הרי שמואל ובית דינו קיים, ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים. ע"כ. הרי דמה שלא היה לו לשאול באורים ותומים באיסור והיתר היינו משום שב"ד של שמואל קיים, הא לאו הכי שואל באורים ותומים. ע"כ.
ח. אח"כ ראיתי שביבי"א (ח"א או"ח סי' מא אות כב) הביא ראייה זו משם ספר דרכי הוראה (פרק ח), וכתב להשיב על דבריו, וז"ל: "אך מ"ש להוכיח מזה שאם אין ב"ד קיים שפיר אפשר לשאול באורים ותומים, לא ידעתי מציאות לזה, שהרי כל גדולי הדור יוכלו להמנות ולדון בדבר הלכה, וילכו אחרי הרוב, כההיא דתמורה (טו ע"ב), ע"ש. ולכן מ"ש שם שגדול הדור שמסתפק היאך הדין יכול לשאול מן השמים... מ"מ אכתי לא איפרק מחולשא, שאם נסתפק בהלכה ימלך עם חכמי הדור, ולא יפנה אל השמים ממעל, כי לא בשמים היא ודו"ק, ע"כ.
ט. אך לא הבנתי דבריו, דודאי אם יכול לימלך בחכמי ישראל לא בשמים היא, דזה כלול ב"הרי שמואל ובית דינו קיים", ו"אין קיים" הכוונה כשאינו יכול לימלך, וכגון שאינם יודעים להכריע. (הדיוק הוא מלשון רש"י שתלאם זה בזה "הרי שמואל ובית דינו קיים, ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים").
י. כיסוד החיד"א מצאנו במאירי (סדר הקבלה) וז"ל: "ומה שהיה מתחדש להם והצטרכו [בו] להתבוננות לפי חדוש העניינים, נמסרו להם העיקרים והמדות שמהם היו מוציאים תעלומותיהם לאור ומבררים על דיניהם. ומה שלא הספיק להם [בו] ההקש והסברא, לפעמים היו הולכים בו אחר הרוב, כאמרו (שמות כג ב) אחרי רבים להטות. ולפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה, כגון שידעת מדברי קצת חכמינו השלמים שהנבואה תגיד השגות עיוניות לא יוכל העיון להשיגם כ"ש הסברא. [כי] כמו שיגיע לכח המדמה השגת מה שלא יגיע אליו מן החושים, כן יגיע לכח השכלי השגת מה שלא ישיגהו בעיון ובהקדמות ובהקש וסברא, אבל מ"מ אם היו נושאים ונותנים בדרכי ההקש והמדות והסברא להוציא לאור תעלומותיהם, וכל זה באין מחלוקת ביניהם כלל, כי אז היו (המסרים) [נמסרים] לנביאים וסרים אל משמעתם ונשמעים אליהם". עכ"ל.

העולה:
מדברי חז"ל נראה בפשטות ש"לא בשמים היא" היינו בין להוסיף מצוה, בין להחזיר דבר שנשכח, ובין להכריע במחלוקת. וכן דעת הרמב"ם. וקשה, מהא דיצאה ב"ק ואמרה "הלכה כבית הלל".
שיטת התוס' בפשטות דיש הבדל בין היכא שהבת קול היא נגד רבים לבין היכא שהיא כדעת רבים נגד מחדדי דבכה"ג שומעין לב"ק (זולתי ר' יהושע (לחד מ"ד) דס"ל דלעולם לא בשמים היא).
דעת העיון יעקב (גבי מנצפ"ך צופים אמרום) דכל שיודעים עיקר הדבר אך נשכח אופן קיומו על נכון, לא אמרינן לא בשמים היא.
דעת הבן יהוידע דלענין גילוי מציאות לא אמרינן לא בשמים היא.
דעת הערוך לנר דלא אסרו אלא לשאול מן השמים, אבל כשמן השמים יגלו מעצמם לא אמרינן לא בשמים היא.
דעת החיד"א, א. אפשר דפליגי חביריו של הרמב"ם עליו וס"ל דצייתינן לב"ק. ב. לא פליגי, ולא אמרו "לא בשמים היא" אלא במקום שיש ביד החכמים כח להכריע, אבל במקום שאינם יכולים להכריע שמעינן לבת קול, אלא שגברא רבא רשאי לחלוק. (וכן משמע מהמאירי, ואולי גם מרש"י).

ויש עוד להאריך בענין זה, ואכמ"ל לע"ע.

 

[אלישמע]

פרק ד
לענין אם שומעים לגילוי שמימי בבירור המציאות בדבר שיש בו נפק"מ להלכה.
א. דעת רלב"ח (תוספות יוה"כ דף עה ע"א, ד"ה תנא אידך, וד"ה תניא ר"י אומר) דאין שומעין.
ב. דעת החיד"א (ברכ"י או"ח לב אות ד, פני דוד בשלח אות יח, שה"ג ח"א מע' י אות רכד) דשומעים.
ג. דעת היבי"א (ח"א או"ח סי' מא אות ד-יד) דלנבואה שומעין, לרוה"ק אין שומעין.
ד. דעת הבן יהוידע (מגילה דף ג, ד"ה שכחום) שבדבר שהיה יכול להתברר אף בדרך הטבע שומעין.

