לחלוק בחריפות - ראוי?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול איתן
  • תאריך התחלה תאריך התחלה

איתן

חבר חדש
הצטרף
3/7/25
הודעות
131
שלום לכל באי האי אתרא קדישא!
מזה זמן שהתבוננתי במעלת הפורום המאוזן להפליא הזה, וכעת הנני לבוא בשעריו.

הסתפקתי מה התועלת שתהיה לדברים, ובכ"ז החלטתי לכתוב ויהי מה.
(לאריכות הדברים, העדפתי לחלקם להודעות שונות).

הנה יש רעה חולה בדורנו שמשתרבבת לכל ויכוח הלכתי.
תחת לברר ההלכה, מבררים תחילה זהות לומדיה, השתייכותו העדתית והמפלגתית, מתרגשים מכל מילה בסלע, מתגוששים על כל אימרת כנף ופליטת קולמוס, ועל זה תפוג תורה.
אם תורה אין כאן, לפחות חכמה תהיה כאן.
אבל אין כאן אלא גיבובי מריבות המתאימות לנשים קשות יום המוזרות בלבנה.

כל דיון ענייני בעולם ההלכה אמור להתחיל ולהסתיים ב"מה היא כוונת התורה" ו"מה המסקנה להלכה".
והנה אנו רואים ת"ח משכמם ומעלה, היודעים לישא וליתן בעמלה של תורה, ועיקר עסקם (עכ"פ מצד כמות המלל הנשפך) הוא בבירור משפט מסוים אם הוא בגדר 'זלזול' ו'פגיעה בכבוד הרב שלי' וכדו'.
מה שלפני דורות לא היה רק בלתי מושמט, אלא גם כמעט הכרחי בכל משא ומתן הלכתי, נהפך היום למוקצה מחמת מיאוס.

ואפרש שיחתי:
כאשר הפוסק היה פוסק, לאחר מיצוי עיונו בעמל ויגיעה כראוי, היו הדברים מאירים בנפשו כנתינתן מסיני, בין היתר ובין איסור, וכשהיה דוחה דברי זולתו היה עושה זאת באף ובחמה ובקצף גדול.
ונראה כי שתי סיבות לדבר: א) מחמת הבהירות הגדולה שהיתה לו בדין ההוא, עד שאין הוא רואה מנוס ממסקנת ההלכה אליה הגיע, זולתי לדחוק השמועות וכדו'. בהירות זו העניקה לו תוקף ועוצמה גדולים ביותר לדחות דברי זולתו מכל וכל.
ב) גדולה מזו, היא האחריות לפסיקת ההלכה, וההרגשה שדברי התורה הבלועים בדמו נאמרים בצורה בלתי נכונה אצל זולתו, והרי הוא ירא שפלוני מאכיל נבלות ומתיר איסורי כרתות וכו'.
אשר על כן, נהגו קדמוני החכמים, בעיקר מבני ספרד (כלשון הראב"ד שיובא להלן), לשלח רסן לשונם מידם בעת הויכוח. זה אומר על דברי חבירו הבל המה מעשה תעתועים, וזה לועג לשטותו של זה.
והדברים ברורים שלא שנאו זה את זה חלילה, אלא התייחסו לאותו הענין ההלכתי בלבד.

אלא שבדורות המאוחרים יותר החלו לחשוש יותר לכבודו של חכם, והחמירו לדבר רכות וכו' ולהשיג בנועם. כמבואר בהקדמת הרב פעלים ועוד.
 
והנה בדור הזה נתהפכו היוצרות, כי מעיקר הדבר היה ראוי להשיג בתקיפות וכנ"ל, אלא שנהגו להחמיר על עצמם ולהשיג בסגנון 'מכובד' יותר. ואילו עתה, כל שאינו משיג 'בסגנון החדש' נעשה כמוקצה מחמת מיאוס, והרי הוא 'שלא כדרכה של תורה' ומצוה לבזותו ולהשפילו בכל מיני השפלה.

ו'דרכה של תורה' זו איני יודע מה מקורה.
כי בתנאים ואמוראים מצינו לשונות חריפים ביותר, ודרך כלל אמרו 'נעשים כאויבים זה לזה', ואין לך אויב המדבר רכות לאויבו.
(ואף שנאמר 'את והב בסופה', הנה האהבה היא ענין אחר זולת הלשונות החריפים, כמבואר בלשון הראב"ד הנ"ל, ואפילו אם ניתן לה מקום בלשון ג"כ, לעתים אין מגיעים לכלל הסכמה, ואין כאן 'סופה').
וכי מפני שהחמירו והנהיגו עצמן בחסידות לדבר רכות, מעתה כל העושה כעיקר הדבר משום אורייתא דמרתחא ליה, יגרע חלקו ויהיה מחמת זה נרדף ונסקל, ויפיקו עליה תחת כל עץ רענן קל קרנא משרוקיתא על מה יוצא זה ליסקל, על שזלזל בכבודו של רבי פלוני.
הכך דרכה של תורה להשיב שכר לעמליה?
ועוד אני אומר,
בשלמא אם היו הלשונות החריפים נאמרים במשרוקיתא רבתא כמעטפת להתנגדות העניינית, ומהווים אחוזים קטנים מכל אשר ייאמר בזה, החרשתי, כי כשם שלעמל התורה ראוי להשיג בלשון חריפה, כך ראוי לשכנגדו להשיבו בלשון חריפה, אולם כאשר כל חריפות הלשון אינה אלא על ה'זלזול' עצמו, הרי הדברים סותרים זה את זה, שהרי מאיזה טעם יוצא המשיג בלשון חריפה? משום עצם הדבר שעמל התורה ההוא כתב בלשון חריפה! ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דהעמל ההוא? וכי אם הלה התנהג שלא כדרכה של תורה לשיטתך, הותר לך לבזותו כדרכה של תורה (ולאו דלא תקום היכא אזל? או שמא כבר יצא מכלל עמך...).

