מה שהמשנ"ב "אוסר להדיא" הוא בטיול לשם טיול גרידא, וזה גם הגר"ש דיכובסקי והגר"ש וואזנר "אוסרים להדיא".
והגר"ש דיכובסקי הביא את המג"א שלראות פני חבירו שרי ומקרי מצווה, ורומז לרמ"א (שבעצם זה דבריו של ר"ת שהביא הטור) שכתב שאינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל (לשם טיול) וכן פסק משנ"ב.
ואם לראות פני חברו חשיב מצווה, על אחת כמה וכמה שרפואת בריאות הנפש חשיבא מצווה, בטיול פעם בשנה וכיו"ב. והגר"ש וואזנר כתב שאפילו ראיית פלאי הבורא חשיבא מצווה, וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן ה פרק ב) כתב "שיש לנו יסוד גדול ויתד נאמן לסמוך על דעת ר"ת לומר שהכל נחשב דבר מצוה חוץ מלטיול".
וכן כתב הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סימן שצג):
"ומיהו ב"מגן אברהם" או"ח סימן תקל"א (ס"ק ז') מצינו שמרחיב את היתר היציאה, שאסר רק יציאה לשם טיול והתיר יציאה להרויח או לראות פני חבירו, דמיקרי מצוה, וכן פסק שם ב"משנה ברורה" (ס"ק י"ד), ומעתה יש לומר כיון שאפילו יש לו פרנסה בארץ ישראל מותר לו לצאת לחוץ לארץ להרויח יותר, הוא הדין דיש להתיר לנסוע מארץ ישראל לחו"ל לנופש והבראה אם ירגיש שם טוב יותר, אף שמספיק להבראתו בארץ, שכן לא נחמיר גופו מבממונו.
ונראה שיש לחלק דעד שלושים יום נקרא עראי... וכעין זה שמעתי על גדול אחד זצ"ל, שכשבא לבקר בארץ ישראל, נזהר שלא לשהות יותר משלושים יום, שאז הוי קבוע בארץ ישראל, ולא יוכל לצאת אלא בתנאים מסוימים, ועיקר האיסור לצאת הוא כשקבוע, אבל כשהוא עראי בארץ לא חמור לצאת שלא נשתרש כאן.
ולפי דברינו אם נוסע לנופש והבראה לחוץ לארץ, ומרגיש עצמו שם טוב יותר, מכל מקום אין להתירו יותר משלשים יום, אלא אם מוטב לו דוקא שמה להבראה, אבל לטייל ולשוט כדי לראות העולם בלבד, לכאורה אין להתיר בשום אופן, שמבזה בזה ארץ חמדה, כשמחפש תענוגות יתר, ונוסע לשם כך לחוץ לארץ".
וכן הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל כתב שכשם שמקילים לצאת לחו"ל לצורך הרווחת נכסים, כך יש להתיר לצאת לחו"ל לצורך הרווחת הגוף והרווחת הנפש (תחומין כ', עמ' 403).