להלן לקט מדברי חז"ל (חלקם נידונו בפוסקים הנז') בהם הוכרע הדין לכאו' ע"פ גילוי שמיימי בבירור המציאות.
1. מכות (כג ע"ב): בג' מקומות הופיע רוה"ק (לנידוננו קשורים רק 2 מהם), א' אצל יהודה שאמר צדקה ממני, וכי מיאיפה ידע, ודלמא בא עליה עוד מישהו. אלא יצתה ב"ק ואמרה ממני יצאו כבושים (=דברים נעלמים הללו. רש"י). ע"כ. (ודלמא קודם מתן תורה שאני). ב' אצל שלמה שאמר "היא אמו" מנא ידע, ודלמא איערומא מיערמא (=פקחית היתה), אלא יצתה ב"ק ואמרה "היא אמו". ע"כ. (ודלמא כיון דסברא היא שהאמיתית לא תאמר "גזרו", על כרחך שהשניה אמו, והב"ק היתה רק להסיר לזות שפתים. ועיין רלב"ח הנז').
2. סנהדרין ( ע"א): הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", ע"כ. והטעם כתב המגיד משנה (הל' זכייה ומתנה פ"י ה"ז) דאע"פ שצדק הדמיון במנין ובמקום, אולי לא צדק
במה שדימה של פלוני הם, ע"כ. ש"מ הא אילו דבריו צודקין דברי חלומות מעלין ומורידין בבירור המציאות. (אך אפשר לחלוק ולומר ד"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים" משום דלא בשמים היא, ואפי' בבירור המציאות. - ועיין שו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קכח) שהאריך בעניין החלומות, ובביאור דברי הגמ' הנז').

 

[אלישמע]

המשך:

3. זבחים (סב ע"א): אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אע"פ שאין בית. במתניתא תנא, ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים אע"פ שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית", ע"כ.
והנה הנך עדויות דמזבח ומקום המזבח ודמקריבין אע"פ שאין בית, אפשר לומר שהעידו להם במסורת ולא בנבואה. אלא ההיא עדות על התורה שתכתב אשורית, משמע לכאו' דהוא ע"פ נבואה.
איברא דבסנהדרין (כא ע"ב, כב ע"א) הוא מחלוקת אם בסיני קבלו כתב אשורי ושכחוהו והחלו לכתוב בכתב ליבונאה, וכששבו מהגלות החזיר להם עזרא כתב אשורי. או שמעיקרא כתבו בכתב ליבונאה, וכששבו מהגלות העיד להם עזרא על התורה שתיכתב אשורית. והנה, לדברי האומר שמעיקרא כתבו בכתב ליבונאה, א"כ הוי חידוש דין גמור ולא גילוי מציאות. (אלא דכבר כתבו הרשב"א והריטב"א (הו"ד לעיל פ"ב אות ח) דכל כה"ג לא הוי חידוש דין, ע"ש). ולדברי האומר שמעיקרא כתבו אשורית ושכחוהו, א"כ אפשר לומר שהעיד להם זה מכח מסורת, (ובגולה לא איסתעייא מילתא להחזיר להם).
4. וביונתן (דברים כא ח): גבי עגלה ערופה, כתב וז"ל: ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא, נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי, ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה. ע"כ. הרי שהיה נהרג ע"פ התולעים. (אמנם בספר תורת אהרן [בן שמעון] (שופטים שם) בשם תרגום יונתן, שהתולעים היו הורגים אותו). וברבנו בחיי (דברים כא א) כתב שאם היו זכאים היתה העגלה הולכת קודם עריפתה ומגלה את הרוצח, ואם לא היו זכאים לא היתה הולכת והיו עורפים אותה שם. עוד כתב, שהעגלה אחר עריפתה היתה מתלעת כדרך הטבע, והיו התולעים הולכים והורגים את הרוצח. (וראה מדרש אגדה [בובר] (שופטים שם) שהתערבבו שם השמועות, שהוא כתב: שאם היו צדיקים היתה העגלה מתלעת והיו התולעים הולכים והורגים את הרוצח, ואם היו רואים שלא היתה הולכת היו עורפים אותה). הרי שהיו הב"ד הורגים את הרוצח ע"פ התולעים או העגלה. (ושמא י"ל שלא היו הורגים אותו ממש אלא מכניסים אותו לכיפה, א"נ היו היו חוקרים היטב עד שהיה מתברר הדבר ע"פ עדים).

יש בזה עוד אריכות, ואעלה אי"ה בהמשך.

 

[כהנא דמסייע]

ד. דעת הבן יהוידע (מגילה דף ג, ד"ה שכחום) שבדבר שהיה יכול להתברר אף בדרך הטבע שומעין.

לא נ''ל שחולק על החיד''א בזה. וכידוע לגבי שו''ת מן השמים ואכמ''ל

 

[אלישמע]

לא נ''ל שחולק על החיד''א בזה. וכידוע לגבי שו''ת מן השמים ואכמ''ל

לא התכוונתי שהם חולקים, פשוט הבן יהוידע לא נדרש שם לענין שדיבר בו החיד"א, ותירץ קו' העיון יעקב שבמקום שהדבר יכול להתברר לא אמרו לא בשמים היא (ושם, לדעתו היה יכול להתברר אילו פתחו הארון). והחיד"א לעומת זאת דיבר על שו"ת מן השמים, והסיק דבמקום שאין הכרעה לא אמרינן לא בשמים היא.