יוצא שלדעת הגרנ''ק כיון שרוצה שיצאו המים שבזה מתנקה הטינוף חשיב צריך למימיהן.
מצרף כאן תמלול של שיעור שמסרתי בזה לפני כעשר שנים, ויש בסוף ביאור מעניין של הגרא''מ שך בסוגיא, ובשולחן ערוך. ייתכנו אי אלו אי דיוקים, לא עבר עדיין הגהה.
בשיעור זה נעסוק בדיני סחיטה בשבת, תוך התמקדות בירקות כבושים (כבשים) וירקות מבושלים (שלקות), ונסביר את המחלוקות השונות בין האמוראים (רב, שמואל ורבי יוחנן) וכיצד הראשונים והאחרונים הבינו ופסקו הלכה למעשה. ננסה להבין את ההיגיון העומד מאחורי כל שיטה, ואף נציג מסקנות מעשיות.
א. שיטת רב: כבשים ושלקות – הבחנה ונימוק
לדעת רב, אם אדם סוחט כבשים אלו "לגופן" – כלומר, למען הירק עצמו, כדי לשפר את אכילתו (למשל, להוריד ממנו חמיצות יתרה), אזי הדבר מותר לכתחילה. אין כאן איסור כלל.אולם, אם הסחיטה היא "לממהן" – כלומר, לצורך המים היוצאים מהירק (למשל, שתיית מי מלפפון חמוץ), אזי הדין הוא "פטור אבל אסור". "פטור אבל אסור" משמעו איסור דרבנן.
רש"י מבאר את הטעם לאיסור דרבנן בכבשים: מדוע פטור מאיסור דאורייתא? "למה שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן". כלומר, מלאכת מפרק דאורייתא, כפי שהייתה במשכן, הייתה סחיטה של דבר שהמשקה גדל בתוכו (כמו זיתים וענבים שהיו סוחטים למנחות ולניסוך היין על המזבח). מאחר שבכבשים, המשקה (החומץ) נבלע מבחוץ ולא גדל בתוכו, אין בזה איסור דאורייתא מצד "מפרק". אולם, חכמים אסרו זאת מדרבנן, משום "אטו זיתים וענבים" – כיוון שצורת הסחיטה דומה למלאכת סחיטת זיתים וענבים, גזרו חכמים שלא יסחטו כבשים לצורך המים שלהם.
מעבר לשלקות:לאחר מכן, עובר רב לדון ב"שלקות" – ירקות שבושלו במים. לגבי שלקות, רב קובע ש"בין לגופן בין לממהן מותר". כלומר, מותר לסחוט ירקות מבושלים הן לצורך האוכל עצמו והן לצורך המים היוצאים מהם.מה הסיבה להיתר הגורף בשלקות? רש"י מסביר: "מכיוון שזה לא משקה אלא אוכל על ידי השלקות". המים שנספגו בירק המבושל נחשבים לחלק מהאוכל עצמו, ואינם נחשבים כמשקה נפרד. זהו חידוש גדול, שהרי בפועל יוצא משקה. הסיבה היא, שהבישול שינה את הדבר והפך את המים והאוכל לדבר אחד, ולכן כשסוחטים אותם, אין זו פעולה של "מפרק" (הפרדת משקה מאוכל) אלא פעולה הקשורה לאוכל עצמו, ולכן מותר אפילו לממהן.
