מצרף המאמר בס''ד:
לכבוד השואל, שלום וברכה.
עיינתי בדבריך, ושאלתך שאלה גדולה ועצומה היא, הנוגעת ליסודות הפסיקה וההנהגה בקרב קהילות ישראל, ובפרט בקרב עדת הספרדים ועדות המזרח. שאלת על היחס שבין פסיקותיו של מרן הבית יוסף זצ"ל, אשר קיבלנו הוראותיו, לבין הנהגותיו והכרעותיו של רבנו האר"י הקדוש ז"ל, אשר דבריו נאמרו ברוח הקודש. אכן, סוגיה זו העסיקה את גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, ומן הראוי לברר את הדברים על בוריים, בצורה מסודרת ובהירה, מתוך כבוד לכל הדעות ומתוך שאיפה להגיע לאמיתה של תורה.
במאמר זה נסקור, בעזרת ה', את השיטות השונות, נבאר את יסודותיהן, ונציג את הדרך אשר סללו לנו רבותינו גדולי הפוסקים הספרדים, ובראשם מרן החיד"א, הבן איש חי, ורבי חיים פלאג'י זכר צדיקים לברכה.
א. הטענה והמציאות: האם קיבלו קהילות הספרדים את מנהגי האריז"ל?
ישנם הטוענים כי קבלת הוראות האריז"ל בקרב כלל הציבור הספרדי הינה תופעה מאוחרת, וכי במקור, הנהגות אלו היו שמורות לחוגי המקובלים בלבד, בעוד שאר העם דבק במנהגים הקדומים ובפסיקת השולחן ערוך כפשוטה. לשיטתם, רק בדורות האחרונים, בהשפעת פוסקים מסוימים, החלה מגמה של "השתלטות" הקבלה על ההלכה הפסוקה, לעיתים אף בניגוד למנהג המקורי.
אולם, בחינה של מנהגי הספרדים לאורך הדורות, כפי שהעידו גדולי הפוסקים, מראה תמונה שונה בתכלית. המציאות היא, שקהילות ספרדיות רבות, ובפרט בארץ ישראל ובסביבותיה, אימצו הנהגות רבות של האריז"ל, עד כדי כך שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנהג המקום, לעיתים אף באופן שסותר במפורש את פסיקת מרן השולחן ערוך.
דברים נחרצים בעניין זה כתב הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א (ר''י "כף החיים"), בהסכמתו לספר "וספרתם לכם", והביא דברי הגאון רבי אברהם הכהן מתוניס בספרו "מלל לאברהם", המונה רשימה ארוכה של דוגמאות חותכות. נציין כמה מהן לשם הדוגמא:
עניית "אמן יהא שמיה רבה" בקדיש: המנהג הרווח הוא לענות עד תיבת "בעלמא" בלבד, ולא לענות "אמן" אחר "יתברך", וזאת על פי האריז"ל, ובניגוד לפסק השולחן ערוך (או"ח סי' נ"ו, סעי' ג').
ברכת "הנותן לשכוי בינה": המנהג לברך אף קודם עלות השחר, על פי האריז"ל, ושלא כדעת השולחן ערוך (או"ח סי' מ"ז) שפקפק בברכה זו.
לבישת טלית קטן: המנהג ללובשו תחת הבגדים, כמנהג האריז"ל, ולא על הבגדים כפשטות לשון השולחן ערוך (או"ח סי' ח').
תקיעת שופר בלחש של מוסף: המנהג לתקוע בעמידה, על פי האריז"ל, ולא כפי שמשמע מהשולחן ערוך.
מנהג הכפרות: המנהג לעשות כפרות בערב יום הכיפורים, על פי האריז"ל, בניגוד לדעת מרן הבית יוסף שכתב למנוע את המנהג מחשש לדרכי האמורי (או"ח סי' תר"ה).
נענועי הלולב: המנהג לנענע בסדר המיוחד של האריז"ל (דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב), ולא כסדר המובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תרנ"א).
ורשימה זו עוד ארוכה. על כל אלו ועוד כהנה וכהנה מסכם הגאון הנ"ל: "ועוד כהנה וכהנה אין מספר" .
עמדה זו אינה דעת יחיד. היא דעתם המפורשת של עמודי ההוראה הספרדיים, ובראשם מרן החיד"א ז"ל, אשר בכל כתביו מדגיש את כוחו של מנהג ארץ ישראל הפוסק כהאר"י. אחריו באו גדולי עולם כגון הגאון בעל "כף החיים" זצ"ל, הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, מרן הבן איש חי זצ"ל, ובדורות האחרונים הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (במבוא לספרו "אור לציון" ח"ב), הגאון המקובל רבי יעקב משה הלל שליט"א (בספרו "גבורת האר"י"), והגאון רבי משה לוי ז"ל (בספריו "ברכת ה'" ו"תפילה למשה").
