למה כדאי לשחרר שליטה ואיך עושים את זה?!

מים מתוקים

חבר פעיל
הצטרף
25/12/24
הודעות
57
סיפור אמיתי מהמחנך משה רבי:
שלום, אני ציבי, אחות בכורה לחמישה בנים וארבע בנות, ואמא לחמישה.

גדלתי בבית מאוד שמור, אבא שלי הי"ו אברך חשוב מאוד, שוקד באוהלה של תורה באהבה. אמא שלי עקרת בית לתפארת שעשתה ועושה הכל בכדי שזה יקרה.

תמיד שמנו לב בבית כמה אבא היה מקפיד לשמור עלינו מהרוחות החיצוניות הנושבות בחוץ: פגעי הטכנולוגיה, חברים מפוקפקים וקשר עם משפחות לא ראויות. לא היה לנו מחשב בבית כלל, לא רדיו ולא שום חוויה דומה.

לא ראינו בזה איזו גדולה או מיוחדות, מבחינתנו זה מה שצריך להיות בכל בית נורמלי ומתוקן. ככה בית יהודי צריך לנהוג, ככה אבא השריש בנו, ולא היה עושה מזה רעש מהסיבה הזו בדיוק.



אמא שלי הייתה תמיד לבושה בצניעות, והיא העבירה את זה לנו הבנות. כיסוי ראש מלא, וקוד לבוש שמרני. והכי חשוב שאצל אבא שלי הכל היה בדרכי נועם, הוא לא היה צריך לצעוק ולהשליט סדר, מאוד הערכנו אותו. הוא היה עבורנו דמות רוחנית, ואם אבא אמר, אבא יודע.

יחד עם זאת אבא שלי ידע תמיד להסביר לנו את הצורך בשמירה עלינו. הוא היה אומר לנו שכל דבר שקורה בבית שלנו, קובע את עתידנו. כל פריצת גדר קטנה מבחינתו, תהפוך אותנו לאיסור גדול בעתיד, זה היה המסר שלו תמיד.

היה עוד משהו שהיינו שמים לב אליו: כשלא היינו מבינים מדוע הוא לא מסכים לנו לחבור למישהו מסוים בשכונה שלנו, הוא היה מזכיר את המעלות שלנו, שנבין שלמשפחות של אותם ילדים, אין אותם, ואז ממילא הם לא מתאימים לנו.

אם היינו מדברים על בן של משפחה מסוימת שנשר, או על אחות של חברה שלי שירדה מהדרך, הוא היה נותן לנו להבין שהכל קשור להורים של אותם נושרים. "אבא עם טלפון לא כשר, מעביר את הטומאה לילדים שלו" או "אמא שהולכת עם פאה כזאת, מה את מצפה שהבת שלה תבחר בסוף להיות" ועוד שלל דוגמאות לרוב.

אלו היו משפטים של שפיטה, שאז בגיל הנערות לא הבנו את זה כשפיטה אלא כגאוות יחידה.

אח שלי נחמיה, נכנס לישיבה קטנה מובחרת, הוא היה ילד מוכשר ומצליח. אני זוכרת את האור בעיניים של אבא שלי, ששתי ישיבות מובחרות רבו עליו בתקופת המבחנים, שילמד אצלם.

כשנחמיה עלה לישיבה גדולה החלו אצלו שינויים בטמפרטורה הרוחנית. הוא רצה לעבור ישיבה, ואבא שלי לא יכל לקבל את זה בפרט אחרי הקושי שהיה להתקבל אליה. נחמיה טען שהוא רוצה משהו קליל יותר, ואבא שלי מצא לו ישיבה בה הוא יוכל להצליח.

נחמיה המשיך לבקש הקלות, ואבא שלי הסביר לו כמה חשוב להמשך חייו להיות בישיבה ולהקים משפחה וכו', אבל נחמיה כבר היה במקום אחר...

בסופו של דבר נחמיה עזב את הישיבה, והיה לומד בכולל בבוקר, ועובד אחה"צ בעבודות מזדמנות. עם הזמן ירד גם מהכולל בבוקר, והירידה הרוחנית הייתה מהירה מאוד. הוא עזב את הבית והלך לגור עם חבר בתל אביב.

