מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (ל יב)
אמרו חז״ל במדרש שוחר טוב מזמור י״ז, דלאחר שספר דוד המלך את בני ישראל, ונענש על זה שהיתה מגיפה גדולה בעם ומתו מישראל שבעים אלף איש, כתיב "ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה׳ מזבח", תני רבי שמעון בן יוחי משל לאחד שהיה מכה את בנו ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בי, כך כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש.
ויש לעיין, הרי מפורש בכתובים דהעונש היה מפני שמנו את ישראל, ואיך אומר רשב״י שלא ידע על מה נענש, ושהעונש היה על שלא תבעו בנין בית המקדש.
אמנם הביאור פשוט, שבתחילת אותה פרשה נאמר "ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה", מבואר דהיה חרון אף על ישראל, ומחמת זה הסית הקב״ה את דוד למנות את ישראל, שעל ידי זה יענשו, ועל זה שואל המדרש על מה היה החרון אף הראשון שגרם את ההסתה.
ויש לבאר עוד בזה, דהנך תרי מילי תליין זה בזה, דאם היה הבית בנוי, אז לא היו נופלים בדבר על מה שמנה את ישראל, שהרי בזמן הבית נוהגת מצות מחצית השקל, וסגולתה היא להיות כופר נפש לבני ישראל ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, אך מחמת שבית המקדש לא היה בנוי, ממילא לא נהגו שקלים, דאין שקלים נוהגים אלא בפני הבית כדתנן בסוף שקלים, ושוב אין מה שיכפר מפני הנגף ונענשו על המנין.
אמנם באמת מה שביארנו שקודם בנין בית ראשון לא היו נוהגים שקלים, לכאורה זה אינו, דהרי היו מקריבין קרבנות ציבור בנוב וגבעון, והנה בטעם הדבר שאין שקלים נוהגים אלא בפני הבית, כתבו בפי׳ הרא״ש והרע״ב בשקלים שם, כיון שהשקלים הולכים לקרבנות ציבור, ואם אין קרבנות ציבור למה יפרישו שקלים. אמנם בסדר רב עמרם גאון הלכות פורים ומובא בשבלי הלקט דיני ד׳ פרשיות כתב דילפינן מדכתיב בשמות ל טז "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד", בזמן אוהל מועד נוהגין, שלא בזמן אהל מועד אין נוהגין. והיינו דהוי ילפותא מיוחדת. והביאור, משום דמצות שקלים היא מצוה מיוחדת, וגם אם לקרבנות הציבור אין צריך כל כך הרבה, מ״מ יש מצוה לכל אחד מישראל לשקול ונתינת המחצית השקל בעצמה יש בה מצוה, ולכך מסברא ס״ד שגם בזה״ז עכ״פ יתנו מחצית השקל, ולכן צריך קרא למעט.
ולפי זה אפשר שיש מקום לקיים דברינו הנ״ל, דכיון דהוי ילפותא שאין נוהג בזמן הזה, משום דבעינן אוהל מועד, אפשר דבמה גדולה לא מיקרי אוהל מועד, ואי משום דבעינן שקרבנות הציבור יקרנו משל ציבור, זה אינו מחייב להביא מחצית השקל דוקא, אלא יגבו לשם כך מכל הציבור לפי המצטרך, וכמו שמבואר בתוס׳ שבועות יד. ד״ה דלא, שגם בזמן ששוקלים שקלים, אם לא הספיקו השקלים גובין עוד גביה מיוחדת לצורך קרבנות הציבור.
עוד אמרו במדרש שוחר טוב שם, דרבנן אמרו דהא דכתיב שמתו שבעים נפש מישראל במגיפה, היינו שמת אבישי בן צרויה שהוא שקול כנגד שבעים אלף איש מישראל.