וכך כתב בפירוש הגאון רבי יעקב זריהן מטבריה, בספרו שו"ת "בכורי יעקב" (יו"ד סי' י"ט): "כל מנהגינו הוא על פי רבינו האר"י הקדוש גם כשהוא נגד מרן וכמו שכתב החיד"א" . וכן העיד הגאון רבי חיים סתהון בספרו "ארץ חיים" (סי' מ"ו): "מנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האריז"ל אפילו נגד פסק מרן ז"ל" .
הרי לנו עדות ברורה וחותכת של גדולי עולם, כי המנהג הפשוט והמקובל בקרב קהילות הספרדים, ובפרט בארץ הקודש, הוא להכריע כדברי האריז"ל במקומות רבים, גם כאשר הדבר עומד בניגוד לפסיקת השולחן ערוך.
ב. יסוד המחלוקת: סמכות מרן הבית יוסף אל מול הזוהר הקדוש
בלב המחלוקת עומדת שאלה יסודית: מהו מעמדם של דברי הזוהר הקדוש וקבלת האריז"ל אל מול פסיקת ההלכה המבוססת על התלמוד והפוסקים?
הסוברים שיש לדבוק בפסיקת השולחן ערוך בכל מצב, טוענים לכלל הגדול שקבע מרן הבית יוסף בעצמו (בסימן כ"ה): במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים המפרשים את התלמוד לבין דברי הזוהר, ההלכה נפסקת כדעת הפוסקים, על פי הכלל של "לא בשמים היא".
אולם, בחינה מעמיקה בכתבי מרן הבית יוסף עצמו, כפי שעשה הגאון רבי יוסף שלמה דלמדיגו (היש"ר מקנדיא) בספרו הנודע "מצרף לחכמה", מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר. היש"ר מוכיח באותות ובמופתים, שמרן הבית יוסף עצמו חרד וחשש לדברי הזוהר הקדוש, ובמקרים רבים הכריע הלכה למעשה על פיו, בפרט במקומות שהתלמוד אינו מכריע במפורש.
דוגמא מובהקת לכך היא דין הנחת תפילין בחול המועד (או"ח סי' ל"א). לאחר שהבית יוסף מביא את דעות הפוסקים לכאן ולכאן, הוא מכריע שלא להניח תפילין בחול המועד, ומנמק זאת במילים ברורות: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י המפליג כל כך באיסור הנחתם?" . הרי לנו שמרן בעצמו, כאשר אין הכרעה ברורה בתלמוד, רואה בדברי הזוהר גורם מכריע ומחייב הלכה למעשה.
דוגמא נוספת היא בדין אכילת בשר אחר גבינה (יו"ד סי' פ"ט), שם לאחר שהביא את דעת רוב הפוסקים להתיר, מצטט הבית יוסף את דברי הזוהר המחמירים, וכותב: "אבל אנו שזכינו לראותו [את ספר הזוהר], טוב ונכון להחמיר אפי' בבשר עוף" .
מכאן סלל מרן החיד"א את הדרך, וקבע את הכלל המפורסם (ברכי יוסף, או"ח סי' מ"ו ס"ק י"א): "קים לן [מקובל בידינו] דאלמלא ראה מרן דברי קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא היה מורה כן" . כלומר, אין כאן חלילה ערעור על סמכותו של מרן, אלא אומדנא דמוכח בדעתו של מרן עצמו, שכאשר היה רואה את סודם של דברים כפי שגילה האריז"ל, היה חוזר בו ומורה כדבריו, כשם שעשה במקרים רבים ביחס לדברי הזוהר.
ג. סברת "לא בשמים היא": האם גילוי קבלי מהווה מקור להלכה?
טענה נוספת המועלית על ידי החולקים היא הכלל "לא בשמים היא" (בבא מציעא נט:), שפירושו שהתורה נמסרה להכרעת חכמי ישראל על פי כללי הפסיקה, ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אם כן, כיצד ניתן לפסוק הלכה על פי גילויים של אליהו הנביא לאריז"ל?
גדולי עולם כבר עסקו בשאלה זו והעמידו את הדברים על דיוקם.