נחמיה לא שמר תורה ומצוות, ופרש לגמרי. אפילו עגיל באוזן הוא הספיק לשים.

הוריי לקחו את זה מאוד קשה, אנחנו הבנות היינו מנחמות אותם, "עשיתם הכל בשביל נחמיה" אמרנו להם תמיד. אבא שלי היה שבר כלי, "לעולם לא האמנתי שאגיע למצב הזה" אמר פעם לאמא במטבח.

אבא שלי דאג על שאר הילדים אחרי נחמיה, עליהם שמר מכל משמר.

אחרי נחמיה יש את אליעזר, כולם שמו לב שהוא החל להתנדנד. הוא מראש רצה ישיבה קלילה, או כמו שקוראים לזה היום, ישיבת "מחסה לשפנים": תבוא, תישן, תקום, תאכל, תלמד, תלך, תחזור, וכו'.

אבא שלי תלה המון תקוות באליעזר, בפרט שהוא היה צו"ל כזה שלא נראה פוזל לכיוון של נחמיה, אלא שאצלו זה קרה מהר יותר וכבר אחרי חנוכה הוא עזב את הישיבה ויצא לעבוד, כשהוא עדיין שומר את מה שבא לו.

כאב לי בכל פעם מחדש לראות את הפרצוף העצוב של אבא שלי, פרצוף סובל שלא מוכן לקבל את זה. אבא סבל בשקט, הוא לא שיתף אותנו בתהליך העיכול שלו שהגיע לבסוף באיחור.

אחרי אליעזר יש את מוישי, תמיד אבא היה מסביר לו מה הוא מצפה ממנו לפי היכולות שלו, זה היה נראה אצלו שאחרי שני הבנים שסרו מהדרך, הוא חייב לשמור על השלושה שנשארו לו.

גם התור של מוישי הגיע, ואחריו גם ישראל מאיר, גם הם ירדו מהמסלול.

התקווה האחרונה שלו הייתה יענקי. הוא עשה הכל לשמור עליו, אלא שהחרדה אצלו רק גברה יותר אחרי שעשה הכל לשמור על בניו הקודמים ולא הצליח. הוא היה בפוסט טראומה (חרדה מתמשכת, אשר מתפתחת כתגובה לחוויה של אירוע לחץ קיצוני).

ערב אחד נחמיה הגיע הבייתה לביקור עם בחורה אחת, קראו לה מאיה. היא הגיעה בלבוש לא מתאים.

לא תיארנו לעצמנו שהוא יעז ככה לבוא איתה. לא הייתה לו טיפת רגש להוריי, זה היה נראה שהוא כל כך במקום אחר, שלא אכפת לו איך נקבל אותו ומה נחשוב עליו.

זהו זה, בשכונה כולם כבר ידעו איך נחמיה נראה ועם מי הוא מתהלך, כולם ראו את האחים שלי איך הם נראים.

הגיע היום הזה, אותו לא אשכח. זאת הייתה חדוה - החברה הזו שאבא שלי כל כך נלחם שלא אתחבר אליה - היא שאלה אותי שאלה שהרסה אותי ושברה לי את הלב: "איך את מסבירה את זה שאבא שלך כל כך שמר עליכם בבית, ואחים שלך יצאו ככה?".

השאלה הזו הגיעה מתמימות, ודווקא בגלל זה היא הכאיבה לי מאוד והצליחה לשבור אותי. לא הצלחתי להירדם בגללה, וניסיתי לחפש תשובה שתשמור על הכבוד של אבא שלי, אבל לא היה לי מה לספר לעצמי.

אבא שלי כל כך נלחם לשמור עלינו כמו אריה אמיתי, כל כך הקפיד שבבית שלנו לא יהיה סממן שיסחוף אותנו החוצה, ואצל חדוה שאבא שלה מתקין מזגנים ואמא שלה קוסמטיקאית, והם משפחה מודרנית עם סמארטפונים ולבוש מתירני, דווקא אצלם שלושת הבנים הינם בחורי ישיבות מוצלחים, ואחיה הגדול אברך חשוב היושב ולומד בכולל בשקידה.

