שאינו יודע לשאול
חבר ותיק
- הצטרף
- 4/11/25
- הודעות
- 1,315
ענין שעיר לעזאזל מתוך מה שכתבתי בזה בעבר:
שעיר לעזאלזל הוא לכפרת עוונותיהם של ישראל, כמו שמפורש בתורה (טז כא – כב), ובאמת כל קרבנות שעירים באים על חטא, כמו שעירי ראשי חדשים ושל הרגלים כמבואר בריש שבועות וכן שעיר נשיא וכמובן שעיר לה' של יום הכיפורים :
וטעם הדבר :
א - דמו דומה לדם האדם :
במכירת יוסף ששחטו אחיו שעיר עזים וטבלו את הכתונת בדם, (בראשית לז לא), תרגם יונתן שם וכך גם ביאר רש"י ששחטו דווקא שעיר עזים, מפני ש"דמו דומה לדם האדם".
וכך כתב השל"ה הקדוש (ווי העמודים עמוד העבודה פרק ששי אות ז) על כפרת מעשה העגל שהוצרכו להביא שעיר עזים, (כמו שכתוב בפרשת תצוה ופרשת שמיני), וז"ל :
ולכן הוצרכו להביא קרבן חטאת שעיר עזים, כי ידוע שפירש רש"י פרשת וישב "וישחטו שעיר עזים" כי דמו דומה לדם אדם, וזה מורה כי יצטרכו לומר דברי שברון לב, כי בראותם דמו של השעיר הנשפך ודומה לדם אדם, אם כן יאמרו רבונו של עולם יהי רצון שדם זה הדומה לדמינו יהיה כפרה כאילו נשפך דם שלנו עכ"ל.
כך בעל התרומת הדשן בפירושו לתורה (ביאור מהרא"י איסרלן לחומש – בראשית שם) כתב, שכל השעירים הם לחטאת, כמו שרואים בשעירי ראש חודש, ושעירי רגלים, ושעיר של יום הכיפורים, ושעיר נשיא, כמבואר באורך בפרק קמא דשבועות, וכל זה מפני מה שתרגם יונתן ופירש רש"י בוישב שדמו של השעיר דומה לדם האדם ולכן יש בו את הדמיון המלא כאילו האדם הקריב את עצמו.
ב - השעיר רומז לשרו של עשיו :
בגמרא ביומא סו ע"ב שאלו את ר’ אליעזר האם כאשר השעיר חלה, מותר לאותו איש עִתִּי לישא את השעיר על כתפו, [ושם בהמשך שחכמים אמרו שמותר לישא אותו על כתפו] והשיב ר’ אליעזר :"אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם".
וביאר המהרש"א בחידושי אגדות, שהואיל והשעיר נושא עליו את כל עוונות ישראל, ומעביר אותם לעשיו [והשעיר רומז לעשיו], לכן אסור לישא את השעיר על כתפו אם חלה ואינו יכול לילך, שדווקא השעיר שרומז לעשיו יכול לישא את עוונות ישראל, אך הישראל [אותו איש עִתִּי], אינו יכול לישא גם עוונות ישראל וגם עוונות עשיו הרמוזים בַּשָּׂעִיר.
עולה מדבריו שהשעיר המשתלח רומז לעשיו, ואנו מעבירים את עוונותינו לעשיו ובאופן זה חלה כפרת שעיר המשתלח.
גם על ענין לשון של זהורית, אשר חציו היה מלבין, וחציו היה נשאר על השעיר ונשאר אדום, ביאר מהרש"א, שאדום רומז לעוונות בכל מקום כמ"ש באיכה "טומאתה בשוליה" והכוונה לדם נדה, וזהו טומאת נחש שהכניס בחוה זוהמא שהיא כח החטא וחל בה "ארבה ארבה עצבונך וכו’" דם נדה ודם בתולים (עירובין ק ע"ב).