ולא עוד, אלא שכנגד 'כבודו של החכם' הנשמר עד למאוד, הפסדנו הרבה מדקדוקה של הלכה והוראה, כי כבר נודע מש"כ הגר"ש היימן בהקדמתו לב"ק, שהלשונות החריפים של הראב"ד, הם המה חלק בלתי נפרד מההשגה, ובלעדיהם היתה חסרה, כי היה הקורא עלול לחשוב שאינה אלא הערה שיש לתרצה בקל, ועל כן הוכרח הראב"ד לכתוב עד כמה רחוקה סברת הרמב"ם בענין זה מן האמת (לדעתו ז"ל). ומעתה גם המיישב את השגתו יצטרך להבין דעתו אל נכון. [וזה מעין הסיבה השניה הנ"ל, אולם מצד אחר, של האחריות להעביר את התורה הנמצאת אצל החכם בצורתה המדויקת ביותר].
וכל זה חסר לנו כשאנו מסירים את כל החריפות, כי הכל נאמר בשלווה ובדרכי נועם, ואין אתה יודע מה מרחק הדעות בין החולקים. דרך משל, חידושו של הגרמ"א המפורסם על ברכת המצה, אשר יצא נגדו חוצץ בחזו"ע, ברי לי כי הוכרח בזה החזו"ע לצאת חוצץ שלא כדרכו, דוקא משום החידוש הבלתי נתפס שראה בדברים, והרי הם מורים על מרחק דעתו היטב היטב. ומשום כך גם בשעת ההדפסה כששככה חמתו לא השמיט לשונו החריפה מן הספר.
וכן היה ראוי לנו לידע בירור ומיצוי דעתם של הפוסקים בכל דבר וענין, אלא שהחמירו שלא לפגוע בכבוד החכמים.
ולבי אומר לי, שסיבת הדבר היא ירידת הדורות בענין כבוד חכמים, שראו צורך לחזקו בדורות האחרונים יותר ויותר.
(וכיו"ב ראיתי בהקדמת הג"ר משה לוי לאחד מספריו, שכתב שאת לשונות הכבוד האריך ליתן דוקא לחכמי זמנינו. ע"ש).
 
אשר על כן, עד שאנו דנים אם רב פלוני אמר מילים היוליות שיש במשמען זלזול, יש לנו לדון על מה כל הרעש הגדול אם זלזל בכבוד החכם ההוא תוך כדי לימודו.
ובנדון דידן, על מה תפסוהו? על שבשיעור תורה שאמר, העיר לו מאן דהו שלא כדרכה של תורה שהרב האחר פוסק אחרת.
כשמבינים את הקונספט, הרי זה זלזול עצום בכבודו של החכם. יושב רב מור'ה ודאין, ירא ה' מרבים, דפקיע שמיה בהוראותיו ובדרכו ההלכתית, ומעיקר הדין רשאי הוא החכם לנדות על כבודו (אלא שגם בזה נהגו להחמיר ולא לעשות כן), ולכל הפחות להשיב לו כגמולו ולבקש ממנו לראות העורב הפורח מחוץ להיכל בית המדרש, אלא שהוא נהג בו טובת עין והשיב לו באיפוק גדול שב"ה גם הוא יודע פוסקים. כלומר: גם אני למדתי סוגיא זו. והרי אין תפקידו של השיעור אלא לדון בעצם הנושא, ולא לדון בסמכות הרב מוסר השיעור. וכל המהרהר אחר פוסק השיעור שאין הוא ראוי לחלוק, ועוד אומר זאת בפני הכל, הרי ראוי לו שלא יבוא לשיעור זה כלל.
וזה ממש על דרך שאמר הג"ר יעקב יוסף זצ"ל בהספדו על חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, שכאשר היו שואלים אותו על דבריו, שהרי הרב מקוה המים כתב אחרת, היה משיב והרי הוא אחרון, א"כ גם אני אחרון. והדבר ברור שאין בזה זלזול.
זאת מלבד המונח 'זלזול' שמאבד כאן את משמעותו, שהיא להוריד מישהו מערכו, וכאן אינו אלא 'משוה עצמו' לחכם הזה, באופן שלא יכון על זה שם זלזול, כי אם - לכל היותר - יוהרא והתנשאות להעמיד עצמו במקום הגדול ממנו.
וכבר ידוע שאצל חכם בן ציון כבוד חכמים היה יקר בעיניו עד למאוד, ובכל זאת הרשה לעצמו לומר כן, ש"מ שאין בלשון זו אפילו משום יוהרא.

אבל עיקר הנידון הוא, שהגיעו הדברים לידי כך, שאפילו משפטים שכאלו יכולים לעורר רגשי זעם אצל אנשים מסוימים עד כדי לערוך עליהם דיון וכו'. ובטוחים הם כי אם הם היו מחמירים על עצמם בשעת מעשה שלא לומר את הלשון המדויקת הזאת (מה שאינו קל לביצוע, כידוע לבעלי נסיון בדבר, בפרט שהתגובה אינה נכתבת בספר, אלא ננבעת ברגע כמימריה, ונתונה לשיקול דעת של הרב מוסר השיעור שרואה את אשר לפניו לפי המקום והזמן), הרי גם כולם צריכים להחמיר בדיוק את החומרות הללו, ולא עוד אלא שאם לא עשו כן יש לדונם ברותחין והותר דמם כמים. ונמצאת חומרא זו באה לידי קולא ואיסורא ח"ו.

אשמח אם ידונו חכמי מתא בעיקר הדבר שהתכוונתי אליו, ולא בכל מיני דברים צדדיים.
 