ב. כל כבוש הרי הוא כמבושל? בירור הכלל והקשרו לרמב"ם
כאן נשאלת שאלה חזקה: הרי יש לנו כלל הלכתי ידוע: "כל כבוש הרי הוא כמבושל". אם כן, לכאורה, דין כבשים (שכבושים) צריך להיות זהה לדין שלקות (שמבושלים), ואם שלקות מותרים לממהן, מדוע כבשים אסורים לממהן?הנודע ביהודה (יורה דעה סימן כב) מעורר נקודה חשובה: "ברמב"ם לא מצינו בכל המקומות בהלכות איסור והיתר שהוא כותב את הדין של כבוש כמבושל". הרמב"ם, לשיטתו של הנודע ביהודה, לא סובר שכל כבוש הרי הוא כמבושל באופן גורף בהלכות איסור והיתר.היכן כן מוזכר דין זה אצל הרמב"ם? בהלכות שבת פרק כב הלכה י', הרמב"ם כותב שאסור למלוח צנון במלח רב, משום שזה נראה כ"כובש כבשים בשבת", ואסור "כי כבוש כמבושל". כלומר, לעניין שבת, הרמב"ם כן מזכיר את הכלל. כמו כן, מצינו בגמרא בפסחים דף מד עניין כבוש כמבושל לגבי בשר וחלב: אם מבשל בשר וחלב, עובר איסור בישול. אבל אם שורה בשר בחלב קר כל היום (24 שעות), אין בזה איסור דאורייתא של בשר בחלב. הפוסקים אומרים שיש בזה איסור דרבנן. מכאן עולה שגם לעניין בשר בחלב, הכלל "כבוש כמבושל" לא תמיד מביא לידי איסור דאורייתא.
הנודע ביהודה מסביר את שיטת הרמב"ם: דין "כבוש כמבושל" בשבת נובע מכך שסחיטה או כבישה הם "תיקון אוכל". בשבת, מלאכה אסורה מדין "מלאכת מחשבת" אם היא באה לתקן אוכל, ולכן גם כבישה היא תיקון אוכל ואסורה. אך בהלכות איסור והיתר, הדינים שונים: על הדבר להפוך להיות ממש "דבר אחד" כדי שיהיה דין בישול. כבשים אינם נחשבים לדבר אחד לחלוטין כמו מבושלים. הנודע ביהודה מסביר שרבנו יוחנן בגמרא (חולין קיא.) סובר כדעת רבי יוחנן (ולא כדעת שמואל שאומר "מליח כרותח וכבוש כמבושל") שאין דין כבוש כמבושל באופן גורף בהלכות איסור והיתר. לכן, מובן מדוע רב מחלק בין כבשים (אסור לממהן) לשלקות (מותר לממהן) – כי רק בשלקות הדבר נהפך לדבר אחד, ולא בכבשים.
ג. שיטת שמואל: השוואת דינים והחמרה
שמואל חולק על רב וקובע: "אחד זה ואחד זה [כבשים ושלקות] לגופן מותר, לממהן פטור אבל אסור". כלומר, שמואל משווה את דין כבשים ושלכות. לשיטתו, גם בשלקות, אם סוחט לממהן, הדין הוא פטור אבל אסור.שמואל סובר כשיטתו הכלל ש"מליח כרותח וכבוש כמבושל". ומאחר ו"מבושל" (שלבמקום אחר נחשב לכביכול דרגה יותר גבוהה במלאכת מפרק), הוא אצלו כמו "כבוש", הוא מחמיר בשלקות להיות אסור דרבנן (פטור אבל אסור) לממהן, בדיוק כמו הכבשים. הוא רואה את הבישול והכבישה בדרגה דומה, שאינה מגיעה לכדי חיוב דאורייתא (כיוון שהמשקה בא מבחוץ), אך יש בה איסור דרבנן כשסוחט לממהן.
ד. שיטת רבי יוחנן: החומרה המרבית והגדרת "מפרק"
רבי יוחנן מציג את השיטה המחמירה ביותר: "אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר, לממהן חייב חטאת". רבי יוחנן אינו מבחין בין כבשים לשלקות (כמו שמואל), אך הוא מחמיר במידה ניכרת. לדעתו, סחיטתם לממהן היא איסור דאורייתא, בדומה לזיתים וענבים. "חייב חטאת" פירושו איסור דאורייתא.מדוע מחמיר רבי יוחנן? הטעם המרכזי הוא שמחלוקת יסודית בינו לבין רב ושמואל נוגעת להגדרת מלאכת "מפרק".