ומה שכתוב ונתן אותם על ראש השָֹעִיר, ונשא השָֹעיר את כל עוונותם וכו’, זהו מעיקרי כפרת העוונות שהעוונות חלים על עשיו, שנקרא אֶדום, כמו דם שרומז לעוונות וכנ"ל, כי הוא הוא כח הטומאה של נחש הקדמוני, ולכן נקרא גם שֵֹעיר, כי שֵֹעיר הוא כח הטומאה, כמו שכתוב בישעיהו "ושעירים ירקדו שם", (ישעיה יג כא) ולכן נקרא איש שָֹעִיר, (בר"ר סה טו).
לפיכך אותו החלק מלשון הזהורית שעל גבי השָֹעיר נשאר אדום, ואילו החלק שבבית המקדש על פתח האולם מלבין.
וכן בגמרא יומא שם שפירוש תיבת "עזאזל" הוא לשון עזות שיהא עז וקשה, ושיהיה קשה שבהרים וזהו "אל" כמו אלי הארץ, וכן פירש"י על התורה, וכן אמרו שם שיהיה במדבר ולא בישוב [וגם זה הביא רש"י עה"ת].
ובאמת צירוף האותיות "עז" בלשון הקודש הוא או מלשון "עַז" היינו חזק וקשה, [וכך כתב הרמב"ן כאן שהוא לשון "עַז", אלא שפעמים הז’ כפול כמו עזוז וגיבור], או מלשון "עׂז" דהיינו כוח וגבורה, או בעל חיים הנקרא "עֵז" ולהלן יתבאר שהכל ענין אחד, ויון נמשלה בדניאל כמה פעמים לעֵז, או לצפיר עזים, ובמקום אחד קורא אותה דניאל "הַשָׂעִיר הַצָפִיר" (ח כא), כמו כאן ששולחים את השעיר למקום שהוא עַז.
האבן עזרא מביא בשם רבינו שמואל, שאע"פ שהשעיר חטאת הוא "לשם", גם השעיר לעזאזל הוא לשם, וכוונתו שהרי וודאי לא מקריבים לשם עזאזל, אלא רק לשם ה’.
אך האבן עזרא עצמו דחה דבריו וכתב שאמנם הוא לא לשם ה’ אך אין בזה חסרון כי איננו נשחט, ומסיים שרמז להבין סוד עניינו הוא "בהיותך בן ל"ג תדעהו".
וביאר הרמב"ן ששלושים ושלושה פסוקים אחרי "וגורל אחד לעזאזל", כתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים", ושעירים הכוונה שדים כמו שכתוב בישעיהו (יג כא) ושעירים ירקדו שם (רש"י יז ז).
ופירש בשו"ת מהר"ם בן ברוך (סימן תקי"ג) דהיינו שהתורה באה לומר, שאף על פי שהשעיר לעזאזל הוא כן זביחה לשעירים, מכל מקום זה בלבד הותר ולא הותרו עוד אחרים לזבוח לשעירים.
ובתכלת מרדכי על הרמב"ן (להגר"מ גימפל יפה) כתב שבזה מבואר מדוע התורה סמכה את פרשת שחוטי חוץ מיד אחר עניין יום הכיפורים, לומר לך שדווקא שעיר המשתלח עושים אותו חוץ למחנה, אך שאר זבחים אין עושים אותם בחוץ.
ומפרש הרמב"ן שדרכם בימי קדם היתה לזבוח זבחים עבור כל מיני כוחות ושרים עליונים בפמליא של מעלה, והם המלאכים, ואליהם הכוונה בכתוב "אלוהים אחרים", שהם בעלי כח שהושפע עליהם מאיתו יתברך, (עיין חולין ז ע"ב, סנהדרין נז ע"ב, ברכות יז ע"א).
וזבחים אלו היו פועלים את פעולתם ומשפיעים והיו לאותם שרים לריח ניחוח, כמו שמפורש ביחזקאל (פרק טז פסוק יח – יט), "ותקחי את בגדי רקמתך ותכסים, ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, ונתתיהו לפניהם לריח ניחח", והתורה אסרה זאת לגמרי.
