קינוח בנייר או דוקא במים?
- יוזם האשכול מרוקאי
- תאריך התחלה
משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 1,122
בגמ' מוזכר שאפשר לקנח באבנים, שזה הרבה פחות מהנייר טואלט שיש בימינו.
אבל הגמ' מבארת מדוע אפשר לקנח באבנים, וזה לשון הגמ' (יומא דף ל עמוד א):
"אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע. היכי דמי אי דנראית פשיטא, אי דלא נראית - לא ניתנה תורה למלאכי השרת". וכן כתב הרא"ה (מסכת ברכות פרק ג) "שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו לנקות עצמן עד כדי כך".
וכן הוא במקומות רבים, וראה למשל רש"י בברכות כ"ד: "לא נתנה תורה למלאכי השרת - שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה". ובתוספות מסכת מעילה דף יד עמוד ב ד"ה לא ניתנה: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת - ואי אפשר ליזהר שלא יהנו מן החומה". אבל אם היה אפשר להיזהר בנקל, בוודאי שצריך להיזהר.
ופשוט שאם היה בזמנם המנהג בכל העולם להתקין צינור מים זורמים ליד האסלה ולנקות באמצעותו, לא היו כותבים על זה "לא ניתנה תורה למלאכי השרת".
ויש הבדל גדול בין זמננו לבין זמנם של חז"ל, שסגנון החיים שלהם היה שונה לגמרי, והיו מזיעים ולא היה אכפת להם כלל, ולא היו מתקלחים כל יום, ומי שהיה מתקלח פעם ביום היה נחשב איסטניס גדול. ולא היתה זו מקלחת כבימינו שהמים המלוכלכים נעלמים מיד, אלא היו רוחצים בתוך מים דלוחים. גם היו מבליעים את רוקם בכסותם, אי אפשר אפילו לדמיין דבר כזה בימינו. רק איסטניס היה נמנע מזה.
ובמציאות כזו אפשר להבין כיצד היו מקנחים באבנים, מה שכיום אי אפשר להעלות על הדעת.
וכן יש הבדל בין זמנם של חז"ל לזמננו בעצם הצורך בנקיות אחר ההתפנות, כי הטבעונים בשיטת קינגסטון קליניק (סוג של סמכות עליונה בעולם הטבעונות כיום) טוענים שלפי שיטת ההתזונה שלהם אין צורך כמעט להשתמש בנייר טואלט. אחד כתב שהיציאה האידיאלית מצופה באופן טבעי בציפוי כלשהו שמונע ממנה להידבק לגוף וללכלך. וממילא יתכן שפעם התזונה היתה שונה והגוף נשאר נקי יחסית, והספיקו לזה ג' אבנים.
גם אופן ההתפנות שלהם היה שונה, כי היו כורעים באופן שהברכיים מקופלות והמעיים נמצאים במנח המאפשר ריקון מלא, וכיום המנח אינו כן (ולפיכך מייעצים להניח את הרגליים על שרפרף קטן). ויתכן שהיה זה מסייע לנקיות שלהם (לפי הסטנדרטים שלהם למושג נקיות).
