הַגָּפֶן והספרדים אלו שהשתבשו
יש לנו את מורי דרכנו, גדולי האחרונים, שאנו הולכים לפיהם.
שו"ת רב פעלים חלק ב' או"ח סימן כ"ה:
ילמדנו רבינו בענין ברכה של בורא פרי הגפן, ששמענו מפי מדקדק אחד שאומר שצריך לומר הגפן בקמ"ץ תחת הגימ"ל, ואנחנו וכל העולם נוהגים לומר בסגו"ל, ועל זאת אמר לנו הרב מהר"ר אליהו מני אב"ד דעה"ק חברון שאין הולכים במטבע תפלה אחר לשון הדקדוק, כי כן כתב הרב חיד"א בספר יוסף אומץ, על כן יורינו מה נאמר בקמ"ץ או בסגו"ל?
תשובה. על אשר שאלת מצד ברכת פרי הגפן, שא"ל מדקדק לפי הדקדוק שצריך להיות בקמ"ץ, כן הוא לפי הדקדוק, כל מילה שהיא סוף פסוק או יש בה טעם אתנ"ח, שבזה יש לה דין סוף פסוק צריך לנקד ראשה בקמ"ץ, והוא ליפוי בעלמא, ועל כן אנחנו מברכין בברכות השחר שלא עשני
עָבֶד, אע"ג דאיכא בקרא
עֶבֶד בסגו"ל ו
עָבֶד בקמ"ץ, עכ"ז כיון דהיא תיבה של סוף צריך להיות נקודה בקמץ ליפוי הלשון, ואם באמצע פסוק נקודה בסגול, וכן תראה בכל תיבת עבד אשר בתנ"ך, אם תיבת עבד היא באתנ"ח או סוף פסוק נקודה בקמ"ץ, וכן כל גפן המצוי בתנ"ך נקוד סגו"ל תחת הגימ"ל, ורק במקום שיש בה אתנ"ח שהוא כמו סוף פסוק נקוד קמ"ץ תחת הגימ"ל והם ב' פסוקים בכל התנ"ך, הא' הוא בישעי' כ"ד אבל תירוש אומללה
גָפן, והב' בהושע יחיו דגן ויפרחו כ
גָפן ששנים אלה נקודים בקמ"ץ מפני שיש בהם אתנ"ח, כי תיבה שיש בה אתנ"ח ותיבת סוף פסוק משפט אחד להם וראיתי בגמרא דנדרים דף ל"ז ע"ב מקרא סופרים ארץ שמים וכו' שכתב הר"ן ז"ל מקרא
אֶרץ אָרץ, דכשיש בו אתנחת"א נקרא
אָרץ בקמץ עכ"ל, מוכח מכאן דכלל זה הוא מוסכם ואמיתי והוא הלכה למשה מסיני, ועיין נודע ביהודה ח"א סי' ב' מ"ש, ודבריו צריכין ישוב.
מיהו נ"ל בס"ד דהאי כלל אינו כלל מוחלט, ואיכא קצת מקומות דאשתני האי כללא, כי נמצא בתהלים מזמור מ"ד תתננו כצאן מאכל ובגוים
זֵריתנוּ, ותיבת זריתנו היא סוף פסוק, ולפי הכלל ההוא צ"ל
זָריתנו בקמ"ץ תחת זי"ן, כי לשון זה אע"ג דנמצא במקראות הרבה שנקוד בצירי, הנה נמצא ג"כ נקוד בקמ"ץ ככתוב בירמיה סי' ל"א
מְזָרֵה ישראל יקבצנו, וכן במשלי כ'
מזָרה רשעים מלך חכם, וכן ביחזקאל כ'
ולזָרות אותם בארצות, וכן בזכריה את ארץ יהודה
לזָרותה, וכן בחומש ויקרא סי' כ"ו ואתכם
אֶזָרֶה בגוים, ועוד הרבה כזה, ועל כן תיבת
זֵריתנו שהיא בסוף פסוק הול"ל
זָריתנו בקמ"ץ לפי הכלל הנז', וכן עוד נמי בתהלים מזמור קל"ט ארחי ורבעי
זֵרית הול"ל
זָרית בקמץ, כיון דיש אתנח בתיבת זרית, שהוא כמו סוף פסוק, וכן מצינו עוד בתהלים מזמור מ"ד בפסוק דבקה לארץ
בִטנֵינו, שהוא סוף פסוק, והול"ל
בָטנינו קמץ תחת בי"ת, כאשר נקוד בתיבת בטן, שהוא סוף פסוק קמ"ץ תחת בית, כמ"ש אשר מנע ממך פרי
בָטן, וכן חופש כל חדרי
בָטן, וכן שכר פרי
הבָטן, וכן אתה גוחי
מבָטן, דכולם נקודים בקמ"ץ תחת אות בי"ת, ועל הרוב ימצא עוד כזאת אם נחפש אחריהם. נמצא זה הכלל אינו חלוט לגמרי במקראות, אלא יזדמן קצת במקראות הפך הכלל הזה, ואילו במקום שנמצא הפך הכלל הזה יש טעם בדבר ההוא. ואנא עבדא אמרתי טעם נכון בברכה זו דפרי הגפן, שלא נהגו בה ע"פ הכלל המצו ברוב המקראות, אלא נהגו לאומרה בנקוד סגו"ל, מפני שרצו להשוותה עם תיבת גפן האמורה בשבעת המינים של א"י הכתובים בפ' עקב שיש בהם סוד ככתוב בשער הלקוטים לרבינו ז"ל, ע"פ ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש שכ' חטה חכמה, שעורה בינה, דעת, חסד וגבורה, תפארת, תאנה נצח, רמון הוד, זית שמן יסוד, דבש מלכות, ע"ש, נמצא גפן הוא כנגד שלשה קוין, לכך אומרים אותו בסגול שהוא שלשה נקודות, וגם עוד כי גפן של פסוק הנז' נקוד בסגו"ל, לכן בברכה מזכירים אותו כפי מה שנקוד בפסוק הנז'.