התחלתי לדבר עם ה', פשוט בכיתי.
"תאיר לי את העיניים רבש"ע, מה חטאנו, מה עשינו, מה לא טוב בחינוך של אבא שלי הצדיק והמסכן הזה, שרגע של נחת הוא לא רואה מארבעת בניו הסוררים? מה קורה כאן, אני מתחננת ה', תגיד לי?".
בכיתי חזק כל כך אבל בשקט, שמירי אחותי לא תתעורר.

לא יכולתי להשאיר את זה בלב השברירי שלי, זה תפס אותי המון, והרגשתי צורך לשתף את הדמות שאני כל כך מעריכה בחיי, את האבא היקר והאהוב שלי, שרק אני יודעת כבת בכורה כמה הוא עשה הכל עבור טוהר המחנה המשפחתי שלנו.

זה היה בשעת לילה, שוב פעם מנסה לישון ולא מצליחה. אבא שלי ישב ולמד בסלון, לא יכולתי כבר, קמתי וישבתי לצידו. כשאני מגמגמת ומבולבלת התחלתי לשאול את השאלה הזו, ולקראת הסוף לא יכולתי להחזיק יותר ופרצתי בבכי תמרורים.

אבא שלי הביט בי ולא הוציא מילה, זה היה נראה שהרגעים הללו לא קלים עבורו. היה ניתן לראות את הדמעות המתאספות בעיניו הטובות, שגרמו לי להתחרט על השאלה הזו.

"ציבי, אני שמח ששאלת, זה בסדר. אל תבכי, ציביל'ה", הניח את ידו על כתפי, ותמך בי.

"תירגעי ציבי, הכל בסדר, אני יודע מה את עוברת", אמר בקולו הרך, ומיד הוסיף, "ציבוש, אני לא שואל את הקב"ה שאלות, אני שואל את עצמי שאלות. שאלתי את עצמי את השאלה הזו ממזמן, ואני חושב שחשוב מאוד לשתף אותך במשהו חשוב".

ואז בכנות ובאמת האופיינית שלו הוא אמר:
"למה זה קרה אני לא יודע, חשבונות שמים אני לא מנסה לחשבן ולהבין, כמו שאם האחים שלך היו בני תורה כשאיפותיי, זה חשבונות שמים ואני לא צריך לנסות להבין. אבל למדתי משהו חשוב: לא לחשבן חשבונות שמים של אחרים. זה מבחינתי הדבר שאני רוצה להעביר לכם מעתה ואילך ציבי. אנחנו יכולים לראות אנשים, ולשפוט אותם די מהר, לומר למה הם ככה, ובמה הם אשמים, וכבר להיות האיש החכם הזה שיודע למה לא הולך להם בחיי
"את זה למדתי על בשרי לא לעשות יותר".
במילים האלה, אבא שלי הכל כך אמיתי הביע חרטה גדולה על כל מה שאמר לנו על אחרים במשך השנים, על כל ההצהרות שלו אז שהרגיש כל כך בטוח בחינוך הילדים שלו, הכל היה נראה לו כל כך פשוט ומובטח ובשליטה שלו. ואז סיים ואמר:
"הקב"ה לא צריך דוברים שידבררו אותו, הוא מסתדר מצוין".

זה לא רק סיפור, זה שיעור לחיים, וניתן לקחת ממנו המון בשלל המעגלים בחיים. לא לשפוט אף אחד, ולהתעסק בעצמנו במקום באחרים. לפעמים מאוד קל לנו להצביע על מישהו ולראות בו בעיה עכשווית, או לגזור עליו בעיה עתידית, כשאנחנו בעצם עושים זאת מהמקום שלנו ולא מהמקום שלו אליו לא הגענו.

כשאנו עושים זאת אנו בעצם מצהירים בלי לשים לב שסיפור ההצלחה שנראה שיש לנו הוא בזכותנו, רק זו בעיה נפרדת עוד לפני השפיטה הכל כך לא אחראית עימה השתמשנו.