וראיתי להגאון בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש בספרו נימוקי אורח חיים (סי' ב') שכותב שנשתנו הטבעים ולפיכך מה שהורה הרמב"ם באיזה ענין לא שייך כיום, והביא ראיה מהמג"א וכתב שיש באמתחתו עוד ראיות, ולסיום כתב במפורש על הנדון דידן שכיום אי אפשר לקנח באבנים כי לא יוכלו לנקות כראוי. וזה לשונו:
"בעל כרחך אין לנהוג בימינו בזה כהרמב"ם ז"ל... כי מובן ממילא שאם יעשה כן יביא עצמו לידי תחתוניות ומחלת הכרכשתא וכיוצא בבדיקות הרבות האלו יפה יפה שמונה פעמים ביום... ועל כרחך לומר משום שנשתנו הטבעים בדורותינו... וכמו שכתב המג"א (סי' קע"ג ס"ק א') לענין מים האמצעיים די"ל דעכשיו נשתנו הטבעים... ויש עוד להביא ראיות מכמה דוכתי לזה... לענין אבנים המקורזלות להכניס בשבת בבית הכסא... מובן לכל מי שיש לו מוח בקדקדו וידוע לכל כי בגופין שלנו אם יקנחו באבנים מקורזלות אז יהיה תרתי דרעותא, כי יקלקלו העור למטה ויעשו צרבת בשיני הכרכשתא ויסתכנו ח"ו. וגם לא יוכלו לקנח כראוי באבנים וישאר צואה משהו בפי הטבעת אשר מעכב שם במשהו, אפילו הוא מכוסה... אלא ודאי דעורות בני אדם בדורותם היו עבות וקשות, על כן יוכלו לקנח באבנים וגם לנקות היטב".
וכבר בראשונים מובא ענין רחיצה במים, ראו דרשות מהר"ח אור זרוע סימן יד:
"וצריך אדם לזהר שלא יהא דבוק לבשרו צואה כל שהוא ואפי' בפי הטבעת מבחוץ, והר"מ היה תדיר רוחץ פי הטבעת".
ולאחר מכן בראשית תקופת האחרונים, בספר ארחות צדיקים (שער הזריזות):
"וצריך זהירות וזריזות לשמור עצמו בנקיות שיהיו בגדיו נקיים וגופו נקי, לרחוץ פי טבעת אחר שעשה צרכיו, דאי אפשר להתקנח יפה בלי מים".
ולפני 250 שנה, בשולחן ערוך הרב (אורח חיים מהדורא תניינא סימן ג סעיף ח):
"והתירו להכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלא היד לקנח בהן בזה אחר זה עד שיצא האחרון נקי ושוב אסור לקנח בהם יותר בשבת וכן בחול א"צ לקנח יותר כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב מאחר שהוא מקנח עצמו ג"כ בעודו יושב והקינוח יצא נקי אך מדת חסידות לרחוץ פי הטבעת במים".
ובתקופתו כתב כן גם הפלא יועץ, ביתר שאת וביתר עוז:
"יזהר מאוד בקינוחו, כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפילה, ויש לרחוץ במים כמו שנאמר ומצואתו לא רוחץ (משלי ל, יב), ואפילו מי שלא הורגל בכך אלא מקנח בנייר או מטלית כמנהג ערי אדום, ידחוק עצמו לשנות מנהגו ולהרגיל לקנח במים כי הוא נקיות וטהרה. ובלאו הכי חוששני כי אין נקי! ובפרט כשמאריך קצת בבית הכסא, שהצואה בפי הטבעת מתייבשת קצת".
וכן פסק הגאון רבי עמרם אבורביע בספר נתיבי עם עמ' ל"ה סי' ג' סעיף א', "עיין באר"ח שכתב משם היש"ש דבני ארץ ישראל מקנחין במים וכו' וכן פשוט המנהג בירושלים לקנח רק במים וכפשט הכתוב ומצואתו לא רוחץ".
וכך כתב המשנה ברורה בסימן ע"ו סעיף ה: "ע"כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים... כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של"ה וח"א]".
וכן כתב בסימן ג ס"ק ל"א: "וטוב לרחוץ פי הטבעת במים".
וכן כתב בן איש חי (שנה א, ויצא, פרק יא): "יזהר לקנח היטב, דצואה בפי הטבעת מעכבת התפלה, ועיקר הרחיצה במים, כמו שכתוב "ומצואתו לא רוחץ" (משלי ל, יב), ומנהג ערי אדום לקנח בנייר או מטלית אין נקי בזה".
וכן פסק האור לציון חלק ב' פרק מ"ד שאין די לקנח בנייר אלא גם במים ויזהר שלא יתפלל ללא קינוח במים.
