שלום לכל באי האי אתרא קדישא!
מזה זמן שהתבוננתי במעלת הפורום המאוזן להפליא הזה, וכעת הנני לבוא בשעריו.
הסתפקתי מה התועלת שתהיה לדברים, ובכ"ז החלטתי לכתוב ויהי מה.
(לאריכות הדברים, העדפתי לחלקם להודעות שונות).
הנה יש רעה חולה בדורנו שמשתרבבת לכל ויכוח הלכתי.
תחת לברר ההלכה, מבררים תחילה זהות לומדיה, השתייכותו העדתית והמפלגתית, מתרגשים מכל מילה בסלע, מתגוששים על כל אימרת כנף ופליטת קולמוס, ועל זה תפוג תורה.
אם תורה אין כאן, לפחות חכמה תהיה כאן.
אבל אין כאן אלא גיבובי מריבות המתאימות לנשים קשות יום המוזרות בלבנה.
כל דיון ענייני בעולם ההלכה אמור להתחיל ולהסתיים ב"מה היא כוונת התורה" ו"מה המסקנה להלכה".
והנה אנו רואים ת"ח משכמם ומעלה, היודעים לישא וליתן בעמלה של תורה, ועיקר עסקם (עכ"פ מצד כמות המלל הנשפך) הוא בבירור משפט מסוים אם הוא בגדר 'זלזול' ו'פגיעה בכבוד הרב שלי' וכדו'.
מה שלפני דורות לא היה רק בלתי מושמט, אלא גם כמעט הכרחי בכל משא ומתן הלכתי, נהפך היום למוקצה מחמת מיאוס.
ואפרש שיחתי:
כאשר הפוסק היה פוסק, לאחר מיצוי עיונו בעמל ויגיעה כראוי, היו הדברים מאירים בנפשו כנתינתן מסיני, בין היתר ובין איסור, וכשהיה דוחה דברי זולתו היה עושה זאת באף ובחמה ובקצף גדול.
ונראה כי שתי סיבות לדבר: א) מחמת הבהירות הגדולה שהיתה לו בדין ההוא, עד שאין הוא רואה מנוס ממסקנת ההלכה אליה הגיע, זולתי לדחוק השמועות וכדו'. בהירות זו העניקה לו תוקף ועוצמה גדולים ביותר לדחות דברי זולתו מכל וכל.
ב) גדולה מזו, היא האחריות לפסיקת ההלכה, וההרגשה שדברי התורה הבלועים בדמו נאמרים בצורה בלתי נכונה אצל זולתו, והרי הוא ירא שפלוני מאכיל נבלות ומתיר איסורי כרתות וכו'.
אשר על כן, נהגו קדמוני החכמים, בעיקר מבני ספרד (כלשון הראב"ד שיובא להלן), לשלח רסן לשונם מידם בעת הויכוח. זה אומר על דברי חבירו הבל המה מעשה תעתועים, וזה לועג לשטותו של זה.
והדברים ברורים שלא שנאו זה את זה חלילה, אלא התייחסו לאותו הענין ההלכתי בלבד.
אלא שבדורות המאוחרים יותר החלו לחשוש יותר לכבודו של חכם, והחמירו לדבר רכות וכו' ולהשיג בנועם. כמבואר בהקדמת הרב פעלים ועוד.
מזה זמן שהתבוננתי במעלת הפורום המאוזן להפליא הזה, וכעת הנני לבוא בשעריו.
הסתפקתי מה התועלת שתהיה לדברים, ובכ"ז החלטתי לכתוב ויהי מה.
(לאריכות הדברים, העדפתי לחלקם להודעות שונות).
הנה יש רעה חולה בדורנו שמשתרבבת לכל ויכוח הלכתי.
תחת לברר ההלכה, מבררים תחילה זהות לומדיה, השתייכותו העדתית והמפלגתית, מתרגשים מכל מילה בסלע, מתגוששים על כל אימרת כנף ופליטת קולמוס, ועל זה תפוג תורה.
אם תורה אין כאן, לפחות חכמה תהיה כאן.
אבל אין כאן אלא גיבובי מריבות המתאימות לנשים קשות יום המוזרות בלבנה.
כל דיון ענייני בעולם ההלכה אמור להתחיל ולהסתיים ב"מה היא כוונת התורה" ו"מה המסקנה להלכה".
והנה אנו רואים ת"ח משכמם ומעלה, היודעים לישא וליתן בעמלה של תורה, ועיקר עסקם (עכ"פ מצד כמות המלל הנשפך) הוא בבירור משפט מסוים אם הוא בגדר 'זלזול' ו'פגיעה בכבוד הרב שלי' וכדו'.
מה שלפני דורות לא היה רק בלתי מושמט, אלא גם כמעט הכרחי בכל משא ומתן הלכתי, נהפך היום למוקצה מחמת מיאוס.
ואפרש שיחתי:
כאשר הפוסק היה פוסק, לאחר מיצוי עיונו בעמל ויגיעה כראוי, היו הדברים מאירים בנפשו כנתינתן מסיני, בין היתר ובין איסור, וכשהיה דוחה דברי זולתו היה עושה זאת באף ובחמה ובקצף גדול.
ונראה כי שתי סיבות לדבר: א) מחמת הבהירות הגדולה שהיתה לו בדין ההוא, עד שאין הוא רואה מנוס ממסקנת ההלכה אליה הגיע, זולתי לדחוק השמועות וכדו'. בהירות זו העניקה לו תוקף ועוצמה גדולים ביותר לדחות דברי זולתו מכל וכל.
ב) גדולה מזו, היא האחריות לפסיקת ההלכה, וההרגשה שדברי התורה הבלועים בדמו נאמרים בצורה בלתי נכונה אצל זולתו, והרי הוא ירא שפלוני מאכיל נבלות ומתיר איסורי כרתות וכו'.
אשר על כן, נהגו קדמוני החכמים, בעיקר מבני ספרד (כלשון הראב"ד שיובא להלן), לשלח רסן לשונם מידם בעת הויכוח. זה אומר על דברי חבירו הבל המה מעשה תעתועים, וזה לועג לשטותו של זה.
והדברים ברורים שלא שנאו זה את זה חלילה, אלא התייחסו לאותו הענין ההלכתי בלבד.
אלא שבדורות המאוחרים יותר החלו לחשוש יותר לכבודו של חכם, והחמירו לדבר רכות וכו' ולהשיג בנועם. כמבואר בהקדמת הרב פעלים ועוד.