אך כאן יש ציווי מיוחד להקריב שֵֹעִיר עבור שר מסוים ממלאכי מעלה, [ויתבאר מיד בסמוך עניינו ומהותו של שר זה], ואין בזה כל פגם, שהדבר דומה למלך שעשה סעודה ואמר לאיש שעושה את הסעודה תן מנה לעבדי פלוני, לפיכך כאשר עושה הסעודה נותן לאותו עבד פלוני מנה איננו מכוון לשם אותו עבד פלוני אלא לשם עשיית רצון המלך שציווה לתת לו.
והכוונה של המלך היתה שישמחו כל עבדיו בעת הסעודה, וידברו בשבחו ולא בגנותו, לכך ציווה לתת גם לעבד פלוני, כן כאן המלך ציווה לתת לפני אותו שר ומלאך כדי שיודה שאמת דינו וישמח במלכותו, אך אנחנו נותנים לו את השעיר ומקריבים אותו אליו רק מפני שכך ציווה מלכו של עולם.
ובמהר"ל (גבורות השם פרק חמשים וחמשה) כתב – שמה שדרשו חז"ל בהגדה של פסח "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה – אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור – אני ולא שליח... אני ה’ – אני הוא ולא אחר" ויש לתמוה איזה "אחר" בא למעט אחר שכבר מיעט מלאך שרף ושליח.
וביאר שם שאותו "אחר" הוא למעשה אותם "אלוהים אחרים" שאליו מקריבים את השעיר המשתלח, "שנתן השם יתברך להם לפעול פעולות זרות ואינם בכלל סדר מציאות העולם" [לשון המהר"ל שם].
ונראה שכוונתו שבתוך פמליא של מעלה יש הנהגת הטבע הרגילה, אך יש הנהגה של מלחמות והרס וחרבן וכמו שכתב הרמב"ן והובא להלן, והנהגה זו באה על ידי אותו שר שנקרא "אלהים אחרים" שיש לו שייכות מיוחדת לשרו של עשיו והוא היצר הרע[1].
וכך הוא ביאור עניינו של אותו שר ומלאך :
מבאר הרמב"ן שהוא שר המושל במקומות הַחֻרבָּן, והוא הבעלים על החֻרבָּן ומושל בו, ומכוחו יבואו כוכבי החרב והדם והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחֻרבָּן.
וחלקו בבריאה תחת ממשלת ה’ ית’ הוא כך :
חלקו בגלגלים – כוכב מאדים, והרמב"ן בסוף פרשת יתרו (שמות כ כב) ביאר שבמזל מאדים החֶרֶב יצליח, ונקרא חֶרֶב מלשון חֻרבָּן, ועשיו הוא יורש מזל זה, והוא עיקר מחולל המלחמות בעולם, ולכן אסור להניף ברזל בעשיית המזבח, ובמשכן לא היה ברזל, וגם בבית המקדש לא היה, רק סכיני השחיטה וגם זה לא הותר אלא מפני שהשחיטה איננה עבודה וכשרה בזר.
חלקו באומות – עשיו, שהוא עם יורש חרב ומלחמות, ומזלו מאדים (רמב"ן שמות כ כב), ושמו שֵׂעִיר, והוא הוא היצר הרע שהוא שרו של עשיו, ומוסיף המהר"ל (דרשה לשבת תשובה) שֶׁ"שָׂעִיר" גימטריא "היצר הרע", [שניהם 580].
חלקו מהבהמות – הַשְּׂעִירִים והעיזים. ועיין רמב"ן פרשת ויקרא (ג א) שביאר מדוע עולה בזכר ושלמים או זכר או נקבה וחטאת נקבה דווקא, ושם ביאר ששעיר הנשיא בא דווקא מבהמה זו הנקראת עֵז או שָׂעִיר, "בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עבודה זרה", והוסיף (שם ד א) שבשעיר הנשיא לא כתוב "לכפר" ולא לשון כפרה היות והקרבן הוא שעיר.