וכן פסק בילקוט יוסף חלק א' שארית יוסף עמ' עמ' ל' סעיף ה'.
וכן פסק הגר"ח קניבסקי בספר שונה הלכות ח"א עמ' קס"ד סעיף כ"א, שינקה במים, ושאם לא יעשה כן לדעת האחרונים צריך לשוב ולהתפלל שנית.
וכן הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סי' ע"ג הביא דברי המשנה ברורה ודעתו נוטה שצריך לנקות במים, ובפרט כיום שאפשר ע"י רחיצה בצינור ומנקה באופן מהודר.
וכן עורר על זה הגר"ח גריינמן במכתבי התעוררות:
"באנו בזה להעיר על חומר האיסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל וללמוד בלא גוף נקי, ומן הדין כל שנשאר משהו בפי הטבעת אסור בדברי תורה, ומעכב בקריאת שמע ובתפילה בדיעבד, שצריך לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ואף אם הוא בעומק, אם עינה בתוך הטבעת הרי בכל תזוזה יגיע למקום שנראית כשהוא יושב. וכתב במשנה ברורה סוף סימן ג' וסימן ע"ו שיש לרחוץ המקום, וכהיום יש מקלחונים המיוחדים לכך ומועילים הרבה בדבר, וצריך לחנך את הנערים לכך, כי על פי רוב אינם מודעים לחומר הענין".
וכתב הגראי"ש בן הגר"ח: "ובס"ד זכינו בזמנינו לכמה צורות של צינורות המקלחים מים באופן שמיקל להתנקות כראוי, ומי שמרגיל עצמו בזה מרויח הרבה זמן והידור בנקיות, ונראה שאם שטף במים ואח"כ מצא משהו אינו חוזר ומתפלל, דסתמא לא נפיש זוהמא במשהו כזה לאחר ששטף במים, ואפשר שיש עוד אופנים דומים לזה, אבל בתוך הנקב אפי' מעט נפיש זוהמיה, כיון שלא יצא לאויר כלל, אבל משהו שנשאר מהנקיון אפי' בפנים מסתברא דלא נפיש זוהמיה, מיהו לענין לחזור ולהתפלל בלא"ה בדרך כלל לא נקרא פושע".
וראיתי כותבים שגם הגראי"ל שטינמן הקפיד ע"ז ביותר, ואף ידוע שציוה להזהיר ע"ז, וכן הגרח"ק (שעד השיפוץ בשירותים של לדרמן היה מודעה בנושא, והיה כתוב שע"ד הגרח"ק אסור להוריד את המודעה), וכן שאר גדולי עולם וגדולי המקובלים בכלל, ותלמידי החזו"א בפרט הקפידו ע"ז.
ויש הנתלים בדבריהם של הדברי חיים והסטייפלר, לומר שמדינא מספיק קינוח באבנים.
אבל הדברי חיים (או"ח ח"ב סי' ט) לא מדבר על ההלכה לכתחילה כיצד לקנח, אלא בדיעבד האם עונים אמן אחר עם הארץ, שמא לא קינח כדבעי, ועל זה כתב "ודאי לא חיישינן, דמדינא דש"ס סגי בג' אבנים [שבת פ"א ע"א], דזה עושה אפילו עם הארץ".
וגם הסטייפלר (ארחות רבינו הקהילות יעקב' ח"ד עמ' קפ"ה), דיבר על בחור שהיה לו נערווין בענין זה, ואמר לו להסתפק בחמשה-ששה ניירות ולקנח בקצת מים "ואחר כך לא ישגיח כלל אם נשאר נקי או לא" (וכאמור לעיל, כל הנערווין מתחיל ונגמר כאשר מקנחים בנייר, אבל בצינור שטיפה אין חשש נערווין כלל). אבל לא בא להורות הלכה לכלל ישראל נגד דברי המשנה ברורה.
ולגבי נערווין, העצה הכי נכונה כדי לא להגיע למצב כזה - שטיפה בצינור מים! הכפייתיות התפתחה בעקבות נסיונות לא מוצלחים לנקות עם נייר וכדו', מה שקורה בכמה שניות עם צינור.
