מנהגי מרוקו

[החש בראשו]

אשכול ייעודי למנהגי מרוקו, אי״ה מידי פעם נעשה סיכום של כלל המנהגים שעלו תוך כדי השרשור בהשמטת המו״מ עליהם.

 

[החש בראשו]

וזה החלי! בבירור האם נהגו במרוקו לחגוג את ט״ו בשבט בפירות וכו׳. מה מקור המנהג הזה בכללות?

 

[חיי עולם]

אמירת "שבת מקודש" קודם הקידוש.

 

[החש בראשו]

כמדומני, נהגו לומר בעל הניסים ״הלל גמור והודאה״.
ואולי אפתח על זה אשכול בפני עצמו.

 

[הולך בתמים]

שרשור אחד לכל המנהגים לא יעשה סלט חריימה עם שוקולד?
כדאי שכל מנהג שדנים בו יהיה בשרשור לבד וככה יהיה אפשר למצות דיון בנושא.

בכל מקרה פתחתי שרשור נפרד לדיון למה יש מנהגים מרוקאים רבים שדומים למנהגי אשכנז עיי"ש

 

[עשרה זהב]

אינני מרוקאי, אך נתקלתי במנהג מעניין בבכנ"ס המרוקאי כאן,

בשבת בראשית כל עולה קורא יום אחד, והעולה שישי קורא עד סוף הפרשה.

יש למנהג הזה מקור? או יותר מעניין אותי: מה טעמו?

 

[בן מנוח]

בבירור האם נהגו במרוקו לחגוג את ט״ו בשבט בפירות וכו׳. מה מקור המנהג הזה בכללות?

ראה מועד לכל חי למרנא החבי"ף
מועד לכל חי סימן ל אות ז - ח
ז.
" ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון חלב חיטים ישביעך כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאשה על הגפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, רמון ואגוז לבנותיו על שם כל כבודה בת מלך פנימה, דבש ותפוח לתינוקות על שם תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך, כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי"ו בספר והוכיח אברהם פרק ל"ד, ושם הביא משם ספר ברכת אליהו דהעיקר הוא ט"ו פירות וביארם שם, ושילמוד בכל פרי פרק אחד ממשניות, והם פיאה שמונה פרקים, בכורים שלשה, ראש השנה ארבעה, והם נגד בריאה יצירה עשיה, וגם שיברך על ריח האתרוג, יעויין שם, והביטה וראה להרב אדני פז סימן קל"א דיהיב טעמא רבה למנהג זה דמרבין בפירות בט"ו בשבט, ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם יעויין שם".
ח.
"רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר "פרי עץ הדר" על הסדר לפי הפירות שיש לו, ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות, ויש נוהגין דוקא שבעה מיני פירות דנשתבחה בהן ארץ ישראל, (ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם), ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהלים, ונוהגין דהמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשלחן אביהם ליל ט"ו בשבט".

 

[בן מנוח]

יש מהם שנוהגים להתחיל את ויכלו השמים והארץ גם לאחר תפילת שמו"ע של ערבית של ליל שבת מהתיבות 'יום השישי', כבסדר קידוש ליל שבת.

 

[החש בראשו]

נציין אגב שהכה״ח נגד אמירת יום השישי (בערבית - לא בקידוש) ושבת מקודש [ואינני בא לערער את המנהג רק לציין הדעות בזה]

 

[רק תורה]

נציין אגב שהכה״ח נגד אמירת יום השישי (בערבית - לא בקידוש) ושבת מקודש [ואינני בא לערער את המנהג רק לציין הדעות בזה]

ואולם כך נהגו קהילות הספרדים עיין למשל כאן

מנהגינו דאנו נוהגין בליל שבת קודש דאחר העמידה מתחיל ש"ץ ועומד ואומר יום הששי ויכולו השמים...