היהירות הזו יכולה עוד להתפוצץ לנו בפנים, אז כבר נהיה פצועים ומדממים ונתחרט על כל מילה שאמרנו ועל כל ייצור אותו שפטנו. אז נדע את מקומנו בדרך הקשה, ונבין פתאום כמה היינו רוצים להיות עכשיו במצב של הנשפט שהצליח בנושא אותו שפטנו, בזמן שאנו נכשלנו.

גם אם בסוף זה לא התפוצץ לנו בפנים, והצלחנו במה שאותו אחד ששפטנו לא הצליח, זה לא בגלל שצדקנו, אלא בגלל שקיבלנו מתנת חינם, והקב"ה מחלק מתנות לכל אחד לפי מה שמגיע לו.

• • •

רגע, בטח אתה רוצים לדעת מה קרה בסוף עם יענקי בן הזקונים?

ב"ה הוא נשאר בחור ישיבה מוצלח, כיום הוא נשוי ואב ל-2.
אבל שימו לב לדבר הבא:

הרי כל כך היה טבעי שארבעת האחים שלו יהיו דוגמא שלילית עבורו והוא ילך בדרכם, ואם הוא באמת היה הולך בדרכם הכי קל היה לומר "אם אחים כאלה מה ניתן לצפות ממנו". אז זהו, שממש לא! כי זה בדיוק הוכיח לי כמה אבא שלי צודק, כי מבחינתו של אבא שלי אין לו שום קשר להצלחה הזו.

הצלחות ניתנת מאלוקים - תהיה צנוע.
תהילה ניתנת מאנשים - תהיה אסיר תודה.
יהירות היא שלך - תהיה זהיר.
 
אני ממש חולק על כל התובנה מהסיפור ההזוי הזה, אין כאן אפילו תובנה מהותית אחת.
לא נשאלה כאן השאלה איפא האחריות שלי למה באמת זה קרה?
איפוא החשבון נפש בצורת גידול הילדים?
רק לומר אני לא יודע חשבונות שמים...

כמובן שאינני דן ואינני שופט ראו להלן את סוף דבריי, אבל אנחנו צריכים ללמוד לקח מהסיפר הכואב הזה. מהו?
אז זהו שלפי צורת הסיפור מצטייר כאן אבא שלא נתן בכלל מקום לילדים, אסור לחשוב אחרת ממנו! מה שקורה אז? מחיקה של הילד! ואני לא מדבר על הנפש של הילדים מה קרה שם. כולם צריכים לגדול איך שהאבא רוצה בלי טיפת כבוד לרצון של הילד. בית מלא ביקורת.
שאלה אחת שאני שואל: היה כיף לילד בבית? התשובה לא! כי אם רומסים אותך בבית את הרצונות שלך את הדעות שלך ואין לך מקום, אז הילד יחפש מקום אחר בו יהיה לו נעים ומשוחרר.

והמשפט הזה פשוט מקומם אותי:
גם אם בסוף זה לא התפוצץ לנו בפנים, והצלחנו במה שאותו אחד ששפטנו לא הצליח, זה לא בגלל שצדקנו, אלא בגלל שקיבלנו מתנת חינם, והקב"ה מחלק מתנות לכל אחד לפי מה שמגיע לו.
זה פשוט הבל הבלים! הצלחה בחינוך ילדים זה מתנת חינם? ממש לא! זה לקצור בדמעה את מה שההורים עמלו וגידלו ביזע!

בכל אופן שלא תהיה טעות אסור כמובן לשפוט אחרים, אני לא נכנס לזה אלא לזה שחשבון נפש קצת על התנהלות ההורים בצורה המעשית בגידול הבית שכאן שלא הייתה.

יש כאן עוד המון מה להאריך על כל מיני דברים שראיתי כאן בסיפור. אבל אין לא את הכוח ולא את הזמן.
ממליץ בחום לראות את דברי הרב רפאל גריינמן כאן.

אני לא אומר את זה בביקורת אלא בצער, לצערי אני מבית שרובו נהיה מודרני וחלק גם נשרו קצת. ולמדתי זאת על בשרי. אם לא כיף ונעים בבית הילדים יחפשו את זה במקום אחר.
 
