ידועים דברי הרמ"א בסימן תרצ"ה, דאם הזיק את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם.
וכל זה כשאינו מתכוון להזיק, וכמבואר בפוסקים.
ובמשנ"ב כתב בשם הב"ח לחלק בין היזק גדול להיזק קטן, דבהיזק גדול אין המנהג לפוטרו.
ומיהו עיין בערוה"ש (סק"י) שהביא את דברי הרמ"א, וכתב דעכשיו בעוה"ר ערבה כל שמחה, ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק. ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם. ע"כ.
ומה שנוהגים להשתכר הרבה, אין טעם לפטור מחמת זה. ויש לחלק בין מזיק מחמת שמחת המצוה, לבין מזיק מחמת שכרותו. דהא קי"ל אדם מועד לעולם, ואפילו שיכור. כמבואר ברמב"ם הלכות פ"א מהלכות חובל ומזיק (הי"א).
וכן מבואר ביש""ש ב"ק (פ"ג סימן ג') וז"ל: והשיכור, אפילו הגיע יותר משכרותו של לוט, מכל מקום מחייב בתשלומים על כל הזיקות. ומה שמסקינן בפרק הדר עירובין ס"ה דשיכור כלוט פטור ממיתת בית דין ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון, ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו, פשיטא שחייב דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין אונס בין רצון. דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ויפטור. ואפילו בפורים דמחוייב להשתכר מכל מקום אין כוונת רבותינו כדי שישתגע וכו'. ע"ש.
והביאו הגרע"א חו"מ סימן רלה סכ"ב.