עוד בחלקו – השדים – שנקראים "מזיקין" בלשון חכמים (עיין ברכות ג ע"א), ו"שְׂעִירִים" בלשון תורה, כמו שכתוב בפרשה זו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (יז ז), וכן מפורש בשירת האזינו דברים לב ב : "כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב", ובישעיה יג כא : "ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם", ובדברי הימים ב יא טו : "ויעמד לו כהנים לבמות ולשעירים ולעגלים אשר עשה".
וגם שמם "שֵּׁדִים" ביאר הרמב"ן (להלן יז ז) מלשון שמושבם במקום שָׁדוּד כגון המדבר שהוא חָרֵב ואין בו חיבור רק פירוד.
ולכך המקריב את הקרבן לאותו שר, נטמא ונטמאו בגדיו שהרי צריך לכבס בגדיו, לפי שהוא נכנס ברשותו של אותו שר שנקרא אלהים אחרים ויש לו שייכות מיוחדת לשרו של עשיו ולטומאת יצר הרע.
ואשר כך הוא עניין כל שרפת בגדים כמו בפרה אדומה שהשורף אותה יכבס בגדיו (במדבר יט ח), מפני שעניינה להעביר רוח הטומאה, ועיין זבחים קד ע"א לעניין כיבוס בגדים האמור במי ששורף את הפרים ושעירים הנשרפים, וכך כתב הרמב"ן בפרשת תצוה (כט יד) ששרפת פר החטאת ביום הקמת המשכן היתה מפני שאותו פר נועד לכפר על מעשה העגל וחלה בו טומאת החטא ולכך הוא מטמא בגדים.
ובזה מבואר מדוע אותו אדם מוכרח למות באותה שנה, שהוא כוחו של אותו שר, וביד פמליא של מעלה יש כח להרוג כמבואר להדיא בחולין ז ע"ב ובסנהדרין נז ע"ב, ועל כן היו לוקחים אדם שכבר נגזר דינו למות על פי הנהגת המזל היינו בגזרת פמליא של מעלה, [ועיין נפש החיים שער ג פרק יא יב בזה ואכמ"ל].
[1] והדברים מפורשים בזוהר הקדוש רד ע"ב :
מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ.
וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא.
שעיר לעזאלזל הוא לכפרת עוונותיהם של ישראל, כמו שמפורש בתורה (טז כא – כב), ובאמת כל קרבנות שעירים באים על חטא, כמו שעירי ראשי חדשים ושל הרגלים כמבואר בריש שבועות וכן שעיר נשיא וכמובן שעיר לה' של יום הכיפורים :
וטעם הדבר :
א - דמו דומה לדם האדם :
במכירת יוסף ששחטו אחיו שעיר עזים וטבלו את הכתונת בדם, (בראשית לז לא), תרגם יונתן שם וכך גם ביאר רש"י ששחטו דווקא שעיר עזים, מפני ש"דמו דומה לדם האדם".
וכך כתב השל"ה הקדוש (ווי העמודים עמוד העבודה פרק ששי אות ז) על כפרת מעשה העגל שהוצרכו להביא שעיר עזים, (כמו שכתוב בפרשת תצוה ופרשת שמיני), וז"ל :
ולכן הוצרכו להביא קרבן חטאת שעיר עזים, כי ידוע שפירש רש"י פרשת וישב "וישחטו שעיר עזים" כי דמו דומה לדם אדם, וזה מורה כי יצטרכו לומר דברי שברון לב, כי בראותם דמו של השעיר הנשפך ודומה לדם אדם, אם כן יאמרו רבונו של עולם יהי רצון שדם זה הדומה לדמינו יהיה כפרה כאילו נשפך דם שלנו עכ"ל.
כך בעל התרומת הדשן בפירושו לתורה (ביאור מהרא"י איסרלן לחומש – בראשית שם) כתב, שכל השעירים הם לחטאת, כמו שרואים בשעירי ראש חודש, ושעירי רגלים, ושעיר של יום הכיפורים, ושעיר נשיא, כמבואר באורך בפרק קמא דשבועות, וכל זה מפני מה שתרגם יונתן ופירש רש"י בוישב שדמו של השעיר דומה לדם האדם ולכן יש בו את הדמיון המלא כאילו האדם הקריב את עצמו.