והנה [חלקה הראשון של] תשובת הראב"ד (סי' לט) שרמזתי אליה לעיל (והמעיין ימצא בה כמה הלכתי גברוותא בדרכה של תורה):

כל דוד ידוד וכל רע ירוע וכל אח יאמר האח, אחרי אשר הפך דודי ורעי אלי עורף ולא פנים, ומי גבר כמוהו ישחית הודו והדרו ברוע לבבו להפרד מרעיו המתכבד עמהם והמתכבדים בו כמוני היום, הנה חכמתי מרתיחתני ותבונתי לא מניחתני, והמשלתני ביורה רותחת מעלה עשן בחמתי ואש עברתי, וריח שמני הפכת לחלבנה, וכאלה רבות.
אל אלהים יודע וישראל הוא ידע אם באף אם בחמה, אם לריב אם למלחמה דברתי עד הנה, אל יושיעני היום הזה, אם לא מאשר ראיתיך בוחר במנהגי הספרדים שהם אוהבים זה לזה ובהוכחם על דבר תורה נראים כאויבים זה לזה, אמרתי גם אני אנסנו הילך בתורתם אם לא. ואכתוב אליך אגרת אהבים ואמרי עגבים ואמרי שעשועים להשתעשע עמך. וח"ו שלא היה בה דבר בזיון, ועד נאמן על כל אלה החכם אוהבינו כשלחי האגרת הראשונה על ידו הראיתיה לו ובקשתי ממנו לפייס ממך שלא יקשה בעיניך כל מה שתראה בה, כי אני רוצה להתנהג עמך על מנהג הספרדים, ואני יודע כי לא עבר ממצותי ולא שכחו, כל זה לא שוה לי ותכתב עליה בזיונות כי נחמסו עקביה ונגלו שוליה תחת אשר כבדתי את שלך ואשאנה על כתפי ואענדנה עטרות לי (ואענדנה) [ואעדנה] עדי. עוד קראתני בתוכה ממשל משלים, (ועשתני) [ועשיתני] כמשחקי קוביא ואוחזי העינים, וסדן הריחים יסוב על צירו כל היום ואינו הולך לא לפנים ולא לאחור, ועל כל אלה נאמן עלי הדין אם זזתי מחבתך, ואם שנה לבבי מאהבתיך מלא נימא, כי אמרתי דרכו (לדברי) [לדבר] כן על מנהג ספרד בחריצות הלשון, גם אני שניתי לפי דבריך כמעט חריצות ומ"מ לא יצאתי מדברי רבותינו בשעה שהיו מצהיבים זה עם זה שהרי רבא אמר לרב שימי מבלי לב ולא נתכוון לבזותו, אלא שאמר לו מבלי כונת הלב נאמר הדבר. וגדולה מזו אמר רב ששת על רב כמה פעמים כי ניים ושכיב אמרה רב לשמעתיה כלומר מבלי כוונת הלב ואילו (אם) היה מעיין היה חוזר בו, ואני כך אמרתי עליך כי מבלי כונת הלב תעשה עמי מלחמה, ואני כמה ישינות עוררתי מעיני וכמה מאכלות הסרחתי שלא אכלתי אותם בעתם על עסק התורה, וחלבי ודמי וכליות ולב שמתי אליה, על כן אל יחר בעיניך אם לא תשיגני בכונת הלב.
ואשר כתבתי בכתבי השכחת תראדא, לא כתבתיו אלא לסימן ידוע כי היא מלה זרה, והיה לך לזכר השמועה בעבורו, ואתה הפכת אותו על עצמך, את הוא דקא אמרת ויד המדה השביעית וחוץ מכלי אומנותיך באמת על ענין אחר כתבתים מפני שאתה מחזיק במחלוקת ואמרו לי עליך שלא תודה על האמת, ובאמת וברור היא המדה הקשה אשר אני רואה בך, ועל כל אלה לא הייתי בן הכות המכות הגדולות אשר הכיתני בלשונך ביזיתני ביישתני וקללתני ועשיתני אפיקורוס ומגלה פנים בתורה, ומבזה את רבותי, קראתני שועל, וכי אני חכם בעיני. וגדולה מזו עשיתני אשה ואני פטור מקרית שמע ומדברי תורה, כי איני יודע לדבר, וכל זה על ענין הרשקנילות שהייתי טועה בו בעיניך, ושמא כונתי בו יותר ממך, ולכל בהן חיי רוחי הייתי מתנחם והייתי תולה את הכל במנהג ספרד בחרוצי חרוצים אשר בם, לולי כי (נתנני) [נתתני] עובר מתעבר, ותחשבני לאויב לך, ואמרת כי תבלע ותשחית שם הידיד מספרי אשר כתבתי. ולכן ידעתי כי משרשי חמת לבך ועוז קצפך דברת ותגדל עלי פיך עד להשחית. עוד אמרת כי לשונך עט סופר כאחד מסופרי הארץ, ידעתי אני ידעתי, ושבח אני את האלמים ואת החרשים ומה יתרון לבעל הלשון, ואל יתהלל המתהלל באלה כי אם בזאת השכל וידוע אותי.
 
ומיהו ראה בספר דרכי העיון לרב מאיר מאזוז זצוק"ל מאמר ג' כלל שמיני "לא לכתוב בחריפות" וז"ל:
הכלל השמיני לא לכתוב בחריפות על דברי המחברים בין בחייהם בין אחר פטירתם כמאמר חז"ל בירושלמי ספ"ב דשקלים "האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו" וידוע מ"ש הגרי"ח בהקדמת רב פעלים ח"א מי לנו גדול מרבינו הראב"ד בתורה ויראה אשר השיג על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמה השגות וזלזל בכבודו וכו' וסוף דבר מה עלתה לו שבאו חכמי הדור אחריו וקיימו דברי הרמב"ם וכו' וכבוד הרמב"ם הלוך וגדול בעיני כל חכמי הדורות ועלה על כבוד רבינו הראב"ד ז"ל עשר ידות בעולם הזה וכו' וכל העולם עונים אחר ספר משנה תורה מקודש מקודש ועוד האריך שם בדוגמאות מחכמי אשכנז שהשיגו בחריפות על קודמיהם ולא עלתה להם עש"ב ובאמת טבע הוא באדם שאם יראה דברים ברורים בשפה נעימה ולשון כבוד ידון את הדברים לגופם ויכריע עם מי האמת אבל כשיראה דברים בחריפות תהיה ראשית תגובתו לדחות את הדברים והאלקים יבקש את נרדף. וכו' ע"ש עוד בדבריו.
 