ויתכן לפרש, דהנה האיסור למנות את ישראל למדוהו ביומא כב: מדכתיב והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, ובביאור האי קרא כתבו בנזר הקודש בראשית פרשה י״ב סי׳ י׳ ובנחלת יעקב לרבי יעקב מליסא זצ״ל בעל הנתיה״מ, דאי אפשר למנות את בני ישראל, מחמת שיש בהם ששקולים כנגד כמה וכמה, כמו משה רבינו שהיה שקול כנגד כל ישראל, ויאיר בן מנשה דאיתא בסנהדרין מד. שהיה שקול כרובה של סנהדרין.
ומעתה יש לומר דזהו גם כן טעם לאיסור המנין, להורות שאי אפשר למנותם ואין להם מנין מצד איכותם, שיש ששקולים כנגד כמה.
[ובאבן שלמה להגרש״ז ארנרייך זצ״ל בפרשת כי תשא אות ט׳ כתב שלכן בא המנין על ידי מחצית השקל להורות, שאנו מונים רק מחצה, דהיינו את הכמות, ולא את האיכות, ואז לא יהיה נגף כיון שמראה שמודד רק הכמות, ומודה בכך שהחצי השני דהיינו האיכות אי אפשר למדוד].
וזהו הטעם שכאשר מנו את ישראל, נענשו באופן זה שמת אבישי בן צרויה והיה נחשב למיתת שבעים אלף איש, להראות שבאיכות של בני ישראל יש ששקול כנגד כמה, ואי אפשר למנותם, וכנ״ל.
בפסוקים שם מבואר ששלח הקב״ה את דוד המלך לברור לו אחד מג׳ עונשים, "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך, אם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רודפך, ואם היות שלשת ימים דבר בארצך, עתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר", והשיב דוד המלך "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה".
ובשוחר טוב שם, היה דוד עומד וסוער, ולא היה יודע מה להשיב, אם אומר רעב יהו כל ישראל אומרים, עשיר היה דוד, ואוצרותיו מלאים דגן, מה איכפת ליה, ואם אומר מלחמה, יהו כל ישראל אומרים, גבור היה דוד ואנשיו גבורין, מה איכפת ליה, אלא הריני בורר דבר ששוה בעניים ובעשירים, בגבורים ובחלשים, בגדולים ובקטנים, ע״כ.
ויש לעיין, למה לי הך טעמא, תיפוק ליה משום דאמרו בבבא בתרא ח: דמיתת חרב קשה מדבר משום דקא מינוול, ומיתת רעב קשה מחרב משום דמיצטער, ויליף ליה מקראי. א״כ מצד שהיא המיתה הקלה יותר היה לו לברור אותה.
ואולי יש לומר, דכנגד זה איכא טעמא דחיי שעה, כי במיתת הדבר מתו כולם בתוך ג׳ ימים, ובמלחמה ג׳ חדשים, ובדבר מתו כולם בתוך ג׳ ימים, וצ״ע.
עוד יש לומר, דסאת היסורין שנגזרו על כלל ישראל היתה קצובה, שהרי היה זה כעונש על חטא מסוים, וא״כ איך יתכן שניתן לדוד המלך ג׳ אפשרויות שאינן שוות, הרי ממה נפשך כמה הוא העונש המגיע לכלל ישראל, ועל כרחך לומר דבאמת הנידון היה שאותה סאת יסורים תבוא, רק הנידון באיזה אופן, ולמשל שאם תבוא מיתת דבר ימותו יותר אנשים, וכיוצא בזה, אבל עכ״פ המידה קצובה ואי אפשר למעט ממנה, רק יכול לבחור באיזה אופן תבוא, וא״כ בחירת המיתה הקלה לא תמעיט מסאת היסורין, ועי׳.
אך קשה, דבקרא מפורש שהטעם שבחר דוד המלך מיתת דבר, הוא משום ד״נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה", וא״כ איך נתן המדרש טעם אחר לזה. ואפשר לומר דטעמא דקרא מהני רק לשלול מיתת חרב, אך עדיין צריך טעם למה שלל מיתת רעב, שהיא ג״כ אינה בידי אדם.