לדעת רב ושמואל: "מפרק" דאורייתא הוא רק כאשר המשקה גדל ונוצר בתוך הפרי או הירק (כמו בזיתים וענבים). אם המשקה בא מבחוץ (כמו חומץ בכבשים או מים בשלקות), אין בזה איסור דאורייתא מצד מפרק.
לדעת רבי יוחנן: אין צורך שהמשקה יגדל בתוכו. עצם העובדה שהמשקה "כנוס" (כלוא) בתוך האוכל, ואני מוציא אותו ומפריד ביניהם, מהווה מלאכת "מפרק" דאורייתא. "מה אכפת לי שזה בא עכשיו מבחוץ, לא צריך שזה יגדל בתוכו". פעולת ההפרדה היא העיקר.לכן, גם אם סוחטים מלפפון שהיה שרוי בלימון, ויוצא לימון, אם רבי יוחנן יחשיב את המשקה כ"משקה חשוב" (שראוי לשתייה או לטביל בו), הסחיטה תהיה אסורה מדאורייתא. אם המשקה אינו חשוב (כמו מי מלפפון שנועדו רק לטבל ואינם ראויים לשתייה), אז הדין תלוי במחלוקת אחרת של "מים לטבל" אם יש בהם איסור.
ה. סחיטת בגדים והקשר למחלוקת
התוספות מקשה על דברי הגמרא ממלאכת סחיטת בגדים, שהיא איסור דאורייתא. והרי בבגדים, המים באים מבחוץ, ובכל זאת יש בזה איסור דאורייתא. מדוע אין איסור דאורייתא בכבשים ושלקות?. התוספות מיישב שרבא, שאומר שסחיטת בגדים היא איסור דאורייתא, סובר כשיטת רבי יוחנן, שאין צורך שהמשקה יגדל בתוך הדבר אלא מספיק שהוא כנוס בו.אולם, האור שמח מעורר שדעת הרמב"ם שונה: הרמב"ם סובר שחיוב סחיטת בגדים הוא מצד מלאכת "מלבן" (הלבנה), ולא מצד "מפרק". כלומר, סחיטת הבגד היא המשך פעולת הניקוי וההלבנה שלו. מכאן משמע שהרמב"ם סובר כרב ושמואל, שאין איסור דאורייתא מצד מפרק כשהמשקה בא מבחוץ.
ו. חידושו של רבנו חננאל וביאור דבריו
רבנו חננאל, בפירושו לדף, מרחיב את דעת רבי יוחנן ואומר חידוש גדול: לא זו בלבד שרבי יוחנן מחייב חטאת על סחיטת כבשים ושלקות לממהן, אלא גם "אם הוא יסחט לתוך אוכל יהיה בזה איסור דאורייתא", ואף "זיתים וענבים אם יסחט אותם לתוך אוכל יהיה חייב".החידוש הזה תמוה מאוד לראשונים (הרי"ף והתוספות): הרי רבי יוחנן לא דיבר כלל על סחיטה לתוך אוכל!.ה"שפת אמת" מציע שני תירוצים ליישב את רבנו חננאל:
- "לא אורחיה בהכי": הסברה שבסחיטה לתוך אוכל אין איסור דאורייתא היא משום שזו "לא אורחיה באחי" (לא דרך הסחיטה הרגילה). אולם, רבנו חננאל מבין שלדעת רבי יוחנן, כיוון שהוא מחייב על כבשים ושלוקות (אף שהם "לא אורחיה באחי" – בדרך כלל לא סוחטים אותם למשקה), הרי שהוא אינו מתחשב כלל ב"לא אורחיה באחי". לכן, גם סחיטה לתוך אוכל, שאף היא "לא אורחיה באחי", תהיה אסורה דאורייתא.
- "אין לו שם משקה": סברה נוספת לפטור בסחיטה לתוך אוכל היא ש"אוכל הבא לתוך אוכל, אוכל הוא", ואין לו "שם משקה". אולם, זה נכון רק לשיטות שדורשות "שם משקה" (כמו הר"ן), אך רבי יוחנן, שמחייב גם בדברים שאין להם שם משקה (כמו כבשים ושלוקות), לא יחלק בין סחיטה למשקה לבין סחיטה לאוכל.