אבל הגמ' מבארת מדוע אפשר לקנח באבנים, וזה לשון הגמ' (יומא דף ל עמוד א):
"אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע. היכי דמי אי דנראית פשיטא, אי דלא נראית - לא ניתנה תורה למלאכי השרת". וכן כתב הרא"ה (מסכת ברכות פרק ג) "שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו לנקות עצמן עד כדי כך".
וכן הוא במקומות רבים, וראה למשל רש"י בברכות כ"ד: "לא נתנה תורה למלאכי השרת - שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה". ובתוספות מסכת מעילה דף יד עמוד ב ד"ה לא ניתנה: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת - ואי אפשר ליזהר שלא יהנו מן החומה". אבל אם היה אפשר להיזהר בנקל, בוודאי שצריך להיזהר.
ופשוט שאם היה בזמנם המנהג בכל העולם להתקין צינור מים זורמים ליד האסלה ולנקות באמצעותו, לא היו כותבים על זה "לא ניתנה תורה למלאכי השרת".
ויש הבדל גדול בין זמננו לבין זמנם של חז"ל, שסגנון החיים שלהם היה שונה לגמרי, והיו מזיעים ולא היה אכפת להם כלל, ולא היו מתקלחים כל יום, ומי שהיה מתקלח פעם ביום היה נחשב איסטניס גדול. ולא היתה זו מקלחת כבימינו שהמים המלוכלכים נעלמים מיד, אלא היו רוחצים בתוך מים דלוחים. גם היו מבליעים את רוקם בכסותם, אי אפשר אפילו לדמיין דבר כזה בימינו. רק איסטניס היה נמנע מזה.
ובמציאות כזו אפשר להבין כיצד היו מקנחים באבנים, מה שכיום אי אפשר להעלות על הדעת.
וכן יש הבדל בין זמנם של חז"ל לזמננו בעצם הצורך בנקיות אחר ההתפנות, כי הטבעונים בשיטת קינגסטון קליניק (סוג של סמכות עליונה בעולם הטבעונות כיום) טוענים שלפי שיטת ההתזונה שלהם אין צורך כמעט להשתמש בנייר טואלט. אחד כתב שהיציאה האידיאלית מצופה באופן טבעי בציפוי כלשהו שמונע ממנה להידבק לגוף וללכלך. וממילא יתכן שפעם התזונה היתה שונה והגוף נשאר נקי יחסית, והספיקו לזה ג' אבנים.
גם אופן ההתפנות שלהם היה שונה, כי היו כורעים באופן שהברכיים מקופלות והמעיים נמצאים במנח המאפשר ריקון מלא, וכיום המנח אינו כן (ולפיכך מייעצים להניח את הרגליים על שרפרף קטן). ויתכן שהיה זה מסייע לנקיות שלהם (לפי הסטנדרטים שלהם למושג נקיות).
וראיתי להגאון בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש בספרו נימוקי אורח חיים (סי' ב') שכותב שנשתנו הטבעים ולפיכך מה שהורה הרמב"ם באיזה ענין לא שייך כיום, והביא ראיה מהמג"א וכתב שיש באמתחתו עוד ראיות, ולסיום כתב במפורש על הנדון דידן שכיום אי אפשר לקנח באבנים כי לא יוכלו לנקות כראוי. וזה לשונו:
"בעל כרחך אין לנהוג בימינו בזה כהרמב"ם ז"ל... כי מובן ממילא שאם יעשה כן יביא עצמו לידי תחתוניות ומחלת הכרכשתא וכיוצא בבדיקות הרבות האלו יפה יפה שמונה פעמים ביום... ועל כרחך לומר משום שנשתנו הטבעים בדורותינו... וכמו שכתב המג"א (סי' קע"ג ס"ק א') לענין מים האמצעיים די"ל דעכשיו נשתנו הטבעים... ויש עוד להביא ראיות מכמה דוכתי לזה... לענין אבנים המקורזלות להכניס בשבת בבית הכסא... מובן לכל מי שיש לו מוח בקדקדו וידוע לכל כי בגופין שלנו אם יקנחו באבנים מקורזלות אז יהיה תרתי דרעותא, כי יקלקלו העור למטה ויעשו צרבת בשיני הכרכשתא ויסתכנו ח"ו. וגם לא יוכלו לקנח כראוי באבנים וישאר צואה משהו בפי הטבעת אשר מעכב שם במשהו, אפילו הוא מכוסה... אלא ודאי דעורות בני אדם בדורותם היו עבות וקשות, על כן יוכלו לקנח באבנים וגם לנקות היטב".