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (ל יב)
אמרו חז״ל במדרש שוחר טוב מזמור י״ז, דלאחר שספר דוד המלך את בני ישראל, ונענש על זה שהיתה מגיפה גדולה בעם ומתו מישראל שבעים אלף איש, כתיב "ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה׳ מזבח", תני רבי שמעון בן יוחי משל לאחד שהיה מכה את בנו ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בי, כך כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש.
ויש לעיין, הרי מפורש בכתובים דהעונש היה מפני שמנו את ישראל, ואיך אומר רשב״י שלא ידע על מה נענש, ושהעונש היה על שלא תבעו בנין בית המקדש.
אמנם הביאור פשוט, שבתחילת אותה פרשה נאמר "ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה", מבואר דהיה חרון אף על ישראל, ומחמת זה הסית הקב״ה את דוד למנות את ישראל, שעל ידי זה יענשו, ועל זה שואל המדרש על מה היה החרון אף הראשון שגרם את ההסתה.
ויש לבאר עוד בזה, דהנך תרי מילי תליין זה בזה, דאם היה הבית בנוי, אז לא היו נופלים בדבר על מה שמנה את ישראל, שהרי בזמן הבית נוהגת מצות מחצית השקל, וסגולתה היא להיות כופר נפש לבני ישראל ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, אך מחמת שבית המקדש לא היה בנוי, ממילא לא נהגו שקלים, דאין שקלים נוהגים אלא בפני הבית כדתנן בסוף שקלים, ושוב אין מה שיכפר מפני הנגף ונענשו על המנין.
אמנם באמת מה שביארנו שקודם בנין בית ראשון לא היו נוהגים שקלים, לכאורה זה אינו, דהרי היו מקריבין קרבנות ציבור בנוב וגבעון, והנה בטעם הדבר שאין שקלים נוהגים אלא בפני הבית, כתבו בפי׳ הרא״ש והרע״ב בשקלים שם, כיון שהשקלים הולכים לקרבנות ציבור, ואם אין קרבנות ציבור למה יפרישו שקלים. אמנם בסדר רב עמרם גאון הלכות פורים ומובא בשבלי הלקט דיני ד׳ פרשיות כתב דילפינן מדכתיב בשמות ל טז "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד", בזמן אוהל מועד נוהגין, שלא בזמן אהל מועד אין נוהגין. והיינו דהוי ילפותא מיוחדת. והביאור, משום דמצות שקלים היא מצוה מיוחדת, וגם אם לקרבנות הציבור אין צריך כל כך הרבה, מ״מ יש מצוה לכל אחד מישראל לשקול ונתינת המחצית השקל בעצמה יש בה מצוה, ולכך מסברא ס״ד שגם בזה״ז עכ״פ יתנו מחצית השקל, ולכן צריך קרא למעט.
ולפי זה אפשר שיש מקום לקיים דברינו הנ״ל, דכיון דהוי ילפותא שאין נוהג בזמן הזה, משום דבעינן אוהל מועד, אפשר דבמה גדולה לא מיקרי אוהל מועד, ואי משום דבעינן שקרבנות הציבור יקרנו משל ציבור, זה אינו מחייב להביא מחצית השקל דוקא, אלא יגבו לשם כך מכל הציבור לפי המצטרך, וכמו שמבואר בתוס׳ שבועות יד. ד״ה דלא, שגם בזמן ששוקלים שקלים, אם לא הספיקו השקלים גובין עוד גביה מיוחדת לצורך קרבנות הציבור.
עוד אמרו במדרש שוחר טוב שם, דרבנן אמרו דהא דכתיב שמתו שבעים נפש מישראל במגיפה, היינו שמת אבישי בן צרויה שהוא שקול כנגד שבעים אלף איש מישראל.