ביאורו של הרב שך (בספרו אבי עזרי):הרב שך מציע הסבר נוסף, המתבסס על ההבדל בין משקה שגדל בתוך הפרי לבין משקה שנבלע בו מבחוץ.
"מפרר" לעומת "מפרק": אם אדם סוחט אוכל לתוך אוכל, זה נחשב "מפרר" (מחלק דבר אחד לשניים) ולא "מפרק" (מפריד שני דברים נפרדים). זה מותר.
המשקה "בא מבחוץ": אולם, אם המשקה (כמו החומץ בכבשים או המים בשלקות) בא מבחוץ ונבלע באוכל, הוא לעולם נחשב לשני דברים נפרדים. לכן, כשסוחטים אותו, זו פעולת "מפרק" האסורה, גם אם סוחטים לתוך אוכל. כך מסביר הרב שך את רבנו חננאל לגבי כבשים ושלוקות.אך קשה על הסבר זה: אם הטעם הוא שהמשקה בא מבחוץ, מדוע רבנו חננאל הרחיב את החיוב גם לזיתים וענבים, שהמשקה גדל בתוכם?.הרב שך מיישב זאת מתוך דיוק לשונו של רבי יוחנן בגמרא. רבי יוחנן אמר שסחיטת כבשים ושלוקות לממהן "נעשה כמי ששחת זיתים וענבים". מלשון "נעשה כמי ששחת" לומד רבנו חננאל שרבי יוחנן משווה את דין כבשים ושלוקות לזיתים וענבים באופן גמור. לכן, אם בשלקות וכבשים סחיטה לתוך אוכל אסורה (מכיון שהמשקה בא מבחוץ), הרי שגם בזיתים וענבים, שאליהם הוא משווה, סחיטה לתוך אוכל תהיה אסורה. זה אמנם לא מסביר את
הסיבה מדוע רבי יוחנן עצמו סובר כך בזיתים וענבים (היכן שהמשקה בא מבפנים), אבל זה מסביר מדוע רבנו חננאל הסיק זאת מתוך דברי רבי יוחנן.כדי להבין את שיטת רבי יוחנן עצמו, אנו חוזרים לתירוצי השפת אמת שהוזכרו לעיל.
ז. השולחן ערוך והלכה למעשה
נעבור לפסיקת השולחן ערוך, סימן שכ, העוסק במלאכת דש.
סעיף ד': "מותר לסחוט את כל הענבים לתוך קדרה שיש בתבשיל כדי לתקן האוכל, דבא למשקה הבא לאוכל הוא כאוכל דמים". כלומר, מותר לסחוט ענבים לתוך תבשיל כי המשקה הופך לאוכל. "אבל אם אין בה תבשיל – אסור". השולחן ערוך לא כתב "חייב" אלא "אסור", מה שמרמז על איסור דרבנן במקרה זה.
לדעת רבנו חננאל, שהזכרנו לעיל, גם סחיטת ענבים לתוך תבשיל צריכה להיות אסורה דאורייתא, כפי שהרחיב את שיטת רבי יוחנן. השולחן ערוך כאן לא מזכיר את דעת רבנו חננאל.
סעיף ז': "סוחט כבשים ושלקות: אם לגופן – שלא צריך למים וסוחטן אלא תקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין באוכל – מותר". כלומר, כשסוחט כבשים ושלקות לצורך האוכל עצמו, מותר לגמרי."ואם צריך לממהן [למים שלהם]: אם הוא צריך את הכבשים שלקות לממהן – מותר לסחוט לתוך קדרה שיש באוכל". כלומר, אם המטרה היא המשקה, מותר לסחוט לתוך אוכל. "אבל אם אין באוכל – אסור". כאן שוב "אסור" ולא "חייב", מה שמרמז על איסור דרבנן, כדעת שמואל.אולם, מיד לאחר מכן, השולחן ערוך מביא: "ולרבנו חננאל: כל שהוא צריך לממהן – חייב חטאת, אפילו שחת לגדרה שיש בה אווכל". כלומר, השולחן ערוך מביא את דעת רבנו חננאל המחמירה מאוד לגבי כבשים ושלוקות, שסחיטתם לממהן אסורה מדאורייתא גם לתוך אוכל.