נערך לאחרונה:
@החש בראשו
אני מסכים עם מה שכתבת ואני לא חושב שזה סותר את הסיפור והלקח רק שהמשפט
אין כאן אפילו תובנה מהותית אחת
הוא לא נכון, אבן הנגף והנזק בחינוך ילדים זה "השליטת יתר על המצב" (זה גם "סתירה לאלוקות" כמובא בספרי הקדמונים..)
 
@מים מתוקים תודה על ההבהרה. כעת אני שם לב לכותרת האשכול, רק שבהודעה עצמה לא היה זכר לתובנה הזו אז פספסתי את זה...

ועדיין ההגדרה איננה מדויקת ויש מקום לטעות, כי אפשר לשחרר שליטה בפועל אבל בנפש הילד ירגיש נשלט.
מבחינתי הנושא הוא: ההורים נותנים לילד את המקום שלו? מכבדים את הרצונות השונים שלו?

יש סימן היכר לזה:
כיף לו להיות עם ההורים?
הוא משתף את ההורים בהתמודדויות שלו?
הוא מסוגל לספר להורים שהוא עשה דבר לא ראוי ולבקש עצה נכונה לזה?

ואני לא מתאפק מלחזור על ההמלצה לראות את דברי ר׳ רפאל גריינמן כאן. וככלל אני ממליץ בחום על סדנת מח ולב שממש משנה חיים (זוגיות ילדים קשר עם הבורא וכו׳).
 
@מים מתוקים תודה על ההבהרה. כעת אני שם לב לכותרת האשכול, רק שבהודעה עצמה לא היה זכר לתובנה הזו אז פספסתי את זה...

ועדיין ההגדרה איננה מדויקת ויש מקום לטעות, כי אפשר לשחרר שליטה בפועל אבל בנפש הילד ירגיש נשלט.
מבחינתי הנושא הוא: ההורים נותנים לילד את המקום שלו? מכבדים את הרצונות השונים שלו?

יש סימן היכר לזה:
כיף לו להיות עם ההורים?
הוא משתף את ההורים בהתמודדויות שלו?
הוא מסוגל לספר להורים שהוא עשה דבר לא ראוי ולבקש עצה נכונה לזה?

ואני לא מתאפק מלחזור על ההמלצה לראות את דברי ר׳ רפאל גריינמן כאן. וככלל אני ממליץ בחום על סדנת מח ולב שממש משנה חיים (זוגיות ילדים קשר עם הבורא וכו׳).

ממה שאני מתרשם, ישנו בלבול גדול בנקודות הללו בין ילד שהוא עד גיל 10 (בערך - כמובן אולי אפילו יותר) לבין ילד בין 13-14 (ומעלה וכנ"ל).

כלומר, לא מה שהוא נכון לילד הגדול מתאים וראוי לילד הצעיר. ולהיפך.
 
ממה שאני מתרשם, ישנו בלבול גדול בנקודות הללו בין ילד שהוא עד גיל 10 (בערך - כמובן אולי אפילו יותר) לבין ילד בין 13-14 (ומעלה וכנ"ל).

כלומר, לא מה שהוא נכון לילד הגדול מתאים וראוי לילד הצעיר. ולהיפך.
למה אתה מתכוון? למה שיהיה חילוק?
השאלה שלי אחת, האם בתוכך אתה מכבד את הילד, זה לא אמור לשנות בין גיל 4 או 13. ושאר הדברים שהעליתי מקודם.

בנוסף נתתי סימן מעניין:
יש סימן היכר לזה:
כיף לו להיות עם ההורים?
הוא משתף את ההורים בהתמודדויות שלו?
הוא מסוגל לספר להורים שהוא עשה דבר לא ראוי ולבקש עצה נכונה לזה?
 
ספר נא לי ידידי.
מהי שליטה?
החלטה שכלית או כפי שהיא מכונה בעולם "החלטה מנטלית" היא לפי החוק ברוב העולם מגיל 18.

לשחרר שליטה ברוב הפעמים היא מילה מכובסת ל"אל תחנך". כי הילדים/בחורים ברוב הפעמים הם לא יודעים מה לעשות ומתחרטים על מה שעשו.
אז על איזה שליטה מדובר, אנחנו מחנכים ומתפללים שלא נבוש
 
ספר נא לי ידידי.
מהי שליטה?
החלטה שכלית או כפי שהיא מכונה בעולם "החלטה מנטלית" היא לפי החוק ברוב העולם מגיל 18.

