והאם יש לכך היתר מוסמך בהלכה?
בוודאי.
הרמב"ם בהלכות מלכים (ה,ט) פסק: "אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה". לפירוש הראב"ד, מותרת יציאה לחו"ל גם להרווחה, שמשמעותה צבירת נכסים נוספת.
לשו"ע, היציאה לחו"ל מותרת רק כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה, כדעת התוס'. לכאורה, דבר זה הוא בניגוד למה שנפסק בשו"ע או"ח (תקלא, ד) כראב"ד וכרא"ש, שהיתר הגילוח בחול המועד חל גם על "הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל, ולא היה שהות ביום לגלח. והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל". מדבריו דייק במגן-אברהם (ס"ק ז): "אבל יצא להרויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה". הוא רומז לרמ"א שכתב לעיל (או"ח רמח, ד): "כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל". כדברי מג"א פסק במשנה-ברורה (תקלא,יד), ועיין בביאור הגר"א שם ובשער-הציון ס"ק יב. הרי שבשו"ע פסק שהיציאה לחו"ל מותרת גם לצורך הרווחה וכן לראיית פני חבר. כדי ליישב סתירה זו, צריך לחלק בין יציאתו של כהן לחו"ל לבין איסור היציאה החל על ישראל. לכהן יש איסור כפול: יציאה מארץ ישראל, וטומאת ארץ העמים. ועל כן ההיתר שלו הוא מצומצם, לדעת השו"ע. ואילו על ישראל חל רק איסור היציאה לחו"ל, ועל כן ההיתר רחב יותר.
מכאן, לכאורה, שלישראל מותר לצאת לחו"ל גם לצרכים נוספים, כמו הרווחה וראית פני חבירו, ואילו לכהנים ההיתר מצומצם מאד: לישא אשה או ללמוד תורה. אמנם גם לגבי כהנים יש פתח להתיר היום יותר, שכן הש"ך (יו"ד שסט,ב) כתב שאיסור ארץ העמים החל על הכהן, הוא רק "בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה". אז "אסור לכהן לילך מא"י לארץ העמים שהוא חוצה לארץ, שהיו הגויים קוברים מתיהם בכל מקום". גם הט"ז (שם ס"ק ג) כתב: "זה קאי בזמן שהיו טהרות בארץ ישראל". רבי עקיבא איגר הוסיף בגליון שו"ע: "ועכשיו לא נהגו ליזהר, מפני הפרנסה, כי היכי דשרי להציל מיד גוי… אי נמי, בגלל שכולנו טמאי מתים." היתרים אלו מעמידים את הכהנים בדרגה השווה לישראלים באשר ליציאתם לחו"ל.
מתבאר שראיית פני חבירו מהווה היתר לצאת מן הארץ לחו"ל, ונחשבת כיציאה לדבר מצוה. בנוסף, גם יציאה להרווחה - שלפי רש"י הכוונה היא למי שיש לו נכסים הרבה, ויוצא להרויח יותר - גם היא מותרת.
מכאן הסיק הגאון רבי שלמה דיכובסקי שליט"א, לשעבר חבר בית הדין הגדול בירושלים, ונשיא בית הדין הרבניים, שגם יציאה לנופש לצורך בריאות הנפש, ע"י שינוי אויר ושינוי אווירה, מותרת, שהרי אם התירו חז"ל "הרווחת נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?
(ויש לצדד שאם הנופש בחו"ל זול יותר מהנופש בארץ, גם זה בכלל הרווחת נכסים, בזה שחוסך כסף).
ומה שהמשנה ברורה (סימן תקלא ס"ק יד) כתב שאסור לצאת מחו"ל לארץ ישראל, כוונתו טיול לשם טיול גרידא, דהיינו כאשר מטייל לשם הנאה בלבד ואין לו צורך מיוחד במנוחה (כגון שיוצא לעיתים קרובות), או שאין לו שום נפק"מ בין נופש בחו"ל לנופש בא"י.
וכן כתב הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סימן שצג):
"ומיהו ב"מגן אברהם" או"ח סימן תקל"א (ס"ק ז') מצינו שמרחיב את היתר היציאה, שאסר רק יציאה לשם טיול והתיר יציאה להרויח או לראות פני חבירו, דמיקרי מצוה, וכן פסק שם ב"משנה ברורה" (ס"ק י"ד), ומעתה יש לומר כיון שאפילו יש לו פרנסה בארץ ישראל מותר לו לצאת לחוץ לארץ להרויח יותר, הוא הדין דיש להתיר לנסוע מארץ ישראל לחו"ל לנופש והבראה אם ירגיש שם טוב יותר, אף שמספיק להבראתו בארץ, שכן לא נחמיר גופו מבממונו.