ב - השעיר רומז לשרו של עשיו :
בגמרא ביומא סו ע"ב שאלו את ר’ אליעזר האם כאשר השעיר חלה, מותר לאותו איש עִתִּי לישא את השעיר על כתפו, [ושם בהמשך שחכמים אמרו שמותר לישא אותו על כתפו] והשיב ר’ אליעזר :"אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם".
וביאר המהרש"א בחידושי אגדות, שהואיל והשעיר נושא עליו את כל עוונות ישראל, ומעביר אותם לעשיו [והשעיר רומז לעשיו], לכן אסור לישא את השעיר על כתפו אם חלה ואינו יכול לילך, שדווקא השעיר שרומז לעשיו יכול לישא את עוונות ישראל, אך הישראל [אותו איש עִתִּי], אינו יכול לישא גם עוונות ישראל וגם עוונות עשיו הרמוזים בַּשָּׂעִיר.
עולה מדבריו שהשעיר המשתלח רומז לעשיו, ואנו מעבירים את עוונותינו לעשיו ובאופן זה חלה כפרת שעיר המשתלח.
גם על ענין לשון של זהורית, אשר חציו היה מלבין, וחציו היה נשאר על השעיר ונשאר אדום, ביאר מהרש"א, שאדום רומז לעוונות בכל מקום כמ"ש באיכה "טומאתה בשוליה" והכוונה לדם נדה, וזהו טומאת נחש שהכניס בחוה זוהמא שהיא כח החטא וחל בה "ארבה ארבה עצבונך וכו’" דם נדה ודם בתולים (עירובין ק ע"ב).
ומה שכתוב ונתן אותם על ראש השָֹעִיר, ונשא השָֹעיר את כל עוונותם וכו’, זהו מעיקרי כפרת העוונות שהעוונות חלים על עשיו, שנקרא אֶדום, כמו דם שרומז לעוונות וכנ"ל, כי הוא הוא כח הטומאה של נחש הקדמוני, ולכן נקרא גם שֵֹעיר, כי שֵֹעיר הוא כח הטומאה, כמו שכתוב בישעיהו "ושעירים ירקדו שם", (ישעיה יג כא) ולכן נקרא איש שָֹעִיר, (בר"ר סה טו).
לפיכך אותו החלק מלשון הזהורית שעל גבי השָֹעיר נשאר אדום, ואילו החלק שבבית המקדש על פתח האולם מלבין.
וכן בגמרא יומא שם שפירוש תיבת "עזאזל" הוא לשון עזות שיהא עז וקשה, ושיהיה קשה שבהרים וזהו "אל" כמו אלי הארץ, וכן פירש"י על התורה, וכן אמרו שם שיהיה במדבר ולא בישוב [וגם זה הביא רש"י עה"ת].
ובאמת צירוף האותיות "עז" בלשון הקודש הוא או מלשון "עַז" היינו חזק וקשה, [וכך כתב הרמב"ן כאן שהוא לשון "עַז", אלא שפעמים הז’ כפול כמו עזוז וגיבור], או מלשון "עׂז" דהיינו כוח וגבורה, או בעל חיים הנקרא "עֵז" ולהלן יתבאר שהכל ענין אחד, ויון נמשלה בדניאל כמה פעמים לעֵז, או לצפיר עזים, ובמקום אחד קורא אותה דניאל "הַשָׂעִיר הַצָפִיר" (ח כא), כמו כאן ששולחים את השעיר למקום שהוא עַז.
האבן עזרא מביא בשם רבינו שמואל, שאע"פ שהשעיר חטאת הוא "לשם", גם השעיר לעזאזל הוא לשם, וכוונתו שהרי וודאי לא מקריבים לשם עזאזל, אלא רק לשם ה’.
אך האבן עזרא עצמו דחה דבריו וכתב שאמנם הוא לא לשם ה’ אך אין בזה חסרון כי איננו נשחט, ומסיים שרמז להבין סוד עניינו הוא "בהיותך בן ל"ג תדעהו".