ואשר כתבתם שאמר לכם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו, שאין הולכים בנוסח התפלות כפי דקדוק לשון המקרא, כי כן כתב הרב חיד"א ז"ל ביוסף אומץ, כן הוא, כי הגאון חיד"א ז"ל בספרו יוסף אומץ סי' יו"ד, שנשאל שם בשינוי נקודות איזה תיבות, ממנהג בכל תפוצות ישראל מאליפות מרובבות, כגון נקודות נקדישך ונעריצך וכיוצא בהם, שרוצים לשנות נקודותיהם ע"פ הדקדוק. והשיב וז"ל, נידון שלנו שרוצים לשנות התיבות התדירות והמורגלות בפי כל המון ישראל אנשים ונשים וטף, לשנות נקודתן שינוי מורפש וכו',
ופערו פיהם שכל ישראל המה וחכמיהם ורבניהם טע"ו במדב"ר, לא ידעו לקרות התיבות, הא ודאי אינהו הוא דקטעו בנקודו"ת הקצף, עושי חדשות ומזלזלים לאלפי רבבות ישראל, ויש לבטל דעתם ולכפותם וכו', ועדותי זאת כי בעה"ק ירושלם תוב"ב ששם הורתי ולידתי ובעה"ק חברון תוב"ב אשר גרתי בה, ועברתי בארץ מצרים ואגפיה, ובקושטנדינא ואזמיר ותונס ובכל ערי איטליא ואמשטרדם ושאר עיירות, כולם עונים ואומרים נקדישך ונעריצך וכיוצא כמנהג הקדום, ובכל העיירות האלה מעיד אני גדולה ראיה ושמיעה, וידענו נאמנה שבשאר ערי טורקיא וארם צובא וארם דמשק וערי פרס וערי מערב הפנימי כולם אומרים כן כנדפס בסידורים, וכבר נודע דבערי איטאליא היו רבנים גדולים ומדקדקים עצומים, ולא שינו המנהג, ובפרט בעיר מנטובה שם היו הרב הגדול הרמ"ז ז"ל והרב מהר"י בריאל ז"ל שחיברו ספרים בדקדוק, והחזיקו במנהג העולם וכו'. וכבר נודע שהגאון הרב תיו"ט כתב שיאמרו חֵי העולמים בציר"י ע"פ הדקדוק, ואני הדל הן כל יקר ראתה עיני תשובת רבנים מדקדקים שהסכימו לומר להפך לומר חי בפתח בברכות כפי המנהג וכו' ע"ש בד"ק ז"ל.
ולפ"ז ברכת פרי הגפן שכל קהילות ישראל אנשים ונשים וטף אומרים בסגו"ל, כך ראוי לנהוג, ואין אנחנו משגיחים על משפט הדקדוק שיש במקראות, וכ"ש לפי מ"ש לעיל בס"ד שבזה הכלל נמצא שינוי להפך בקצת מקומות, וכאשר זכרתי לעיל. ודע כי מלבד הך דנקדישך ונעריצך, יש כמה מלות בתפלה וברכות שאין אנחנו נוהגים בהם ע"פ משפט דקדוק המקרא, ואזכיר קצתם והם בבהמ"ז, ועל הכל וכו' מודים לך ומברכים את שמך, וכן רחם וכו' ישראל עמך עירך כבודך היכלך מעונך דבירך ומלכות ב"ד משיחך, וכן בברכת ההפטרה באליהו הנביא עבדך, ובמלכות ב"ד משיחך, וכן בתפלה להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך, וכן באהבה כמצות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך ע"י משה עבדך, וכן קדש שמך בעולמך, צפניה חוזך, וכן בברכת ברוך שאמר נגדלך נשבחך ונפארך ונרוממך, וכן בברכות ק"ש, ובמוסף ר"ח ובסליחות של כיפור ותפלת ראש השנה וכיוצא בזה, הנה בכולם אנחנו אומרים כפי מה שאנחנו נוהגים בנקדישך ונעריצך, שהוא הפך משפט תורת הדקדוק של המקרא".