קבצים מצורפים

ומיהו ראה בספר דרכי העיון לרב מאיר מאזוז זצוק"ל מאמר ג' כלל שמיני "לא לכתוב בחריפות" וז"ל:
הכלל השמיני לא לכתוב בחריפות על דברי המחברים בין בחייהם בין אחר פטירתם כמאמר חז"ל בירושלמי ספ"ב דשקלים "האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו" וידוע מ"ש הגרי"ח בהקדמת רב פעלים ח"א מי לנו גדול מרבינו הראב"ד בתורה ויראה אשר השיג על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמה השגות וזלזל בכבודו וכו' וסוף דבר מה עלתה לו שבאו חכמי הדור אחריו וקיימו דברי הרמב"ם וכו' וכבוד הרמב"ם הלוך וגדול בעיני כל חכמי הדורות ועלה על כבוד רבינו הראב"ד ז"ל עשר ידות בעולם הזה וכו' וכל העולם עונים אחר ספר משנה תורה מקודש מקודש ועוד האריך שם בדוגמאות מחכמי אשכנז שהשיגו בחריפות על קודמיהם ולא עלתה להם עש"ב ובאמת טבע הוא באדם שאם יראה דברים ברורים בשפה נעימה ולשון כבוד ידון את הדברים לגופם ויכריע עם מי האמת אבל כשיראה דברים בחריפות תהיה ראשית תגובתו לדחות את הדברים והאלקים יבקש את נרדף. וכו' ע"ש עוד בדבריו.
ייש"כ.
דברי הירושלמי לענ"ד אינם ענין לנדו"ד, אלא לענין דיוק השמועה הנמסרת. דוק במיליה דלא מיירי אלא ב'אומר דבר בשם אומרו', ולא ב'חולק על דברי חבירו'.
אבל דברי הרב פעלים כפי שהביאם בדרכי העיון אכן מורים דבר נוסף, שהסיבה לכתוב בנחת רוח היא לא רק לשם שימור כבודו של החכם המושג, אלא אדרבה כדי שיתקבלו הדברים אצל הלומדים.
וזה מעין מה שנקרא היום 'אדיבות עסקית', שלמען העסק עצמו יש לו למוכר להיות אדיב, למרות שאין הלה ראוי לכך.
אבל זו כבר סיבה אחרת לגמרי, ותלויה בכל דור לפי מה שהוא, כי אם יהיו בני הדור ההוא מושפעים דוקא מהלשון החריפה כדי 'להשתכנע' באמיתות הדברים, הרי כך נאה וכך יאה גם לדעת החכמים הנ"ל.

והרואה יראה שהדברים בענין זה עולים מדרגה אחר מדרגה, כי הראשון נזהר בכבודו של חבירו אלא שלפעמים פולט קולמוסו איזו מילה חריפה, ועל זה צווחים המגוננים על הצד השני ככרוכיא ומגדילים המדורה, ואז הלה שב וממהר להריק אשפתו על שכנגדו, וגם הם מגבירים הלהבות עוד ועוד, ויצא העגל הזה, עד שמנסים לחלק חילוקי מדרגות בין המשיג והמושג מי גדול ממי ומי רשאי להשיג על מי ולמי נתונה הרשות מאת רבותיו ואיך צורת הלימוד האמיתית וכו', וימלאו חצנם דברים הדברים כמשא גמל מרובי המלל ומעוטי התוכן, וסוף דבר תורה חדשה נוצרה לנו, אבל על גוף הסברות הנידונות אין דורש ואין מבקש, יציבא בארעית תהומא וגיורא בשמי שמיא.
וכבר מוטב היה שישובו הכל לכתוב כדרכם של קדמונים בלשון אויבים, ובלבד שידונו בעיקר דבריהם בעיקר הדבר.
ומוטב היה לכל טענות הזלזול להימחק מן הכתובים, ולדון לגופה של טענה.

(ואליבא דאמת, אין בלשון הזלזול ולא כלום לעומת הקושיא עצמה.
כי אם השואל ישאל על הרמב"ם שיש 'גמרא מפורשת' לנגדו, הרי זה זלזול עשרות מונים מאשר איזו לשון אומללה שיוציא מקולמוסו.
כנודע מדברי מרן הב"י שתמה על הטור על כך שתמה על הרשב"א מדברי הירושלמי).
 
ולאו דלא תקום היכא אזל?
לרוב ככל הראשונים אין לא תקום אלא בממון, וגם הראשונים שהח"ח הבין מדבריהם שלא סוברים כך - אינם מוכרחים.
עי' מש"כ בזה הח"ח (לאוין ח-ט), ואף שהסיק להחמיר (שספק דאו' לחומרא), כבר דחו האחרונים את דבריו והדברים פשוטים למעיין.
 
