דברי מע"כ נפלאו ממני.
דזה אינו. גם כשאוכל לחם שלא לקביעות, אם אינו מוגדר כפת הבאה בכיסנין, יהיה לזה דין לחם גמור ובטלה דעתו.
לענ"ד ההערה אמורה להיות כך. ואולי זה כוונת מעכ"ת.
מה הדיון מה זה פת הבאה בכיסנין, ונתפרשו ג' שיטות, ואי"צ בזה שום הלכה, הרי זה תלוי רק במציאות אם רוב הציבור אוכלו לשביעה או לקינוח.
אבל מצאנו כמ"פ כיו"ב שדנו וביארו דברי הגמ', מתוך הנחה שלא השתנה המציאות, ומבלי לדון על מקומות מסויימים אולי שם השתנה וקשה קצת לבאר הדבר.
דוגמא שנתקלתי השבוע באריכות (מענין שונה לגמרי). ביורה דעה סי' ק"ץ סעי' י"א י"ב ואילך. מבואר באיזה מקומות באשה הכתם טמא, כיון שיכול להמצא שם דם נידה. הראשונים דנים מה זה "בפנים" "בחוץ" וכו', באחרונים המאוחרים כתוב שבבגדים שלנו זה שונה. אבל בשו"ע ונו"כ הדיון כעל זמן הגמ', בלי להסתכל מציאותית, היכן הדם יכול להגיע. אלא מתוך הנחה ששום דבר מציאותי לא השתנה מזמן הגמ' (עד שיוודע לך שהשתנה).
כך גם לפנ"כ בענין שיעור הכתם כגריס, כמאתיים שנה אחרי השו"ע כבר החת"ס כותב שלא מצוי כלל מאכולות בגודל גריס וכו', ומקל בכל זאת ומבאר את הענין. בשו"ע ונו"כ אין התייחסות כלל למציאות.
כמו"כ לפנ"כ בסוף סימן קפ"ט בהלכות ווסתות, כל דיני מעוברת ומינקת שכבר השתנו הרבה במציאות (כמו שהתבאר בפוסקים יותר מאוחרים, ודוחק לומר שכל השינוי התחיל אחרי השו"ע הט"ז והש"ך), ומבחינת השו"ע הכל כבזמן הגמ', לקולא ולחומרא.