קריאת זוהר בלי הבנה

[אמת]

לא הבנתי מה כוונתך לטעון

שאם למשל הרמב"ם לא למד שום קבלה ואפילו כפר בה וגדול אחר למד קבלה. אין שום עדיפות לענין פסק הלכה ללכת אחר המקובל

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

שאם למשל הרמב"ם לא למד שום קבלה ואפילו כפר בה וגדול אחר למד קבלה. אין שום עדיפות לענין פסק הלכה ללכת אחר המקובל

א. למה לא?
ב. מה הקשר בין זה ל"לא בשמים היא"?
[תסלח לי, אצלי מאוחר בלילה....]

 

[כהנא דמסייע]

דוקא אלו אינם ראיה, כי היה מנהג נגד מרן

מ''מ חזינן שמנהג נגד מרן גם לברך עובד. וזה מראה כדעת הגרב''צ א''ש לגבי יחס מנהג ומרן. לב' צדדים או רק לחומרא ודו''ק.

ולפלא שכת"ר לא הביא "הנותן ליעף כח", שהיתה מנהג האשכנזים דוקא, ועד היום איני מבין איך השיב על זה הגרע"י

מאמר זה נכתב בקצרה, כדי להביא דוגמאות מסויימות אך ישנם עוד הרבה מאד. עד אין מספר.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

להד"מ

הבל הבלים

יעויין דברי הג"ר אברהם מבראד ז"ל (דבר המלך ח"א קפ"ב ע"ד)

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

דוגמא נוספת היא בדין אכילת בשר אחר גבינה (יו"ד סי' פ"ט), שם לאחר שהביא את דעת רוב הפוסקים להתיר, מצטט הבית יוסף את דברי הזוהר המחמירים, וכותב: "אבל אנו שזכינו לראותו [את ספר הזוהר], טוב ונכון להחמיר אפי' בבשר עוף" .

לכאו' משם קושיא, שהרי כתב רק ש"טוב ונכון להחמיר", ובשו"ע כמדומה שהשמיטו לגמרי
ואולי סבר מרן שגם כוונת הזוה"ק אינו אלא ממידת חסידות

מכאן סלל מרן החיד"א את הדרך, וקבע את הכלל המפורסם (ברכי יוסף, או"ח סי' מ"ו ס"ק י"א): "קים לן [מקובל בידינו] דאלמלא ראה מרן דברי קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא היה מורה כן" . כלומר, אין כאן חלילה ערעור על סמכותו של מרן, אלא אומדנא דמוכח בדעתו של מרן עצמו, שכאשר היה רואה את סודם של דברים כפי שגילה האריז"ל, היה חוזר בו ומורה כדבריו, כשם שעשה במקרים רבים ביחס לדברי הזוהר.

וכמו שהגרע"י עצמו פסק היכא שנעלם ממרן דברי הראשונים

ד. ההתפתחות ההיסטורית וסמכות הפוסקים המאוחרים
יש הטוענים כי מגמת קבלת הוראות האר"י החלה רק בדורו של החיד"א, והלכה והתגברה עם השנים. אולם, טענה זו מתעלמת מעובדה היסטורית מרכזית: גם קבלת הוראותיו של מרן השולחן ערוך עצמו לא הייתה מיידית ומוחלטת. בדורו ובדור שאחריו, גדולי עולם כדוגמת המבי"ט ובנו המהרי"ט לא היססו לחלוק עליו. היה זה מרן החיד"א , מגדולי הפוסקים בכל הדורות, שביסס וקיבע את מעמדו של השולחן ערוך כמקור הפסיקה המרכזי והמחייב לעדות המזרח.
אותו חיד"א, שקבע את מעמד השולחן ערוך, הוא זה שקבע גם את הכלל שיש ללכת אחר האריז"ל. אין כאן סתירה, אלא הבנה עמוקה של שתי מערכות המשלימות זו את זו. השולחן ערוך הוא גוף ההלכה, והאר"י הוא נשמתה.
כאשר גדולי עולם, עמודי ההוראה של יהדות ספרד במשך מאות שנים – החל מהחיד"א, דרך רבי חיים פלאג'י, הבן איש חי, הכף החיים, ועד לגדולי דורנו – פסקו והנהיגו את קהילותיהם לנהוג על פי האריז"ל, אין זו עוד "מגמה" או "חומרא של יחידים", אלא דרך סלולה, מנהג אבותינו תורה היא, והלכה פסוקה ומקובלת לדורות.

יש להוסיף שכתבי האר"י לא היו נפוצים הרבה שנים, ולקח זמן עד שנתפשטו דבריו בישראל
ובהקדמת השלמי ציבור הביא רשימה של מנהגים ע"פ האר"י, וכתב שאין לנהוג בהם בפרהסיא מחשש יוהרא, והרואה יראה שכל הרשימה דהתם נהפך למנהגים פשוטים אצל קהילות הספרדים, ורובם ככולם גם הגרע"י מודה להם, אבל דברי האר"י שלא היו ידועים להש"צ נתפשטו רק בדורות מאוחרים יותר, דוק ותשכח

 

[אבני הכותל]

וכמו שהגרע"י עצמו פסק היכא שנעלם ממרן דברי הראשונים

זה לא כ"כ דומה.
לזוהר [או גם להאר"י לסוברים כן] יש משקל מיוחד, ולכן מסתבר שהיה חוזר בו.
משא"כ ראשונים שמרן לא ראה, בדר"כ הוא הרי ראה ראשונים אחרים שדיברו בענין, ומאן לימא לן שהיה חוזר בו.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

זה לא כ"כ דומה.
לזוהר [או גם להאר"י לסוברים כן] יש משקל מיוחד, ולכן מסתבר שהיה חוזר בו.
משא"כ ראשונים שמרן לא ראה, בדר"כ הוא הרי ראה ראשונים אחרים שדיברו בענין, ומאן לימא לן שהיה חוזר בו.

עכ"פ עיקר היסוד הוא דהיכא דאילו מרן עצמו היה חוזר בו, זה לא סתירה לקיבלנו הוראות מרן