עוד ראיתי באור תורה מהרב אביה שמריה חדוק במאמר על הרב משה לוי זצ"ל וז"ל:
".....וכל זה רק טעימה בעלמא מתורתו של מוה"ר זצ"ל אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים והיה כל מבקש ה' ירווה צמאונו בספריו היקרים אשר הניח ברכה אחריו זיע"א וממוצא דבר באתי להעיר בזה אודות ההשגות אשר התרבו בדורנו זה כנגד זה בלשון מדברת גדולות ואף נערים פני זקנים ילבינו וכבר אמרו רבותינו ז"ל סנהדרין דף כ"ד ע"א אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה ע"ש וגדולה מזו אמרו רבותינו ז"ל במס' סוטה דף מ"ט ע"א ע"ש ובהיותנו בארץ הקודש יאחז צדיק דרכו דרך תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה צא ולמד ממ"ש הגאון רבי ישמעאל הכהן זצ"ל בהקדמתו לספרו הגדול זרע אמת וז"ל ואני טרם אכלה לדבר ראיתי חובה לעצמי להודיע שיעורי לרבים כי זאת חשבתי למשפט באיזה ויכוחים שהיו לי עם קצת גדולי הדור וכו' לקיים בעצמי והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם דלאו כל הדעות שוות והרבה דעות במדה זו וכו' ויש לי רב בזה דכבר בא חכם הר"ב חוות יאיר אשר הלך בדרך זה וכו' עכל"ק וכיו"ב כתב הכה"ח סי' תקמ"ה אות ע"ט כידוע ומפורסם ע"ש וראה בזה למו"ר מרן ראש הישיבה בתחילת המבוא למשנה ברורה איש מצליח ח"ג ועל הכל יראה כאילו בעל שמועה עומד כנגדו וגם כשחולק ומשיג עליו ישיג בכבוד ובענוה וביראת ה' טהורה וע"ע להסמ"ע בסוף הקדמתו לחושן משפט דברים יקרים בזה ע"ש ומה נמלצו אמרי יושר דברי הגר"ח פלאג"י זצ"ל בסו"ס סמיכה לחיים דף קל"ז סע"א שכתב וז"ל ונהירנא כד הוינא טליא שעט"ר מז"ה הרב חקרי לב דל השמיט מספריו הקדושים כמה עניינים שעברו עליו מפני הכבוד וגם אזהרה שמענו לבניו אחריו העי"א שהמה בחכמתם יקיימו מצות שמיטה באיזה עניינים שנכתבו אגב גררא בעידן ריתחא ועוד מעט יעבור זעם והיתה הרווחה הדר ביה שכן ראוי להיות חוזר עכל"ק והובאו דבריו בסוף המבוא לחקרי לב מהדורת המאור ונאים הדברים למי שאמרם והיא עצה נכונה למי שבא להדפיס מאמר או ספר שיעבור עליו אם אין בו לשון קשה וכדומה ואם מצא יבליענה בנעימה כדרך תלמידי חכמים שבארץ ישראל אבל אם ישאיר חריפות לשון אזי אותו שנכנגדו ישיב מנה אחת אפים ונמצא ישלם שבעתים ופוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש עיין סנהדרין דף ד ע"א והגאון מהר"ש מאזוז זצ"ל בהקדמתו לספר דגן בחורים למר דודנו רבי דוד חתאתו חדוק ע"ה כתב והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות הוא אחד מתנאי הלימוד ובפרט למי שבא לפלפל בהלכה ובמפרשיה ולישא וליתן בדבריהם כי לעולם יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו ואל יהא נבהל להשיב וכר עכל"ק וכן קבלנו ממרן ראש הישיבה שליט"א שכאשר משיגים ומעירים על החכמים יש להעיר בכבוד ופעם בימי חרפי שאלתיו אודות דברי הכה"ח הנ"ל שכתב להשמיט שמות אותם שחולק עליהם כיצד יש לנהוג והשיבני לכתוב בעדינות עכל"ק וראה עוד להרב שיורי טהרה מערכת התי"ו אות י"א תוכחה לת"ח שיהיו אוהבים זה לזה ע"ש ה' יתברך יזכנו ליזהר בלשוננו בכתב ובע"פ ולהרבות שלום בגבולנו ולמעבד עובדא דאהרן לרדוף שלום ולבקש שלום ע"פ לשון מרן החיד"א בתפלה להקפות ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
 
לרוב ככל הראשונים אין לא תקום אלא בממון, וגם הראשונים שהח"ח הבין מדבריהם שלא סוברים כך - אינם מוכרחים.
עי' מש"כ בזה הח"ח (לאוין ח-ט), ואף שהסיק להחמיר (שספק דאו' לחומרא), כבר דחו האחרונים את דבריו והדברים פשוטים למעיין.
ייש"כ.
 
עי' מש"כ בזה הח"ח (לאוין ח-ט), ואף שהסיק להחמיר (שספק דאו' לחומרא), כבר דחו האחרונים את דבריו והדברים פשוטים למעיין.
נ.ב. הנה דוגמא של לשון שיכולה להתפרש כזלזול.
אפשר לומר: "מה אתה כותב על דברי מרנא החפץ חיים זיע"א "והדברים פשוטים למעיין"? וכי הח"ח לא עיין?! וכי אתה יותר חכם מהח"ח? מי אתה בכלל! נראה אותך כותב חלק אחד של המשנ"ב ואח"כ תכתוב מה פשוט למעיין"...
ומצד שני אפשר להסתכל ע"ז בצורה של: סו"ס מי שלמד את הסוגיא כן מבין אחרת מהח"ח, וגם הח"ח עצמו פעמים שהעדיף להחמיר בהלכות אלו, וגם הוא עצמו החמיר רק מספק ולא שהכריע בנידון בסכינא חריפא, וכאשר אומרים את דברי הח"ח בלי כל העיון בכלל לא מבינים למה החמיר כשיש גמ' מפורשת אחרת (ואחרי שמעיינים במקורות שהביא מבינים למה זה לא "נגד גמ' מפורשת", אבל ודאי לא מוכרח).
ואם אכתוב "ודבריו צ"ע" וכד', יחשבו שיש לצדד כדבריו ואני המתמיה. לכן הוצרכתי לכתוב שכבר דחו האחרונים את דבריו, וכן שהדברים פשוטים למעיין, כי רבו ראו גם תמהו על פסיקה זו.
 
דברי הירושלמי לענ"ד אינם ענין לנדו"ד, אלא לענין דיוק השמועה הנמסרת. דוק במיליה דלא מיירי אלא ב'אומר דבר בשם אומרו', ולא ב'חולק על דברי חבירו'.
נכון שדברי הירושלמי אמורים לעניין שמועה. אבל כוונתו שיראה כאילו עומד כנגדו ובזה יזכה למיתון דבריו כעין מה שאמרו חז"ל בירושלמי על הבאת שמועה שע"י כן ידייק. וזה שכתב הרב ז"ל "כמאמר חז"ל" כלומר כמו מאמר חז"ל ולא פשוט ציין לירושלמי.
 
