וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ. טעמא דעבד הרוצה להשאר עבד, נקנה ברציעה, ולא בכסף או בשטר, משום דצריך להיות מוכרע ברגע אחד (של סוף שש) העתיד, וטבע האדון לכבוש את העבד אף אם דינו להשתחרר, וכמו שמסופר בהפטרה, ואם אחר כך בהמשך השנים יבואו להוציא את העבד ממנו ע"י בית דין, יאמר "הלא בסוף שש העבד רצה להשאר וקנינא מיניה", ובאמת לא היו דברים מעולם, אך לא יהיה אמצעי להכחישו. לכך התורה גזרה שנקנה ברציעה והרציעה תהיה בפני ב"ד ובמעשה ברור ויידעו כולם שהיה, ואז הכובש הזה א- לא חציף כל כך לרצוע אזנו של עבד בסוף שש בעל כרחו. ב- בהמשך השנים יאמרו לו בפני איזה בית דין רצעת אותו?
ואם תאמר עדיין קשה מדוע התורה לא אומרת שיקנה אותו בכסף או בשטר בפני בית דין, וגם אז יוכלו לשאול אותו בפני איזה בית דין הארכת את עבדותו, ומי מעיד שאכן רצונו היה להמשיך להיות עבד.
יש לומר כי קנין כסף או שטר במשך הזמן עשוי להשתכח מבית דין אם קנאו בסוף שש או לא, כי הקנינים ההמה מצויים, ועושים אותם בפני מספר מצומצם של אנשים, ולא עושים עליהם "חזרה", אבל רציעה היא מילתא דתמיהא, ומיומא דנן ולעלם כל בני השוק רואים זאת וחוזרים ורואים יום יום, וידעו לומר פלוני נרצע בהסכמתו בסוף שש. ובמקרה שהאדון רוצה לכובשו בעל כרחו, (לא תהיה לו ברירה לדבר אליו בפה רך אלא ברציעה, ואז) כמובן מיד העבד יצווח שנאתי את אדוני ורצעני בעל כרחי, ויאמינו לו, כי לא חציף איניש לשקר מיד, וגם לא ישנה את דעתו ברגע מאהבתי את אדוני לשנאתי את אדוני, (מלבד זה יאמרו לאדון בפני איזה בית דין רצעת אותו שיעידו שזה נעשה מרצונו?)
יש דוגמא לדבר מחז"ל שכשרוצים להנציח איזה מאורע, יוצרים מיד בשעת מעשה, בזמן שעדיין לא חציף איניש, איזה היכר גלוי ומתקיים, וכך תשאר ידיעה זו גם לעתיד, מבלי יכולת להכחיש ולהשכיח.והיא במשנה מסכת בבא בתרא פרק א- אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא אם רוצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו.
ואם תאמר עדיין קשה מדוע התורה לא אומרת שיקנה אותו בכסף או בשטר בפני בית דין, וגם אז יוכלו לשאול אותו בפני איזה בית דין הארכת את עבדותו, ומי מעיד שאכן רצונו היה להמשיך להיות עבד.
יש לומר כי קנין כסף או שטר במשך הזמן עשוי להשתכח מבית דין אם קנאו בסוף שש או לא, כי הקנינים ההמה מצויים, ועושים אותם בפני מספר מצומצם של אנשים, ולא עושים עליהם "חזרה", אבל רציעה היא מילתא דתמיהא, ומיומא דנן ולעלם כל בני השוק רואים זאת וחוזרים ורואים יום יום, וידעו לומר פלוני נרצע בהסכמתו בסוף שש. ובמקרה שהאדון רוצה לכובשו בעל כרחו, (לא תהיה לו ברירה לדבר אליו בפה רך אלא ברציעה, ואז) כמובן מיד העבד יצווח שנאתי את אדוני ורצעני בעל כרחי, ויאמינו לו, כי לא חציף איניש לשקר מיד, וגם לא ישנה את דעתו ברגע מאהבתי את אדוני לשנאתי את אדוני, (מלבד זה יאמרו לאדון בפני איזה בית דין רצעת אותו שיעידו שזה נעשה מרצונו?)
יש דוגמא לדבר מחז"ל שכשרוצים להנציח איזה מאורע, יוצרים מיד בשעת מעשה, בזמן שעדיין לא חציף איניש, איזה היכר גלוי ומתקיים, וכך תשאר ידיעה זו גם לעתיד, מבלי יכולת להכחיש ולהשכיח.והיא במשנה מסכת בבא בתרא פרק א- אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא אם רוצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו.