לשחרר שליטה ברוב הפעמים היא מילה מכובסת ל"אל תחנך". כי הילדים/בחורים ברוב הפעמים הם לא יודעים מה לעשות ומתחרטים על מה שעשו.
אז על איזה שליטה מדובר, אנחנו מחנכים ומתפללים שלא נבוש
אני ישמח אם תועיל נא לפרט מה כוונתך.
חינוך הוא בוודאי להציב גבולות אבל יש חינוך תוך כדי שאתה מוחק את האישיות של הילד, ויש חינוך בתדר והרגשה שזה מדאגה לילד (גבולות מתוך חמלה). כלומר שגם כשאתה מגביל את הילד, הילד מרגיש שאבא איתו ולא נגדו.

אני שואל אותך באופן כללי הילד נהנה עם אבא שלו? הוא יכול לצאת איתו לארוחת ערב ולספר לו את הקשיים הרוחניים [וגם לא רוחניים] כדי שאבא יעזור לו? או שיש קצת ניכור ביניהם? אם יש קצת ריחוק זה אומר דרשני למה?

נזכור שאנו לא באים בהאשמות! אלא רק במטרה לדעת היכן להשתפר, כולנו בני אדם.
 
למה אתה מתכוון? למה שיהיה חילוק?
השאלה שלי אחת, האם בתוכך אתה מכבד את הילד, זה לא אמור לשנות בין גיל 4 או 13. ושאר הדברים שהעליתי מקודם.

מסכים.

אתה מכבד את הילד, אתה אולי מראה לו שאתה מוכן לשמוע את רצונותיו, אבל בגיל הצעיר המילה אחרונה אמורה להיות שלך!

זה גם לא סותר את הכבוד שיש לך לילד, אתה יכול להסביר לו, לדבר איתו, בצורה מכובדת - הוא יבין! אבל אתה הקובע! אתה המילה האחרונה!

כל המילים על מקום של הילד או רצונות שלו, אלו מילים שמתאימות יותר לגיל הבוגר יותר, הגיל שהוא מתקבע בו יותר.

[גם בגיל הזה, היום משום מה משילים מההורים את כל הסמכויות, כבר מראש מייעצים להורים להתייאש, במילים יפות: 'מקום' של הילד, 'רצון' של הילד, ומה אם הוא 'ירצה' לשבור\להרוס\לגנוב לפוצץ כל מה שבא לו באותו הרגע?!

אני מבין את הרוח של הדברים שצריך לתת לילד תחושה ש'כביכול' הוא מחליט לעצמו, והוא שולט על חייו, וזה גם נכון במקרים מסויימים,
אבל באופן כללי, אני מאמין שהמילה האחרונה צריכה להיות של אבא ואמא.

כמובן שאין בעולם שום מתכון בטוח לילדים טובים... ומה גם שמה שטוב לאחד (לאבא או לבן) - לשני (כנ"ל) הוא ממש עלול להזיק.
 
@עשרה זהב נראה לי שלא הובנתי כראוי. כי כנראה שאין מחלוקת בינינו.

אולי הובנתי כשאמרתי רצון שאני צריך לומר לילד שאני מכבד את הרצון שלו? לא תמיד, זה תלוי בהתאם לנסיבות. בוודאי המילה האחרונה היא של אבא ואמא, אבל אתה בינך לבין עצמך מכבד את הילד? את הרצונות שלו? את זה שהוא אוהב סגנון תפילה אחר? את זה שהוא מתחבר בעבודת ה׳/בלימוד/ושאר דברים לדברים שונים ממך?
לא אמרתי לאפשר בפועל [אם כי שדעתי ברוב המקומות שכן לאפשר אבל ההחלטה כאן נתונה לברי סמכא] אבל אתה בינך לבין עצמך מכבד את זה שהילד חושב אחרת? מה בפועל לעשות זה נושא אחר? אבל התדר שהילד מרגיש שנושב מאבא זה תדר של דאגה ואכפתיות, או לא? אבא איתי או נגדי?