הרב כף החיים ראה את דבריו? אולי לא היה כותב על קהילות ספרד המפוארות נגד?
(הרי כל הכף החיים בביטול גמור לחכמי הספרדים)

 

[אבני הכותל]

המנהג לומר "לכו נרננה" לפני קבל"ש
[הגר"ד יוסף דיבר על כך בשיעור שצריכים להיזהר לקבל שבת לפני השקיעה, ומצוי מאוד שמתאחרים בגלל המזמורים לאחר השקיעה]

 

[רק תורה]

המנהג לומר "לכו נרננה" לפני קבל"ש
[הגר"ד יוסף דיבר על כך בשיעור שצריכים להיזהר לקבל שבת לפני השקיעה, ומצוי מאוד שמתאחרים בגלל המזמורים לאחר השקיעה]

הרבה נוהגים שמקבלים שבת ואח"כ אומרים שיר השירים וכו'
מנהג אמירת המזמורים הוא ע"פ מקובלי צפת והתקבל בכל תפוצות ישראל
אדרבה, חלק מועט מבני עדות המזרח עוקפים על הכתוב בסידורי כל הספרדים והא פלא

 

[משיב כהלכה]

הרבה נוהגים שמקבלים שבת ואח"כ אומרים שיר השירים וכו'

הרבה? רק מיעוט מרוקאים ששנו ופירשו למנהג ירושלים.

ברוב ככל בתי הכנסת המרוקאים, אומרים שיר השירים, לאחר מכן לכו נרננה, ולאחר מכן קבלת שבת כמופיע בסידורים המרוקאים.

 

[משיב כהלכה]

יש מהם שנוהגים להתחיל את ויכלו השמים והארץ גם לאחר תפילת שמו"ע של ערבית של ליל שבת מהתיבות 'יום השישי', כבסדר קידוש ליל שבת.

כולם, למעט בתי כנסת בודדים ששינו מנהגם בעקבות קהל מעדות המזרח שנוספו עליהם. בהיסטוריה היהודית היו תמיד השפעות של מנהגים מקהילה לחברתה, קל וחומר בימינו כאשר בתי הכנסת מעורבים.

רק מצער לראות אברכים מרוקאים שמתנהגים כמו (להבדיל) יוצאים בשאלה, מעוררים מחלוקות בבית הכנסת ועושים כל טצדקי כדי לעקור את מנהגי אבותיהם. שלא לדבר על הלוקחים סידורים ומשחיתים אותם, כשהם מוחקים בהם נוסחאות שלא לטעמם.

מי שמצאו חן בעיניו פסקי הגר"ע והוא רואה לנכון לזנוח את מנהג אבותיו, שיעשה מה שלבו חפץ אבל למה לכפות על אחרים ועוד בכזו שנאה יוקדת. זה עצוב מאוד.

אבל אפשר להתנחם בריבוי הספרים שיצאו לאור על מנהגי מרוקו, "החזרת עטרה ליושנה" כפשוטו, אותם בני התורה שחזרו מהישיבה לביתם והוכיחו את הוריהם מדוע הם בורים ועמי הארצות ועונים ב"ה וב"ש בקידוש, כעת פותחים ספרים ומבינים שהמנהג יסודו בהררי קודש ויש לו מקור וטעם וכן פשט השו"ע, וכן על זה הדרך בשאר הלכות, ומרנין לראות את הפריחה המחודשת של קהילות בני תורה בראשות הגרש"י זעפרני וכיו"ב, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

 

[רק תורה]

הרבה? רק מיעוט מרוקאים ששנו ופירשו למנהג ירושלים.

מקבלים שבת באמירת בואי כלה בלבד, ואחר כך את כל הסדר. מה שראיתי.

 

[משיב כהלכה]

לא הבנתי שכוונתך לזה. בזה אתה צודק, וכפי שכתבתי בעצמי.

 

[רק תורה]

אמירת "שבת מקודש" קודם הקידוש.

יש לזה שני טעמים
או כדי שיבינו עניין הקידוש
או כדי שיוכל להוציא את הנשים דלא אתי דרבנן (שיצא בתפילה) ומוציא הנשים שחייבות מדאורייתא (ומ"ש בילקוט יוסף שאינו מכוון להוציא ידי חובה, אינו נכון, מאחר שזה חלק מסדר הקידוש ולא אמירה בעלמא).

 

[רק תורה]

כמדומני, נהגו לומר בעל הניסים ״הלל גמור והודאה״.
ואולי אפתח על זה אשכול בפני עצמו.