"ונראה שיש לחלק דעד שלושים יום נקרא עראי, כמו שמצינו במזוזה, וכאילו מושבו עוד בארץ ישראל, ולכן מותרת יציאה לחוץ לארץ אף לראות פני חבירו, או לנופש, ורק טיול בעלמא שאינו אלא תאוה אסור, שבזה הוי כממאס ארץ חמדה, וליותר משלושים יום, דוקא לצורך מצוות חשובות כמו תלמוד תורה ולשאת אשה מותר, ולענין סחורה, לא הגבילו עד שלושים יום, שאי אפשר לקבוע, וכן התירו בסחורה סופו משום תחילתו, שאם ננעל דלת, שהנכנס לארץ ישראל שוב אינו יוצא למסחרו, לא יבואו לארץ ישראל. וכעין זה שמעתי על גדול אחד זצ"ל, שכשבא לבקר בארץ ישראל, נזהר שלא לשהות יותר משלושים יום, שאז הוי קבוע בארץ ישראל, ולא יוכל לצאת אלא בתנאים מסוימים, ועיקר האיסור לצאת הוא כשקבוע, אבל כשהוא עראי בארץ לא חמור לצאת שלא נשתרש כאן.
וכעין זה שמעתי על גדול אחד זצ"ל, שכשבא לבקר בארץ ישראל, נזהר שלא לשהות יותר משלושים יום, שאז הוי קבוע בארץ ישראל, ולא יוכל לצאת אלא בתנאים מסוימים, ועיקר האיסור לצאת הוא כשקבוע, אבל כשהוא עראי בארץ לא חמור לצאת שלא נשתרש כאן.
ולפי דברינו אם נוסע לנופש והבראה לחוץ לארץ, ומרגיש עצמו שם טוב יותר, מכל מקום אין להתירו יותר משלשים יום, אלא אם מוטב לו דוקא שמה להבראה, אבל לטייל ולשוט כדי לראות העולם בלבד, לכאורה אין להתיר בשום אופן, שמבזה בזה ארץ חמדה, כשמחפש תענוגות יתר, ונוסע לשם כך לחוץ לארץ". עכ"ל.
וכן הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל כתב שכשם שמקילים לצאת לחו"ל לצורך הרווחת נכסים, כך יש להתיר לצאת לחו"ל לצורך הרווחת הגוף והרווחת הנפש (תחומין כ', עמ' 403).
וכן הגאון רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן כו אות ז) התיר והסתמך על המג"א הנ"ל.
וכן העידו בשם הגאון רבי אשר וייס שליט"א, גאב"ד דרכי תורה.
והגר"ש וואזנר כתב שטיול לשם טיול אינו נקרא צורך (וכנ"ל), אבל אפשר בנקל למצוא צורך בטיול, ובצורך כל דהוא מותר, אף כדי לראות פלאי הבריאה: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור, דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל... אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול, על פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד, לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום להקל. כמובן, צריך להפך הכל לדבר מצוה".
וכן כתב הראש"ל הרב יצחק יוסף בתשובה:
"ומעתה לגבי נידון דידן, האם מותר לצאת לחו"ל לזמן מועט מאד, אך ורק על מנת לראות את פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה. הנה בכהאי גוונא יש מקום לצדד להקל. וע' בספר לקט יושר שהעיד על רבו רבינו ישראל איסרלן, בעל תרומת הדשן, שהלך בשבת כברת ארץ לראות זוג אריות שהובאו לעירו ושער מקומו. וסיפר מרן החיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת ב' אות כ"ב) שבהיותו בלונדון ביקר בגן החיות, וראה שם חיות שונות ומשונות ונשר יפה מאוד בן מאה שנה. ובספרו מעגל טוב השלם הרחיב יותר הדיבור בעניין זה.
ואשר על כן, המיקל לצאת לחו"ל גם בנסיעה לראות פלאי הטבע, או בכדי לפוש לצורך מנוחה, באופן שאינו יכול לעשות כן בארץ, בכדי שאח"כ יוכל לחזור וללמוד יותר טוב, יש לו על מה לסמוך, כיון שאינו יוצא לגמרי, אלא על דעת לחזור". עכ"ל.
וכן מוכח מדברי המג"א שלראות פני חבירו שרי ומקרי מצווה, ובדבריו רמז לרמ"א (שבעצם זה דבריו של ר"ת שהביא הטור) שכתב שאינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל (לשם טיול גרידא) וכן פסק משנ"ב.
ואם לראות פני חברו חשיב מצווה, על אחת כמה וכמה שרפואת בריאות הנפש חשיבא מצווה, בטיול פעם בשנה וכיו"ב. וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן ה פרק ב) כתב "שיש לנו יסוד גדול ויתד נאמן לסמוך על דעת ר"ת לומר שהכל נחשב דבר מצוה חוץ מלטיול".
וכן אם נמצא קבר של צדיק באותו מקום שנופש בו, גם לצורך זה מותר, כיוון שיש בו גם לימוד תורה וגם תפילה. זוהי מסקנתו של בעל שדי-חמד (מערכת ארץ ישראל): "אם רוצה לצאת כדי להשתטח על קברי צדיקים, שרי".