וכבר בראשונים מובא ענין רחיצה במים, ראו דרשות מהר"ח אור זרוע סימן יד:
"וצריך אדם לזהר שלא יהא דבוק לבשרו צואה כל שהוא ואפי' בפי הטבעת מבחוץ, והר"מ היה תדיר רוחץ פי הטבעת".
ולאחר מכן בראשית תקופת האחרונים, בספר ארחות צדיקים (שער הזריזות):
"וצריך זהירות וזריזות לשמור עצמו בנקיות שיהיו בגדיו נקיים וגופו נקי, לרחוץ פי טבעת אחר שעשה צרכיו, דאי אפשר להתקנח יפה בלי מים".
ולפני 250 שנה, בשולחן ערוך הרב (אורח חיים מהדורא תניינא סימן ג סעיף ח):
"והתירו להכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלא היד לקנח בהן בזה אחר זה עד שיצא האחרון נקי ושוב אסור לקנח בהם יותר בשבת וכן בחול א"צ לקנח יותר כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב מאחר שהוא מקנח עצמו ג"כ בעודו יושב והקינוח יצא נקי אך מדת חסידות לרחוץ פי הטבעת במים".
ובתקופתו כתב כן גם הפלא יועץ, ביתר שאת וביתר עוז:
"יזהר מאוד בקינוחו, כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפילה, ויש לרחוץ במים כמו שנאמר ומצואתו לא רוחץ (משלי ל, יב), ואפילו מי שלא הורגל בכך אלא מקנח בנייר או מטלית כמנהג ערי אדום, ידחוק עצמו לשנות מנהגו ולהרגיל לקנח במים כי הוא נקיות וטהרה. ובלאו הכי חוששני כי אין נקי! ובפרט כשמאריך קצת בבית הכסא, שהצואה בפי הטבעת מתייבשת קצת".
וכן פסק הגאון רבי עמרם אבורביע בספר נתיבי עם עמ' ל"ה סי' ג' סעיף א', "עיין באר"ח שכתב משם היש"ש דבני ארץ ישראל מקנחין במים וכו' וכן פשוט המנהג בירושלים לקנח רק במים וכפשט הכתוב ומצואתו לא רוחץ".
וכך כתב המשנה ברורה בסימן ע"ו סעיף ה: "ע"כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים... כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של"ה וח"א]".
וכן כתב בסימן ג ס"ק ל"א: "וטוב לרחוץ פי הטבעת במים".
וכן כתב בן איש חי (שנה א, ויצא, פרק יא): "יזהר לקנח היטב, דצואה בפי הטבעת מעכבת התפלה, ועיקר הרחיצה במים, כמו שכתוב "ומצואתו לא רוחץ" (משלי ל, יב), ומנהג ערי אדום לקנח בנייר או מטלית אין נקי בזה".
וכן פסק האור לציון חלק ב' פרק מ"ד שאין די לקנח בנייר אלא גם במים ויזהר שלא יתפלל ללא קינוח במים.
וכן פסק בילקוט יוסף חלק א' שארית יוסף עמ' עמ' ל' סעיף ה'.