אבל אם ישאיר חריפות לשון אזי אותו שנכנגדו ישיב מנה אחת אפים ונמצא ישלם שבעתים ופוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש עיין סנהדרין דף ד ע"א
ייש"כ על דבריו.
כאן יש סיבה אחרת לגמרי, והיא בשביל המשיג עצמו שלא יצטרך לקבל קיתון של ברכות משכנגדו ולעורר איבה.
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות הוא אחד מתנאי הלימוד ובפרט למי שבא לפלפל בהלכה ובמפרשיה ולישא וליתן בדבריהם כי לעולם יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו ואל יהא נבהל להשיב
לא הבנתי דבריו. היכן מצא שזה 'תנאי בלימוד'. וכי כל החכמים שהשיגו בלשון חריפה חסרו תנאי זה?
ובעל השמועה הנ"ל כבר ביארתי שאינו ענין לנ"ד.
ואל יהא נבהל להשיב, עיקרו לשון המשנה שנתפרש על כמה דרכים, כגון שלא ימהר להשיב תשובה לשואל בטרם יברר היטב. או להיפך, שלא יהיה נבהל מלהשיב, אלא ישיב במהרה. אבל הפירוש 'להשיב' מלשון 'תשובה ניצחת', דהיינו להשיג ולחלוק, הוא פירוש חדש שלא נודע ולא שייך למהלך לשון המשנה שם.
ומכלל הדברים נראה שכל לשונו שם אינה אלא ע"ד המליצה, להוסיף זירוז ומוסר בענין זה, ונקט הלשונות הנ"ל ליתן בהם משמעות נוספת לשם הדרוש שהוא עוסק בו.
 
נ.ב. הנה דוגמא של לשון שיכולה להתפרש כזלזול.
אפשר לומר: "מה אתה כותב על דברי מרנא החפץ חיים זיע"א "והדברים פשוטים למעיין"? וכי הח"ח לא עיין?! וכי אתה יותר חכם מהח"ח? מי אתה בכלל! נראה אותך כותב חלק אחד של המשנ"ב ואח"כ תכתוב מה פשוט למעיין"...
ומצד שני אפשר להסתכל ע"ז בצורה של: סו"ס מי שלמד את הסוגיא כן מבין אחרת מהח"ח, וגם הח"ח עצמו פעמים שהעדיף להחמיר בהלכות אלו, וגם הוא עצמו החמיר רק מספק ולא שהכריע בנידון בסכינא חריפה, וכאשר אומרים את דברי הח"ח בלי כל העיון בכלל לא מבינים למה החמיר כשיש גמ' מפורשת אחרת (ואחרי שמעיינים במקורות שהביא מבינים למה זה לא "נגד גמ' מפורשת", אבל ודאי לא מוכרח).
ואם אכתוב "ודבריו צ"ע" וכד', יחשבו שיש לצדד כדבריו ואני המתמיה. לכן הוצרכתי לכתוב שכבר דחו האחרונים את דבריו, וכן שהדברים פשוטים למעיין, כי רבו ראו גם תמהו על פסיקה זו.
אם כבר, טול הלשון החריפה שסברת שיצטערו עליה, וקח לך את המודגש.
בזה יש יותר זלזול מ'הדברים פשוטים'.
א) היתה לח"ח 'מגמה' להחמיר. דבר שלפי האמת והיושר אינו ראוי.
ב) יש גמרא מפורשת נגדו. כלומר לא היה בקי היטב בתלמוד לפני שפסק הלכה זו.

שני הדברים לענ"ד בלתי נכונים, גם בלי להיכנס לנדון המדובר. אלא שאין זה המקום לכך.

ומ"מ מאחר שכתבת לגבי הלשון, שהיא עיקר הנושא, אעיר מעט, ברשותך.
לענ"ד מעיקר הדבר היה ראוי לכתוב (לדעתך, כי לא נכנסתי לסוגיא הזאת) שדבריו תמוהים ואין להם מקום, וכ"כ כמה אחרונים את דבריו. כך אתה מעמיד את עצמך מול הח"ח וחולק על דבריו, ומביא כסיוע דברי האחרונים המסייעים. וזו זכותך אם הגעת להוראה (ואפילו בלי להביא דברי המסייעים, אלא כדי שיותר יתקבלו דבריך למי שאינו מכירך או שבמבט ראשון יסבור שאין בדבריך ממש ולא ירצה אפילו לעיין בדברים).
אך אם אתה חושש ללשון זלזול ונוהג סלסול כנהוג בדורנו, ראוי לך לכתוב בלשון אחרת:
ואף שהח"ח העלה שיש בדבר ספק איסור תורה ויש להחמיר בדבר, מ"מ מצינו להרבה אחרונים שכתבו שהוא היתר גמור, וכן נלע"ד.
כך אתה נמצא בעמדה של 'מציג את הדברים בצורה אובייקטיבית', ונותן משקל לח"ח של יחיד מול רבים, והרי גם אם לא הגעת להוראה, אתה משכנע את הקורא שהלכה כרבים.
 
נכון שדברי הירושלמי אמורים לעניין שמועה. אבל כוונתו שיראה כאילו עומד כנגדו ובזה יזכה למיתון דבריו כעין מה שאמרו חז"ל בירושלמי על הבאת שמועה שע"י כן ידייק. וזה שכתב הרב ז"ל "כמאמר חז"ל" כלומר כמו מאמר חז"ל ולא פשוט ציין לירושלמי.
גם אני סבור שלא נתכוין הרב בדרכי העיון והרב האחר להביא דברי הירושלמי כראיה ברורה וכדו'.
ולפיכך אמרתי: אינם ענין לנ"ד. כי לפי האמת אין שייכות בין הדברים.
כאן מדובר לנקוט לשון 'מכבדת', שהוא דבר חיצוני לגמרי לעצם ההלכה.
ההלכה עצמה בטהרתה מתחילה ומסתיימת במילים: נכון ולא נכון. אמת או שקר.
(יש בזה כמובן מדרגות מדרגות, ומכאן הנוסחים המורכבים של 'אמת מעיקר הדין, אבל לכתחילה ראוי להחמיר' וכדו').

ואילו בירושלמי מדובר על לדייק את לשון השמועה.
להביא את הירושלמי לנ"ד, הוא כמו לסיים הלכה שנחלקו בה הדעות, להעלות לקולא ולכתוב את המשפט המפורסם 'כחא דהתירא עדיף'.
ברור שהוא רק מליצה, אבל מכאן ואילך מתפרש הדבר אצל רבים כמשמעות הלשון עצמה. ועל כך יש להעיר שלפי האמת אינו ענין.

ככלל, דרכם של חכמי הספרדים מאז ומעולם להשתמש לעתים במליצות מעין אלו ובמובאות דומות מצד הלשון בלבד, רק בשביל לייפות הענין או לרמוז לדבר דומה, ולא לתת לו את המשמעות האמיתית של המושג ההוא.
אבל בגלל שלפעמים טועים בדבר, לענ"ד צריך להעיר.
אם לדעתך הדבר ברור מלכתחילה, עדיף טפי.
 