וביאר הרמב"ן ששלושים ושלושה פסוקים אחרי "וגורל אחד לעזאזל", כתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים", ושעירים הכוונה שדים כמו שכתוב בישעיהו (יג כא) ושעירים ירקדו שם (רש"י יז ז).
ופירש בשו"ת מהר"ם בן ברוך (סימן תקי"ג) דהיינו שהתורה באה לומר, שאף על פי שהשעיר לעזאזל הוא כן זביחה לשעירים, מכל מקום זה בלבד הותר ולא הותרו עוד אחרים לזבוח לשעירים.
ובתכלת מרדכי על הרמב"ן (להגר"מ גימפל יפה) כתב שבזה מבואר מדוע התורה סמכה את פרשת שחוטי חוץ מיד אחר עניין יום הכיפורים, לומר לך שדווקא שעיר המשתלח עושים אותו חוץ למחנה, אך שאר זבחים אין עושים אותם בחוץ.
ומפרש הרמב"ן שדרכם בימי קדם היתה לזבוח זבחים עבור כל מיני כוחות ושרים עליונים בפמליא של מעלה, והם המלאכים, ואליהם הכוונה בכתוב "אלוהים אחרים", שהם בעלי כח שהושפע עליהם מאיתו יתברך, (עיין חולין ז ע"ב, סנהדרין נז ע"ב, ברכות יז ע"א).
וזבחים אלו היו פועלים את פעולתם ומשפיעים והיו לאותם שרים לריח ניחוח, כמו שמפורש ביחזקאל (פרק טז פסוק יח – יט), "ותקחי את בגדי רקמתך ותכסים, ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, ונתתיהו לפניהם לריח ניחח", והתורה אסרה זאת לגמרי.
אך כאן יש ציווי מיוחד להקריב שֵֹעִיר עבור שר מסוים ממלאכי מעלה, [ויתבאר מיד בסמוך עניינו ומהותו של שר זה], ואין בזה כל פגם, שהדבר דומה למלך שעשה סעודה ואמר לאיש שעושה את הסעודה תן מנה לעבדי פלוני, לפיכך כאשר עושה הסעודה נותן לאותו עבד פלוני מנה איננו מכוון לשם אותו עבד פלוני אלא לשם עשיית רצון המלך שציווה לתת לו.
והכוונה של המלך היתה שישמחו כל עבדיו בעת הסעודה, וידברו בשבחו ולא בגנותו, לכך ציווה לתת גם לעבד פלוני, כן כאן המלך ציווה לתת לפני אותו שר ומלאך כדי שיודה שאמת דינו וישמח במלכותו, אך אנחנו נותנים לו את השעיר ומקריבים אותו אליו רק מפני שכך ציווה מלכו של עולם.
ובמהר"ל (גבורות השם פרק חמשים וחמשה) כתב – שמה שדרשו חז"ל בהגדה של פסח "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה – אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור – אני ולא שליח... אני ה’ – אני הוא ולא אחר" ויש לתמוה איזה "אחר" בא למעט אחר שכבר מיעט מלאך שרף ושליח.
וביאר שם שאותו "אחר" הוא למעשה אותם "אלוהים אחרים" שאליו מקריבים את השעיר המשתלח, "שנתן השם יתברך להם לפעול פעולות זרות ואינם בכלל סדר מציאות העולם" [לשון המהר"ל שם].
ונראה שכוונתו שבתוך פמליא של מעלה יש הנהגת הטבע הרגילה, אך יש הנהגה של מלחמות והרס וחרבן וכמו שכתב הרמב"ן והובא להלן, והנהגה זו באה על ידי אותו שר שנקרא "אלהים אחרים" שיש לו שייכות מיוחדת לשרו של עשיו והוא היצר הרע[1].