וכן פסק הגר"ח קניבסקי בספר שונה הלכות ח"א עמ' קס"ד סעיף כ"א, שינקה במים, ושאם לא יעשה כן לדעת האחרונים צריך לשוב ולהתפלל שנית.
וכן הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סי' ע"ג הביא דברי המשנה ברורה ודעתו נוטה שצריך לנקות במים, ובפרט כיום שאפשר ע"י רחיצה בצינור ומנקה באופן מהודר.
וכן עורר על זה הגר"ח גריינמן במכתבי התעוררות:
"באנו בזה להעיר על חומר האיסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל וללמוד בלא גוף נקי, ומן הדין כל שנשאר משהו בפי הטבעת אסור בדברי תורה, ומעכב בקריאת שמע ובתפילה בדיעבד, שצריך לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ואף אם הוא בעומק, אם עינה בתוך הטבעת הרי בכל תזוזה יגיע למקום שנראית כשהוא יושב. וכתב במשנה ברורה סוף סימן ג' וסימן ע"ו שיש לרחוץ המקום, וכהיום יש מקלחונים המיוחדים לכך ומועילים הרבה בדבר, וצריך לחנך את הנערים לכך, כי על פי רוב אינם מודעים לחומר הענין".
וכתב הגראי"ש בן הגר"ח: "ובס"ד זכינו בזמנינו לכמה צורות של צינורות המקלחים מים באופן שמיקל להתנקות כראוי, ומי שמרגיל עצמו בזה מרויח הרבה זמן והידור בנקיות, ונראה שאם שטף במים ואח"כ מצא משהו אינו חוזר ומתפלל, דסתמא לא נפיש זוהמא במשהו כזה לאחר ששטף במים, ואפשר שיש עוד אופנים דומים לזה, אבל בתוך הנקב אפי' מעט נפיש זוהמיה, כיון שלא יצא לאויר כלל, אבל משהו שנשאר מהנקיון אפי' בפנים מסתברא דלא נפיש זוהמיה, מיהו לענין לחזור ולהתפלל בלא"ה בדרך כלל לא נקרא פושע".
וראיתי כותבים שגם הגראי"ל שטינמן הקפיד ע"ז ביותר, ואף ידוע שציוה להזהיר ע"ז, וכן הגרח"ק (שעד השיפוץ בשירותים של לדרמן היה מודעה בנושא, והיה כתוב שע"ד הגרח"ק אסור להוריד את המודעה), וכן שאר גדולי עולם וגדולי המקובלים בכלל, ותלמידי החזו"א בפרט הקפידו ע"ז.
ויש הנתלים בדבריהם של הדברי חיים והסטייפלר, לומר שמדינא מספיק קינוח באבנים.
אבל הדברי חיים (או"ח ח"ב סי' ט) לא מדבר על ההלכה לכתחילה כיצד לקנח, אלא בדיעבד האם עונים אמן אחר עם הארץ, שמא לא קינח כדבעי, ועל זה כתב "ודאי לא חיישינן, דמדינא דש"ס סגי בג' אבנים [שבת פ"א ע"א], דזה עושה אפילו עם הארץ".
וגם הסטייפלר (ארחות רבינו הקהילות יעקב' ח"ד עמ' קפ"ה), דיבר על בחור שהיה לו נערווין בענין זה, ואמר לו להסתפק בחמשה-ששה ניירות ולקנח בקצת מים "ואחר כך לא ישגיח כלל אם נשאר נקי או לא" (וכאמור לעיל, כל הנערווין מתחיל ונגמר כאשר מקנחים בנייר, אבל בצינור שטיפה אין חשש נערווין כלל). אבל לא בא להורות הלכה לכלל ישראל נגד דברי המשנה ברורה.
ולגבי נערווין, העצה הכי נכונה כדי לא להגיע למצב כזה - שטיפה בצינור מים! הכפייתיות התפתחה בעקבות נסיונות לא מוצלחים לנקות עם נייר וכדו', מה שקורה בכמה שניות עם צינור.