ויתכן לפרש, דהנה האיסור למנות את ישראל למדוהו ביומא כב: מדכתיב והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, ובביאור האי קרא כתבו בנזר הקודש בראשית פרשה י״ב סי׳ י׳ ובנחלת יעקב לרבי יעקב מליסא זצ״ל בעל הנתיה״מ, דאי אפשר למנות את בני ישראל, מחמת שיש בהם ששקולים כנגד כמה וכמה, כמו משה רבינו שהיה שקול כנגד כל ישראל, ויאיר בן מנשה דאיתא בסנהדרין מד. שהיה שקול כרובה של סנהדרין.
ומעתה יש לומר דזהו גם כן טעם לאיסור המנין, להורות שאי אפשר למנותם ואין להם מנין מצד איכותם, שיש ששקולים כנגד כמה.
[ובאבן שלמה להגרש״ז ארנרייך זצ״ל בפרשת כי תשא אות ט׳ כתב שלכן בא המנין על ידי מחצית השקל להורות, שאנו מונים רק מחצה, דהיינו את הכמות, ולא את האיכות, ואז לא יהיה נגף כיון שמראה שמודד רק הכמות, ומודה בכך שהחצי השני דהיינו האיכות אי אפשר למדוד].
וזהו הטעם שכאשר מנו את ישראל, נענשו באופן זה שמת אבישי בן צרויה והיה נחשב למיתת שבעים אלף איש, להראות שבאיכות של בני ישראל יש ששקול כנגד כמה, ואי אפשר למנותם, וכנ״ל.
בפסוקים שם מבואר ששלח הקב״ה את דוד המלך לברור לו אחד מג׳ עונשים, "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך, אם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רודפך, ואם היות שלשת ימים דבר בארצך, עתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר", והשיב דוד המלך "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה".
ובשוחר טוב שם, היה דוד עומד וסוער, ולא היה יודע מה להשיב, אם אומר רעב יהו כל ישראל אומרים, עשיר היה דוד, ואוצרותיו מלאים דגן, מה איכפת ליה, ואם אומר מלחמה, יהו כל ישראל אומרים, גבור היה דוד ואנשיו גבורין, מה איכפת ליה, אלא הריני בורר דבר ששוה בעניים ובעשירים, בגבורים ובחלשים, בגדולים ובקטנים, ע״כ.
ויש לעיין, למה לי הך טעמא, תיפוק ליה משום דאמרו בבבא בתרא ח: דמיתת חרב קשה מדבר משום דקא מינוול, ומיתת רעב קשה מחרב משום דמיצטער, ויליף ליה מקראי. א״כ מצד שהיא המיתה הקלה יותר היה לו לברור אותה.
ואולי יש לומר, דכנגד זה איכא טעמא דחיי שעה, כי במיתת הדבר מתו כולם בתוך ג׳ ימים, ובמלחמה ג׳ חדשים, ובדבר מתו כולם בתוך ג׳ ימים, וצ״ע.
עוד יש לומר, דסאת היסורין שנגזרו על כלל ישראל היתה קצובה, שהרי היה זה כעונש על חטא מסוים, וא״כ איך יתכן שניתן לדוד המלך ג׳ אפשרויות שאינן שוות, הרי ממה נפשך כמה הוא העונש המגיע לכלל ישראל, ועל כרחך לומר דבאמת הנידון היה שאותה סאת יסורים תבוא, רק הנידון באיזה אופן, ולמשל שאם תבוא מיתת דבר ימותו יותר אנשים, וכיוצא בזה, אבל עכ״פ המידה קצובה ואי אפשר למעט ממנה, רק יכול לבחור באיזה אופן תבוא, וא״כ בחירת המיתה הקלה לא תמעיט מסאת היסורין, ועי׳.
אך קשה, דבקרא מפורש שהטעם שבחר דוד המלך מיתת דבר, הוא משום ד״נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה", וא״כ איך נתן המדרש טעם אחר לזה. ואפשר לומר דטעמא דקרא מהני רק לשלול מיתת חרב, אך עדיין צריך טעם למה שלל מיתת רעב, שהיא ג״כ אינה בידי אדם.