רבנו החיד"א בספר מחזיק ברכה (או"ח סימן ריט) מביא דעת אביו הגאון רבי יצחק זרחיה אזולאי, שתקנת חכמים לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה, נתקנה רק למי שניצל מצרה שבאה לו בעל כרחו ושלא מדעתו, ונעשה לו נס. אך במקרים שאדם הכניס עצמו לסכנה, אף אם ניצל ממנה, לא תקנו על זה ברכת הגומל. מאידך הביא שם החיד"א את דעת הגאון רבי אליעזר נחום בעל חזון נחום, הסובר כי גם כאשר אדם מכניס עצמו לסכנה וניצל ממנה, חייב לברך הגומל. ע"ש.
והנה הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג סי' נג) כתב שהמכניס את עצמו למקום סכנה, מברך הגומל שהרי מחויב לשבח על זה שניצל. והוסיף, דאדרבה נוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות" מתאים יותר למי שפשע בעצמו ועבר על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. והוסיף בהגהות שם, שמבואר במחזיק ברכה להחיד"א (סי' רטז) שיצחק אבינו לא בירך הגומל לאחר העקידה, וכן הכהן הגדול לא היה מברך ברכת הגומל אחר שיצא מקדש הקדשים ביום הכיפורים, מפני שאלו נכנסו על פי הדיבור למקום סכנה, ולא באה אליהם הסכנה מאליה. וא"כ במקום שהכניס עצמו לסכנה, בודאי צריך לברך הגומל על הצלתו. ע"ש.
מאידך, בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' מז), כתב שמי שהכניס עצמו לסכנה עבור ממון, בודאי אינו מברך, ורק מי שהכניס עצמו לסכנה עבור מצוה או דברי תורה, יש מקום לומר שמברך.
ולכאורה משמע שיש כאן מחלוקת עם דיעות הפוכות ממש. כי מדברי הלב חיים משמע שבסכנה למען מצוה, הסברא נותנת שאינו מברך. אבל במנחת אלעזר משמע שדוקא בסכנה למען מצוה יש לברך.
ולפי זה יש לדון כאן, דילמא הטיפשים האלו שעלו על המנוף, עלו בו לצורך מצוה, שרצו לברך ברכת "חכם הרזים", ולצאת גם לדעות שסוברים שצריך לראות את כל הששים ריבוא בבת אחת. ויש לדחות, דעדיין לא הוי כי אם ספק מצוה, כי לא היה ברור שבאמת היו שם ששים ריבוא...
ולענין מעשה, עיין בחזון עובדיה (ברכות עמ' שעד-שעח), ולכאורה לפי מה שהאריך שם, יש מקום לומר שלדינא בנידוננו לא יברכו. ע"ש היטב. ודו"ק.
מה שאני כן יכול לפסוק להלכה בבירור גמור, זה שיש ברכה אחת שצריכים לברך בכוונה גדולה ועצומה, והיא ברכת "אתה חונן לאדם דעת"...
00:03
www.kore.co.il