כמה מילים שכתבתי על מרן רבינו הגדול זיע"א עם מלאות י"א חודשים להסתלקותו:
"רבי מאיר",
במלרע.
כך כונה מרן זיע"א בביתינו, בחיבה ובסילודין כאחד.
הורי וזקניי, בוגרי עליות טוניס וג'רבא המאוחרות, ראו ברבי מאיר את ה'חכם השלם'.
מבחינתם, הוא היה גדול הדור, הסמכות ההלכתית העליונה, הוא ואין בלתו.
אט אט הם נחשפו לגדולי וחכמי התקופה שפעלו כאן בארץ, אבל עדיין, 'רבי מאיר' היה, ונשאר ה'גדול', בה"א הידיעה.
דמותו הצנומה המשיכה להוות להם מקור השראה, רוחו הגדולה ריחפה בבית,
הגם שגילו לא עלה על גילו של אחרון בניהם.
*
לא רק מבחינה תורנית - הלכתית היה רבי מאיר ל'גדול',
הוא היה מקור כח, משען ומשענה עבור רבים מהעולים כבר בשנים המוקדמות לחייו.
קשה להבין איך אדם מלופף ביסורים ומסובב בכל מיני סבל, יכול להוות משען לאחר, אבל כך זה היה.
קשה גם שלא להתפעל מהעובדה, שאף שרבים מהם לא זכו לדבר עימו או לפוגשו פא"פ לאחר עלייתם ארצה,
אך עדיין הם זוכרים את הגאון הפלאי, עוד מ'שם', מחו"ל, כאשר הוא היה אך בשנות העשרים המאוחרות לחייו.
*
אני לכשעצמי, נער הייתי, וככזה, ראיתי בו 'רב' ככל הרבנים.
'ראשיבה' (הב' בפת"ח) - כפי שכונה בישיבתו - 'כמעט' ככל ראשי הישיבות.
וכך, שנים זכיתי לראותו אין ספור פעמים,
לשמוע את קולו אלפי פעמים,
להתענג על פניניו,
להתמוגג מתפילותיו המשתפכות,
להתעדן על האור שבקע מזיו פניו.
אבל הכל היה נראה דבר פשוט, מובן מאליו.
מציאות אחרת, לא היתה - לא קיימת.
*
כשבגרתי, דעת נזרקה בי,
הטעות הכתה בי, יותר נכון הצליפה,
והיא הייתה כואבת ומפתיעה כאחד.
רבי מאיר אינו רב רגיל, הוא שונה.
אם יש קו שכולם נצמדו אליו,
הוא לא היה מחוץ לקו,
הוא פשוט שרטט את הקוים מחדש, מעצמו, לדורות הבאים אחריו.
*
כמו חכמתו, שמעולם לא היתה תחומה בתחומי הרבנות הקלאסית,
אך שימשה לו ככלי לחפור בנבכי התלמוד והפסיקה.
ככזה גם לא בחל לעסוק גם בנבכי האותיות והניקוד, העיבור והתכונה.
מחכמת הרפואה ועד האסטרולוגיה,
- כל הנהרות הולכים אל הים,
והים אינו מלא,
הים אינו רוצה להיות מלא,
תאוות הדעת שמלאה את כל ישותו, לא ידעה מנוח.
היה הוא מנסה להשביעה, וככל שעמל להשביעה -
ידעה רעב,
מין תשוקה אינסופית - לעוד,
עוד טיפה של מים.
*
כך גם היתה דרכו בהתנהלותו הציבורית.
אין משוא פנים, אין מובן מאליו,
ו'שמינית שבשמינית' היתה אצלו כמעט מילה גסה.
אם צריך לומר - אומרים, אם צריך לזעוק - זועקים,
גם כשבדור הפולטיקלי-קורקט זה מושג שמקביל להתאבדות.
רבי מאיר אמר את אשר על ליבו,
זעק, במילותיו היחודיות רק לו,
את דעתו השמיע ברמה - כפי שבעיניו הצופות למרחוק ראה את הדברים -
וככל שהסתכל קדימה - הוא לא הביט לצדדים,
לא בדק מי איתו, ואם זה תואם למישהו.
*
מבחינתו לא היתה בעיה להשמיע ביקורת גם על הישיבה שבראשותו,
על בחורי הישיבה ותלמידיו שהיו לו כמו בנים.
ביקורת אם היא אמיתית צריכה להיאמר,
וצריכים לדעת אותה.
על האמת צריך להילחם.
והוא נלחם.
על האמת הפנימית בתוך ביתו - ישיבתו, כמו על האמת בעולם החיצון,
החרדית-דתית-שומרי התורה והמצוות, וכמובן, על כל אלו שעדיין לא.
*
בהיאבקותו העיקשת,
בחתירה לאמת,
הוא התווה קו חדש, ברור ונקי.
'כלורקייט'.
כזו שנחרתה בדם ליבו הטהור.
חפה מכל גינון, זכה מכל זיכוך.
אמת אבסולוטית שאין למעלה הימנה.
קו של רוממות לימוד העיון האמיתית –
ממנה חצב דרך ישרה בפסיקה –
מחד גיסא, ביטול גמור למנהגים ולמסורת אותה קיבל מרבותיו ואביו נ"ע,
ומאידך, עוז רוח לשנות, להעמיד את הדברים,
גם כאשר זה היה 'טאבו'.
*
רבי מאיר ראה כמשימה את האדרת קרנה של התורה הקדושה,
נלחם על רוממות קרנם של עמליה בעיני כל.
הבוז אותו רחש לבטלה ליוה את שיעוריו ודרשותיו כל ימיו,
לא פלא הוא משפט הסיום של צוואתו "בכו בכה להולך בטל" –
הוא האמין בזה,
הוא חי את זה,
והוא החייה עם זה את הדור הבא.
*
רבי מאיר לא היה איש של חלומות, הוא היה איש של מעשים.
הוא לא עסק בהגדרות, הוא היה טרוד בתכנים.
החיצוניות נשארה אצלו בחוץ, והוא, היה עסוק בפנים.
עם כל גודלו ועוצמתו, כל כולו,
היה יצוק בדפוסי הפשטות.
***
המילים 'דעה' ו'עדר' אותיותיהם כמעט שוות, איפשהו בסוף זה משתנה.
בימינו, רבים משמיעים את 'דעתם' אבל איפשהו בסוף,
ברגע האמת,
ה'דעה' הצלולה והנקיה, הופכת להיות שייכת ל'עדריות',
מה העוילם חושב, מה הציבור אומר...
אצל רבי מאיר ראינו, עד כמה 'דעה' היא ההיפך מ'עדר',
כמה דעה יכולה להביע,
ועד כמה כח העדריות למנוע את הבעתה.
***
"רבי מאיר"
במלרע.
ככה פשוט.
אמת ללא כחל ושרק,
אין סופית,
אמת עד הסוף.
פשוט עד הסוף - - -
www.ktr.org.il