ובהיותנו בארץ הקודש יאחז צדיק דרכו דרך תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה
גם זה דבר שיש להעיר עליו, כי בכל דברינו ומקרינו אנו הולכים אחרי תלמוד בבלי ודוקא בזה הענין נלך כהירושלמי?
ושיבתנו ב"ה לארץ הקודש כמובן אינה ענין לזה, וקרוב בעיני לדברי האומר שבשיבתנו לכאן יש לנו להורות כהירושלמי נגד הבבלי...
אלא שגם זה מליצה בעלמא.
וכבר מצינו לחכמי א"י גופייהו שנשתמשו בלשונות קשים, ומי לנו גדול מרבינו הגדול והקדוש שסידר המשנה, ואמר 'כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו'.
ואכן יש לבאר כיצד דבר זה מתיישב עם 'מנעימים זה לזה'. ואולי בשעת הדיון עצמו אין הדברים אמורים וצ"ע ואין הפנאי מסכים לע"ע.

כן יש לעמוד על כל הדברים האמורים שם, כי יש שם עירוב כמה נושאים לענ"ד ואכמ"ל.

מ"מ יישר חיליה שמביא לנו מדברי רבותינו כדי שנוכל מעתה לדון בהם כראוי, ולבחון מה הסיבות לנוהג שנשתרש בדורות האחרונים להקפיד ולהחמיר מאוד בלשונם בדברי הלכה.
 
אם לדעתך הדבר ברור מלכתחילה, עדיף טפי.
האמת לא דקדקתי בזה לפני שהערת את תשומת לבי, כך שאינני יכול לומר שזה היה ברור מלכתחילה. (אם כי נראה שהרב זצ"ל אכן נתכוון לסייג הדברים בלשונו המדוייקת) אין הכי נמי צריך לדקדק בדברים גם במקורות כדי לא לטעות וטוב שהערת.
 
הרב @נוריאל עזרא
עתה ראיתי שיש מי שמכניס את הפירוש הזה בתוך הירושלמי הנ"ל.
והוא הרב 'עלי תמר', וז"ל שם בסיום הדברים (ראשיתם לא נוגע לנ"ד, וגם המודגש כאן 'ולא לדחות דעתו בנקל' לא מצאתיו בדבריו לעיל):
"והנה פירשתי לעיל שאז ידייק היטב לרדת לעומק כוונת המחבר ולא לדחות דעתו בנקל וכן לא להעמיס בדבריו מה שלא עלה על דעתו מעולם, שהרי בעל השמועה עומד נגדו ומוחה נגד כל נסיון ממין זה. ומכאן אזהרה חמורה למבקרי ספרים, שיעיינו הדק היטב עד שחורצים משפטם על ערך הספר וחשיבותו.
וכן ראיתי בתולדות גדולים לרמ"ש גירונדי שמעתיק מספר זכר צדיקים לברכה, להרב הגדול ר"ח ניפי זצ"ל, וז"ל בעמוד קכ"ה, ויש לאדם להזהר הרבה בכבוד ספרי רז"ל הראשונים והאחרונים ומחבריהם וידע ויחשוב שכל ספר וחיבור שכתב אחד מחכמינו הוא חלקו שניתן לו מסיני, וכבר אמרו רז"ל לעולם יחשוב אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ויירא ויחרד וילפת מלדבר עליו. ואדרבא ישתדל לשבח ולפאר ולרומם את הספרים ומחבריהם ובזכות זה יצאו כנגדו בעת יציאת נשמתו להמליץ טוב בעדו לפני הקדוש ברוך הוא, עמ"ש בב"מ עכ"ל. ובכלל זה כשעושים אזכרה או הספד יראה כאלו עומד כנגדו וכמו שאמר רב בשבת דף קנ"ג, אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, כלומר שאם ישווה נגד עיניו שהנספד עומד כנגדו לא יספיד רק משפה ולחוץ ולבו בל עמו אלא יחם לבבו בהספדו". עכ"ל הרב עלי תמר.
והוא שלא כמ"ש אני לעיל (כי לענ"ד באמת אינו שייך לענין המדובר שם בירושלמי שמדברים על 'דיוק מסירת השמועה' ותו לא, ומאמר זה נכתב אחר דין 'שלשול השמועה' עד ככל האפשר). והבוחר יבחר.
 
הרב @נוריאל עזרא
עתה ראיתי שיש מי שמכניס את הפירוש הזה בתוך הירושלמי הנ"ל.
והוא הרב 'עלי תמר', וז"ל שם בסיום הדברים (ראשיתם לא נוגע לנ"ד, וגם המודגש כאן 'ולא לדחות דעתו בנקל' לא מצאתיו בדבריו לעיל):
"והנה פירשתי לעיל שאז ידייק היטב לרדת לעומק כוונת המחבר ולא לדחות דעתו בנקל וכן לא להעמיס בדבריו מה שלא עלה על דעתו מעולם, שהרי בעל השמועה עומד נגדו ומוחה נגד כל נסיון ממין זה. ומכאן אזהרה חמורה למבקרי ספרים, שיעיינו הדק היטב עד שחורצים משפטם על ערך הספר וחשיבותו.
וכן ראיתי בתולדות גדולים לרמ"ש גירונדי שמעתיק מספר זכר צדיקים לברכה, להרב הגדול ר"ח ניפי זצ"ל, וז"ל בעמוד קכ"ה, ויש לאדם להזהר הרבה בכבוד ספרי רז"ל הראשונים והאחרונים ומחבריהם וידע ויחשוב שכל ספר וחיבור שכתב אחד מחכמינו הוא חלקו שניתן לו מסיני, וכבר אמרו רז"ל לעולם יחשוב אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ויירא ויחרד וילפת מלדבר עליו. ואדרבא ישתדל לשבח ולפאר ולרומם את הספרים ומחבריהם ובזכות זה יצאו כנגדו בעת יציאת נשמתו להמליץ טוב בעדו לפני הקדוש ברוך הוא, עמ"ש בב"מ עכ"ל. ובכלל זה כשעושים אזכרה או הספד יראה כאלו עומד כנגדו וכמו שאמר רב בשבת דף קנ"ג, אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, כלומר שאם ישווה נגד עיניו שהנספד עומד כנגדו לא יספיד רק משפה ולחוץ ולבו בל עמו אלא יחם לבבו בהספדו". עכ"ל הרב עלי תמר.
והוא שלא כמ"ש אני לעיל (כי לענ"ד באמת אינו שייך לענין המדובר שם בירושלמי שמדברים על 'דיוק מסירת השמועה' ותו לא, ומאמר זה נכתב אחר דין 'שלשול השמועה' עד ככל האפשר). והבוחר יבחר.
נפלא, ייש"כ!
 