ראשית, יש לחלק, כפי שהסביר מרן החיד"א, בין נביא הבא לחדש הלכה מכוח נבואתו, ובין חכם המגלה לנו את טעמי ההלכה וסודותיה על פי קבלה או גילוי. רבינו חיים ויטאל מעיד בהקדמתו לספר "עץ חיים" כי אליהו הנביא היה נגלה לאר"י "תמיד ומדבר עמו פה אל פה" ומלמדו את חכמת הקבלה. הרמב"ם (בהקדמתו למשנה תורה) מונה את אליהו הנביא כאחת החוליות בשלשלת מסירת התורה, שקיבל מאחיה השילוני, שקיבל מדוד המלך ובית דינו. אם כן, דבריו אינם "חידוש מן השמים", אלא גילוי של המסורת המקורית והעתיקה שנמסרה למשה מסיני. אנו שומעים לדבריו לא כאל נבואה המחוקקת חוק חדש, אלא כאל עדות של חכם עצום ונורא, שאין כמותו, על המסורת האמיתית.
שנית, האריז"ל לא קיבל את הדברים באופן פסיבי. כפי שמעיד מהרח"ו (בשער רוח הקודש), האר"י היה יגע וטורח לעיתים שבוע ימים על מאמר אחד בזוהר, "וצריך שהוא עצמו יחדש בשכלו בתורה מה שקבלה נשמתו בהר סיני" . כלומר, חכמתו הייתה שילוב של גילוי אלוקי עם יגיעה שכלית אנושית עצומה, בנגלה ובנסתר. אין לשכוח כי האריז"ל היה תלמידם של גדולי הפוסקים בדורו, כמו הרדב"ז או רבי בצלאל אשכנזי בעל "שיטה מקובצת", ונחשב לאחד מגדולי דורו גם בהלכה הפסוקה. על כן, הכרעותיו אינן רק "קבלה", אלא גם פסק הלכה של פוסק מובהק.
ד. ההתפתחות ההיסטורית וסמכות הפוסקים המאוחרים
יש הטוענים כי מגמת קבלת הוראות האר"י החלה רק בדורו של החיד"א, והלכה והתגברה עם השנים. אולם, טענה זו מתעלמת מעובדה היסטורית מרכזית: גם קבלת הוראותיו של מרן השולחן ערוך עצמו לא הייתה מיידית ומוחלטת. בדורו ובדור שאחריו, גדולי עולם כדוגמת המבי"ט ובנו המהרי"ט לא היססו לחלוק עליו. היה זה מרן החיד"א , מגדולי הפוסקים בכל הדורות, שביסס וקיבע את מעמדו של השולחן ערוך כמקור הפסיקה המרכזי והמחייב לעדות המזרח.
אותו חיד"א, שקבע את מעמד השולחן ערוך, הוא זה שקבע גם את הכלל שיש ללכת אחר האריז"ל. אין כאן סתירה, אלא הבנה עמוקה של שתי מערכות המשלימות זו את זו. השולחן ערוך הוא גוף ההלכה, והאר"י הוא נשמתה.
כאשר גדולי עולם, עמודי ההוראה של יהדות ספרד במשך מאות שנים – החל מהחיד"א, דרך רבי חיים פלאג'י, הבן איש חי, הכף החיים, ועד לגדולי דורנו – פסקו והנהיגו את קהילותיהם לנהוג על פי האריז"ל, אין זו עוד "מגמה" או "חומרא של יחידים", אלא דרך סלולה, מנהג אבותינו תורה היא, והלכה פסוקה ומקובלת לדורות.
סיכום ומסקנה
הדרך שהתוו לנו גדולי הספרדים לדורותיהם, היא דרך של הרמוניה בין הנגלה והנסתר. קבלת הוראות מרן השולחן ערוך היא היסוד והבסיס, ועליה נוספת קומת העומק והסוד של תורת האריז"ל. אין מדובר בביטול דברי מרן, אלא בהבנה כי דברי האר"י מגלים רובד עמוק יותר של רצון ה', רובד שמרן עצמו היה מקבלו אילו נגלה לו.
לפיכך, המנהג הרווח ברוב קהילות הספרדים, ובפרט בארץ ישראל, לנהוג כהוראות האריז"ל גם כשהן סותרות את פשט השולחן ערוך, אינו טעות או סטייה מן הדרך, אלא הוא הוא דרך המלך, דרך שסללו לנו גדולי הדורות שהיו בקיאים בחדרי התורה, בנגלה ובנסתר, והם ידעו לאזן ולקבוע את דרך ההלכה הראויה לדורות.
ויהי רצון שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולקיים את כל דברי תורתך באהבה.