נשאלת השאלה: מדוע השולחן ערוך מביא את דעת רבנו חננאל המחמירה כאן (בכבשים ושלקות) אך לא הזכיר אותה בסעיף ד' לגבי זיתים וענבים (שם היא מחמירה גם לסחיטה לתוך אוכל)?.
הרב שך מנסה ליישב זאת: הוא מציע שהשולחן ערוך אכן חושש לשיטת רבנו חננאל, אך באופן חלקי. לדעת השולחן ערוך, החיוב דאורייתא (כרבנו חננאל) קיים רק בכבשים ושלקות, היכן שהמשקה בא מבחוץ. אולם, בזיתים וענבים, היכן שהמשקה גדל מבפנים, אין הוא מקבל את חומרת רבנו חננאל שסחיטה לתוך אוכל תהיה אסורה מדאורייתא.הרמ"א, לעומת זאת, סובר שאין לחלק בין כבשים ושלקות לזיתים וענבים, ולכן מוסיף בסעיף ז' "ולדבריו [רבנו חננאל] הסוחטש כל הקדרה נמי אסור".
הלכה למעשה (וסיכום מביאור הלכה):
הביאור הלכה מסכם ש"כל הפוסקים פליגה לרבנו חננאל" והיינו בדין השני לעניין משקיעה בא לאוכל". כלומר, רוב הפוסקים חולקים על רבנו חננאל בחידוש שלו שאסור לסחוט משקה לתוך אוכל.אולם, בדין הראשון שלו דפוסק דכבשים מושלקות יש חיוב חטאת כשסחטן למימיהן יש הרבה ראשונים דסבירה להוא הכי". כלומר, לגבי עצם סחיטת כבשים ושלוקות לממהן (לאו דווקא לתוך אוכל), יש הרבה ראשונים שכן פוסקים כרבי יוחנן (וכרבנו חננאל) שזה איסור דאורייתא, בניגוד לרב ושמואל שפסקו "פטור אבל אסור". מכיוון שזו מחלוקת בין גדולי האמוראים (רב, שמואל נגד רבי יוחנן), למרות שהלכה כרבי יוחנן בדרך כלל, כאן יש שני אמוראים נגדו.על כן, יש מקום לחוש לחומרה זו של חיוב חטאת בסחיטת כבשים ושלקות לממהן. לכן, במקרים כמו טיון (שקית תה) בכוס תה: אם אדם מרים את הטיון וסוחט אותו בכוח כדי להוציא את התמצית לתוך התה, הדבר אסור מדין כבשים ושלקות. המשקה נבלע בתוך הטיון, וכשסוחטים אותו, מוציאים משקה כנוס, ונכנסים לבעיה של סחיטה. (אך אם המים נופלים מאליהם, ללא פעולת סחיטה, אין בכך איסור).
לסיכום, המחלוקות בנוגע לסחיטת כבשים ושלקות הן עמוקות ונוגעות להגדרת מלאכת "מפרק" ולכלל "כל כבוש הרי הוא כמבושל". בעוד שרב ושמואל מחלקים (או משווים) ורואים בכך איסור דרבנן בלבד כשסוחטים למשקה, רבי יוחנן מחמיר ורואה בכך איסור דאורייתא. רבנו חננאל אף מרחיב את החומרה לסחיטה לתוך אוכל. להלכה, יש לחוש לחומרת רבי יוחנן בסחיטת כבשים ושלקות למשקה, ואף שרוב הפוסקים לא קיבלו את חומרת רבנו חננאל לגבי סחיטה לתוך אוכל באופן גורף, יש החוששים לכך במיוחד כשמדובר במים שנבלעו מבחוץ.