אכן ראוי לאשכול בפ"ע, נראה שזהו מנהג מרוקו (נהגו העם, הרב משאש) תוניסיה (איש מצליח) ולוב (מהר"י רקח)
וכנראה העניין להדגיש את המיוחד בחנוכה שתקנו בו הלל מדינא - יותר מר"ח וחוה"מ פסח

 

[רק תורה]

בכל מקרה פתחתי שרשור נפרד לדיון למה יש מנהגים מרוקאים רבים שדומים למנהגי אשכנז עיי"ש

וע"ש שכל המנהגים הם מנהגים ספרדים קדומים

 

[משיב כהלכה]

חלק מהמנהגים שנהגו בבית הכנסת:

א. אומרים פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת כל חי", אחרי "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ופיוט "אשירה כשירת משה" לפני "אז ישיר", בשבת בשלח. ובר"ה וביו"כ אומרים את הפיוטים (כגון "שואף כמו עבד" או "אלהי אל תדינני כמעלי"), לפני נשמת ולא במקום אחר (לשון הגר"ש משאש: צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאז יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה ואלו רק דבר טפל בעלמא ולא צריך, ולא יבואו לכוון בזה כלל").

ב. לא עומדים על רגליהם בזמן הקדיש שלפני ערבית של ליל שבת, גם לא בזמן שאומרים "ברכו".

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

ד. אומרים חצי קדיש אחר עלינו לשבח.

ה. בנשיאת כפיים הכהנים מתחילים לומר יברכך ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

ז. אומרים "אמת תורתנו הקדושה" אחר הקריאה בתורה לפני ברכה אחרונה.

ח. כשיש מוסיפים בקריאת התורה בשבת, לא משנים את סדר הקריאה אלא חוזרים למוסיפים על שלושה פסוקים אחרונים של עליית שישי.

ט. מנשקים את העולה לתורה, שכן זה נישוק דרך כבוד ולא דרך חיבה.

י. עומדים בקריאת עשרת הדיברות.

יא. לפני ויכולו שאחר העמידה בליל שבת אומרים "יום השישי" כשם שאומרים בקידוש.

יב. כשחל מוצאי יו"ט בחול, אין אומרים ויהי נועם ויושב בסתר, אלא מתחילים מ"אורך ימים אשביעהו" וכו', ואתה קדוש.

יג. מברכים על ההלל בר"ח, ונוסח הברכה הוא "לקרוא את ההלל", וכן פסק הגר"ש משאש שראוי לעשות, ורוב הראשונים (כחמישים גאונים וראשונים לעומת רש"י רמב"ם רמב"ן ור' ישעיה מטרני) פסקו שיש לברך על ההלל, וכמנהג העתיק אצל הספרדים בכל צפון אפריקה, איטליה אמסטרדם והספרדים בלונדון.

יד. אין אומרים שיר של יום ובית יעקב בחוה"מ בחנוכה בפורים ובר"ח. מפני שהמזמור המיוחד שאומרים באותם ימים הוא במקום המזמור הרגיל.

טו. כשחל מוצ"ש לאחר ג' ימים מתחילת החודש, מברכים ברכת הלבנה במוצ"ש. וביום מעונן מחכים למוצ"ש הבא, כפסק מרן השו"ע לברך על הלבנה במוצאי שבת.

טז. סופרים את העומר בין "ברכו" לבין "עלינו לשבח".

יז. לא מניחים תפילין בשחרית של תשעה באב, אלא רק במנחה, וכדעת מרן השו"ע.

יח. אומרים "נחם" בתשעה באב רק במנחה, וחותמים "מנחם ציון ובונה ירושלים".

יט. מקפלים את הטלית בשבת כסדר קיפולה הראשון (הגר"ע יוסף כתב רק שאין למחות בידם, שיש להם על מי לסמוך).

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כא. אומרים בנוסח הקדיש "בעלמא די ברא כרעותיה", בכף רפויה, וכן "קדם אבונא מרנא דבשמיא וארעא".

חלק מהמנהגים שנהגו בבית:

א. מעמידים את הסוכה בדבר המקבל טומאה, וכדעת מרן בשו"ע (הגר"ע כתב לחוש לכתחילה לאסור).

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

ג. בהדלקת הנרות של שבת מדליקים ואחר כך מברכים בכיסוי העיניים (כמנהג ברוב עדות הספרדים, בגדד, תוניס, איזמיר ומרוקו).

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.