בירור הכלל ש'כל פוסק שבאו דבריו סתומים, נקטינן דסובר כרוב הפוסקים'

[אוריאל]

@איתן אין הכרח כל כך מהדברים, ויתכן שאכן כוונתו שגם מי שלא מסכים עם ראיות האחרונים בדעת הרמב"ם, מכל מקום מאחר ואין הדברים ברורים בו, ממילא ההסתברות היא שהוא סובר כדעת הרוב, ויש לנו לומר שכך דעתו.

לא שנמנה אותו בין הסוברים כך כראיה נגד מישהו. אני לא חושב שתמצא שהוא כותב, שמחמת שרוב הפוסקים סוברים כך, ממילא זו דעת הרמב"ם, ואם כן קשה על פוסק אחר מהרמב"ם... אבל בהחלט אנחנו יכולים לתלות שזו דעתו, כל עוד לא מצאנו במפורש אחרת, מחמת ההסתברות שהוא סובר כמו הרוב.

נ.ב. גם הכללים האחרים, כגון שאפושי פלוגתא לא מפשינן, או שהתלמיד סובר כרבו, אינני חושב שזו קביעה וודאית שזו דעת הרמב"ם (גם להגרי"ח שליט"א), רק הסתברות חזקה שזו דעתו.

 

[אוריאל]

@איתן עיין במנוחת שלום ח"ו סימן ב אות א, שדן לגבי דעת השולחן ערוך כשהיא סתומה, שמן הסתם היא כדעת רוב הפוסקים, ולאורך הדברים שם משתמע כמו שכתבתי.

 

[איתן]

ולאורך הדברים שם משתמע כמו שכתבתי.

עיינתי שם. לא ראיתי הכרח לדברים.

הוא משתמש לחילופין בשתי הגדרות ושני כללים שונים:
א) כל שנחלקו בדעת מרן, חשבינן לדעתו כמאן דליתא, ויש לנו להלך אחר רוה"פ.
ב) כל שיש לנו ספק בדעת מרן, נקטינן בדעתו שהוא סובר כרוה"פ.

חלק מהציטוטים ששייכים לכלל ב' (הוא הכלל הנדון כאן) נושאים את המונחים 'בהכרח' וכדו'.
ולדבריך כוונת הדברים היא שכך מסתבר וכדו'. ולוואי והדברים נכונים בדעתו.