וכך הוא ביאור עניינו של אותו שר ומלאך :
מבאר הרמב"ן שהוא שר המושל במקומות הַחֻרבָּן, והוא הבעלים על החֻרבָּן ומושל בו, ומכוחו יבואו כוכבי החרב והדם והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחֻרבָּן.
וחלקו בבריאה תחת ממשלת ה’ ית’ הוא כך :
חלקו בגלגלים – כוכב מאדים, והרמב"ן בסוף פרשת יתרו (שמות כ כב) ביאר שבמזל מאדים החֶרֶב יצליח, ונקרא חֶרֶב מלשון חֻרבָּן, ועשיו הוא יורש מזל זה, והוא עיקר מחולל המלחמות בעולם, ולכן אסור להניף ברזל בעשיית המזבח, ובמשכן לא היה ברזל, וגם בבית המקדש לא היה, רק סכיני השחיטה וגם זה לא הותר אלא מפני שהשחיטה איננה עבודה וכשרה בזר.
חלקו באומות – עשיו, שהוא עם יורש חרב ומלחמות, ומזלו מאדים (רמב"ן שמות כ כב), ושמו שֵׂעִיר, והוא הוא היצר הרע שהוא שרו של עשיו, ומוסיף המהר"ל (דרשה לשבת תשובה) שֶׁ"שָׂעִיר" גימטריא "היצר הרע", [שניהם 580].
חלקו מהבהמות – הַשְּׂעִירִים והעיזים. ועיין רמב"ן פרשת ויקרא (ג א) שביאר מדוע עולה בזכר ושלמים או זכר או נקבה וחטאת נקבה דווקא, ושם ביאר ששעיר הנשיא בא דווקא מבהמה זו הנקראת עֵז או שָׂעִיר, "בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עבודה זרה", והוסיף (שם ד א) שבשעיר הנשיא לא כתוב "לכפר" ולא לשון כפרה היות והקרבן הוא שעיר.
עוד בחלקו – השדים – שנקראים "מזיקין" בלשון חכמים (עיין ברכות ג ע"א), ו"שְׂעִירִים" בלשון תורה, כמו שכתוב בפרשה זו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (יז ז), וכן מפורש בשירת האזינו דברים לב ב : "כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב", ובישעיה יג כא : "ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם", ובדברי הימים ב יא טו : "ויעמד לו כהנים לבמות ולשעירים ולעגלים אשר עשה".
וגם שמם "שֵּׁדִים" ביאר הרמב"ן (להלן יז ז) מלשון שמושבם במקום שָׁדוּד כגון המדבר שהוא חָרֵב ואין בו חיבור רק פירוד.
ולכך המקריב את הקרבן לאותו שר, נטמא ונטמאו בגדיו שהרי צריך לכבס בגדיו, לפי שהוא נכנס ברשותו של אותו שר שנקרא אלהים אחרים ויש לו שייכות מיוחדת לשרו של עשיו ולטומאת יצר הרע.
ואשר כך הוא עניין כל שרפת בגדים כמו בפרה אדומה שהשורף אותה יכבס בגדיו (במדבר יט ח), מפני שעניינה להעביר רוח הטומאה, ועיין זבחים קד ע"א לעניין כיבוס בגדים האמור במי ששורף את הפרים ושעירים הנשרפים, וכך כתב הרמב"ן בפרשת תצוה (כט יד) ששרפת פר החטאת ביום הקמת המשכן היתה מפני שאותו פר נועד לכפר על מעשה העגל וחלה בו טומאת החטא ולכך הוא מטמא בגדים.
ובזה מבואר מדוע אותו אדם מוכרח למות באותה שנה, שהוא כוחו של אותו שר, וביד פמליא של מעלה יש כח להרוג כמבואר להדיא בחולין ז ע"ב ובסנהדרין נז ע"ב, ועל כן היו לוקחים אדם שכבר נגזר דינו למות על פי הנהגת המזל היינו בגזרת פמליא של מעלה, [ועיין נפש החיים שער ג פרק יא יב בזה ואכמ"ל].
[1] והדברים מפורשים בזוהר הקדוש רד ע"ב :
מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ.
וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא.