לדוגמה: בדיוק היום בכולל דיבר איתי חבר ואמר לי שיש לו קשיים עם ילדיו בנושא של משמעת, קצת דיברתי איתו פה ושם, ואז תפסתי את הנקודה, אמרתי לו תענה לי בכנות למה חשוב לך שתהיה משמעת בבית? כשאתה דורש משמעת מהילדים, למה אתה דורש? אז התשובה בדרך כלל מיד עונים הרי ילד צריך גבולות וכו׳, אבל אמרתי לו תענה לי בכנות למה אתה דורש משמעת?
הוא חבר אמתי וכנה, והתשובה שלו הייתה אחרי מחשבה קצת, כי זה מכעיס אותי כשילד שלי לא שומע בקולי, זה יעשה לי טוב שילדים שלי שומעים בקולי, אני מתכבד בזה.
ננתח מה קרה כאן, כשהאבא דרש משמעת מהילד הוא בעצם תפס עמדה נגד הילד, הילד מרגיש את זה בסוף והוא יתפוס עמדה נגד האבא. משמעת בסוף לא תהיה. וחבל. אבל אם אני יבוא בדרישה של משמעת כי אני יודע כמה זה עוזר לבנייה האישית של הילד, אני בא מתוך חמלה, הפוך הילד נהנה מזה, הוא ירגיש שאבא נותן לו גב, אבא נותן לו ביטחון.

למשל: הילד שלך מגיע יום אחד ומבקש ״אבא תקנה לי נגן״, ונגיד אתה חושב שזה לא טוב לו. יש אבא שיאמר ״עדיין לא הזמן״ ״אני לא מסכים״ ״זה עדיין לא טוב בגיל שלך״ וכו׳. והילד יבקש אולי בכל זאת? ואבא עונה לו, לא! זה מה שהחלטתי. כבר אמרתי לך שזה לא טוב. וכו׳.
יש אבא שדבר ראשון יתעניין באכפתיות: למה אתה רוצה? איזה סוג רצית? וכו׳. ואחר כך הוא יאמר לו ״אתה יודע מאד הייתי רוצה לקנות לך, אבל אני חושב שזה עדיין מוקדם כדי לקנות״. הבן יבקש ״אבא אולי בכל זאת?״ ואבא יענה לו ״בן שלי אני יודע כמה אתה רוצה, הייתי שמח מאד לקנות לך, אבל אני מרגיש שזה עדיין מוקדם״.
האבא הראשון החליט בשביל הילד תוך כדי שביטל את הרצון של הילד, האבא השני גם כן לא הרשה לילד אבל הוא נתן מקום לרצון של הילד, הוא הראה לו תוך כדי שהוא מאד מבין אותו.
 
נערך לאחרונה:
ועדיין ההגדרה איננה מדויקת ויש מקום לטעות, כי אפשר לשחרר שליטה בפועל אבל בנפש הילד ירגיש נשלט
ספר נא לי ידידי.
מהי שליטה?
החלטה שכלית או כפי שהיא מכונה בעולם "החלטה מנטלית" היא לפי החוק ברוב העולם מגיל 18.

לשחרר שליטה ברוב הפעמים היא מילה מכובסת ל"אל תחנך". כי הילדים/בחורים ברוב הפעמים הם לא יודעים מה לעשות ומתחרטים על מה שעשו.
אז על איזה שליטה מדובר, אנחנו מחנכים ומתפללים שלא נבוש
אני לא מדבר על שתלטנות שבעיני זה מופקע גם כשזה הורה מול ילד, כי בסוף המטרה "לחנך ולא לאלף"... אלא על "לשחרר שליטה" שזה מול עצמינו להבין, לקבל, ולהשלים שלא הכל בידיים שלנו (ההבדל שתלטנות-מול אחרים, שליטה על המצב-מול עצמי)
ואני לא מתאפק מלחזור על ההמלצה לראות את דברי ר׳ רפאל גריינמן כאן. וככלל אני ממליץ בחום על סדנת מח ולב שממש משנה חיים (זוגיות ילדים קשר עם הבורא וכו׳).
בהחלט מדהים, אני מכיר ומשתדל לעבוד בין היתר דרך המקור...
 
נערך לאחרונה:
ראשי תחתית