והנה בדור הזה נתהפכו היוצרות, כי מעיקר הדבר היה ראוי להשיג בתקיפות וכנ"ל, אלא שנהגו להחמיר על עצמם ולהשיג בסגנון 'מכובד' יותר. ואילו עתה, כל שאינו משיג 'בסגנון החדש' נעשה כמוקצה מחמת מיאוס, והרי הוא 'שלא כדרכה של תורה' ומצוה לבזותו ולהשפילו בכל מיני השפלה.

ו'דרכה של תורה' זו איני יודע מה מקורה.
כי בתנאים ואמוראים מצינו לשונות חריפים ביותר, ודרך כלל אמרו 'נעשים כאויבים זה לזה', ואין לך אויב המדבר רכות לאויבו.
(ואף שנאמר 'את והב בסופה', הנה האהבה היא ענין אחר זולת הלשונות החריפים, כמבואר בלשון הראב"ד הנ"ל, ואפילו אם ניתן לה מקום בלשון ג"כ, לעתים אין מגיעים לכלל הסכמה, ואין כאן 'סופה').
וכי מפני שהחמירו והנהיגו עצמן בחסידות לדבר רכות, מעתה כל העושה כעיקר הדבר משום אורייתא דמרתחא ליה, יגרע חלקו ויהיה מחמת זה נרדף ונסקל, ויפיקו עליה תחת כל עץ רענן קל קרנא משרוקיתא על מה יוצא זה ליסקל, על שזלזל בכבודו של רבי פלוני.
הכך דרכה של תורה להשיב שכר לעמליה?
ועוד אני אומר,
בשלמא אם היו הלשונות החריפים נאמרים במשרוקיתא רבתא כמעטפת להתנגדות העניינית, ומהווים אחוזים קטנים מכל אשר ייאמר בזה, החרשתי, כי כשם שלעמל התורה ראוי להשיג בלשון חריפה, כך ראוי לשכנגדו להשיבו בלשון חריפה, אולם כאשר כל חריפות הלשון אינה אלא על ה'זלזול' עצמו, הרי הדברים סותרים זה את זה, שהרי מאיזה טעם יוצא המשיג בלשון חריפה? משום עצם הדבר שעמל התורה ההוא כתב בלשון חריפה! ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דהעמל ההוא? וכי אם הלה התנהג שלא כדרכה של תורה לשיטתך, הותר לך לבזותו כדרכה של תורה (ולאו דלא תקום היכא אזל? או שמא כבר יצא מכלל עמך...).

ולא עוד, אלא שכנגד 'כבודו של החכם' הנשמר עד למאוד, הפסדנו הרבה מדקדוקה של הלכה והוראה, כי כבר נודע מש"כ הגר"ש היימן בהקדמתו לב"ק, שהלשונות החריפים של הראב"ד, הם המה חלק בלתי נפרד מההשגה, ובלעדיהם היתה חסרה, כי היה הקורא עלול לחשוב שאינה אלא הערה שיש לתרצה בקל, ועל כן הוכרח הראב"ד לכתוב עד כמה רחוקה סברת הרמב"ם בענין זה מן האמת (לדעתו ז"ל). ומעתה גם המיישב את השגתו יצטרך להבין דעתו אל נכון. [וזה מעין הסיבה השניה הנ"ל, אולם מצד אחר, של האחריות להעביר את התורה הנמצאת אצל החכם בצורתה המדויקת ביותר].
וכל זה חסר לנו כשאנו מסירים את כל החריפות, כי הכל נאמר בשלווה ובדרכי נועם, ואין אתה יודע מה מרחק הדעות בין החולקים. דרך משל, חידושו של הגרמ"א המפורסם על ברכת המצה, אשר יצא נגדו חוצץ בחזו"ע, ברי לי כי הוכרח בזה החזו"ע לצאת חוצץ שלא כדרכו, דוקא משום החידוש הבלתי נתפס שראה בדברים, והרי הם מורים על מרחק דעתו היטב היטב. ומשום כך גם בשעת ההדפסה כששככה חמתו לא השמיט לשונו החריפה מן הספר.
וכן היה ראוי לנו לידע בירור ומיצוי דעתם של הפוסקים בכל דבר וענין, אלא שהחמירו שלא לפגוע בכבוד החכמים.
ולבי אומר לי, שסיבת הדבר היא ירידת הדורות בענין כבוד חכמים, שראו צורך לחזקו בדורות האחרונים יותר ויותר.
(וכיו"ב ראיתי בהקדמת הג"ר משה לוי לאחד מספריו, שכתב שאת לשונות הכבוד האריך ליתן דוקא לחכמי זמנינו. ע"ש).
כל דבריך נכונים כל עוד ב' החכמים שווים פחות או יותר בדרגתם התורנית
אבל - לדוגמא - כשהיעב"ץ כותב בלשון חריפה על הראשונים, החיד"א מעיר עליו בתקיפות על עצם זה שהוא מדבר בתקיפות
[להבהיר שאיני מכיר כלל את הג"ר אופיר שליט"א, ואין לי שום דרך לדעת אם הוא שייך לציור הראשון או השני]
אבל דברי הרב פעלים כפי שהביאם בדרכי העיון אכן מורים דבר נוסף
כמדומה שזה הוספת הגר"מ מאזוז זצ"ל על דברי הרב פעלים
 
ראשי תחתית