ברכה על 'פסק זמן'

[שמעון טרבלסי]

שמעתי, שפעם באו שני אברכים לשאול את חכם בן ציון שאלות בהלכה. הראשון שאל את שאלתו וכשיצא ממנו אמר שחכם בן ציון הורה לברך על קרמבו מזונות, וכשהשני יצא סיפר שהרב הורה לו לברך שהכל. חזרו שניהם ושאלו למה שינה הרב את דבריו מזה לזה, אמר להם כששאלתם אותי את השאלה שאלתי אתכם מהו קרמבו, אחד מכם ענה שזהו ביסקויט שיש עליו הרבה קצף מלמעלה, והשני ענה שזהו קרם שמוחזק על ידי ביסקויט, ממילא לראשון העיקר הוא הביסקויט ולשני הוא הקרם.
ונראה דהוא הדין בנידון דידן.
אם כי, ידידי בדק את טעם הוופלה לבדו, וטען שאין לו כמעט טעם, ולא ייתכן שמרגישים את טעמו בנוכחות טעם השוקולד החזק, ולכן על כרחנו שהאפקט שלו הוא רק הפריכות, וממילא דינו כניתן לדבק, כמו שכתב מרן השולחן ערוך (מהרא"ש) שדבר שנותן סמיכות במרק, וכן כתב הרמב"ם לענין חלב חיטה וסוכר (הנקרא רח'ת חלקום) דאלו נחשבים לדבק, ונראה דהוא הדין לכאן.

גם הטעם של הוופל טפל מאוד, ורק בצירוף השוקולד נהנה ממנו. וזו טענת הגרמ"ל ברכת ה', וכן ס"ל לרבו הרב מזוז. ועכ"ז הלכה רווחת שברכתו מזונות.

 

[אברימי]

אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר.

 

[כהנא דמסייע]

גם הטעם של הוופל טפל מאוד, ורק בצירוף השוקולד נהנה ממנו. וזו טענת הגרמ"ל ברכת ה', וכן ס"ל לרבו הרב מזוז. ועכ"ז הלכה רווחת שברכתו מזונות.

פעם שמעתי מהגאון ר' גדעון בן משה שאמר שבדק במפעלים וגם השוקולד שבוופל הרגיל עשוי בעיקרו בדגן עם טעם. ולפ''ז רצה לטעון דלא שנא מלחם עם שוקולד. וכיו''ב דודאי העיקר דגן. וממילא יש מקום לחלק ביניהם. וד''ב.

 

[אלישמע]

ידוע על מישהו שכתב/הורה למעשה לברך ע"כ שהכל?

מעניין לעניין באותו עניין, ראיתי אתמול חטיף של חברת כרמית, והוא פופקורן מקורמל מצופה בשוקולד, ואמרו לי שכתוב על האריזה שברכתו שהכל. ולכאו' היה צריך להיות לכו"ע (חוץ מהגר"מ אליהו) ברכתו האדמה. וחשבתי שאולי דימו את זה לנידון הפסק-זמן והבונבון וכו', שהבסיס בא רק לייצב את השוקולד עליו בצורה מסויימת ובפריכות מסויימת, ולא שזה עיקר החטיף. (ואמנם צ"ע עוד בחטיף זה).

א. לא קראתי את האשכול כלל.
ב. המודגש הוא תרתי דסתרי, (האם המטרה היא "הצורה" או "הפריכות"), כי אם הפריכות, אז זה ממש לתת טעם.
ג. סתם שאלה, האם הולכים לפי דעת הייצרן או לפי דעת האוכל? - אני מאמין שרוב הציבור אוכל פסק זמן בגלל המרקם ותחושת השובע שהוא נותן לעומת מוצרי שוקולד אחרים.

 

[יוסף]

גם הטעם של הוופל טפל מאוד, ורק בצירוף השוקולד נהנה ממנו. וזו טענת הגרמ"ל ברכת ה', וכן ס"ל לרבו הרב מזוז. ועכ"ז הלכה רווחת שברכתו מזונות.

כאן הטענה יותר גדולה, כי לפי מה שעלה בידי חבירי אין כמעט סיכוי שיהיה אפשר להרגיש את הטעם שלו, וודאי שאי אפשר לומר שאדם מכוין אליו, מה שאינו כן בוופלה שיש טעם למרות שהוא קלוש ביותר.

לפ''ז רצה לטעון דלא שנא מלחם עם שוקולד

יש לחלק שבלחם עם שוקולד בעיקרו אינו אוכל לתענוג אלא לשובע ובזה ודאי ראוי ללכת בתר המשביע, אבל כאן שהמטרה היא התענוג (על כל פנים למי שאצלו זה כך), יש לדון את הוופל כטפל לפי הנ"ל.

 

[כהנא דמסייע]

יש לחלק שבלחם עם שוקולד בעיקרו אינו אוכל לתענוג אלא לשובע ובזה ודאי ראוי ללכת בתר המשביע, אבל כאן שהמטרה היא התענוג (על כל פנים למי שאצלו זה כך), יש לדון את הוופל כטפל לפי הנ"ל.

וראה בספר בית נאמן לגר''מ מזוז, שטוען שגם בופלים עיקר השביעה היא מהשוקולד וכו'. אולם בזה יש מקום רב לחלוק, דסו''ס אנשים שבעים מזה ויש בו דגן באופן משמעותי וניכר לעין, ולכן אנשים יכולים לאכול לארוחת בקר בשעת הדחק מזה. ולכן כיון דהוא חמשת מיני דגן הוי עיקר הברכה על פיו. אך בכה''ג דהדגן כמעט ואינו ניכר ואם שרוצה להשביע עצמו אינו נוטל ממתק כזה ודאי דברכתו שהכל.

 

[אברימי]

ב. המודגש הוא תרתי דסתרי, (האם המטרה היא "הצורה" או "הפריכות"), כי אם הפריכות, אז זה ממש לתת טעם.

"טעם" לחוד ו"פריכות" לחוד.
יש פעם שרוצה להרגיש את טעם הדר, ויש פע שלדבר עצמו אין כלל טעם אלא שרוצה להרגיש את ההרגשה הנכססת (מה שקוראים לו "קראנצ'", ואז לכאו' אין לו חשיבות של נותן טעם).

 

[אלישמע]

"טעם" לחוד ו"פריכות" לחוד.
יש פעם שרוצה להרגיש את טעם הדר, ויש פע שלדבר עצמו אין כלל טעם אלא שרוצה להרגיש את ההרגשה הנכססת (מה שקוראים לו "קראנצ'", ואז לכאו' אין לו חשיבות של נותן טעם).

לא מכיר את המושג קראנץ'
אבל פריכות לענ"ד היא טעם ממש.
כיון שהצירוף של הקמח הנכסס בתוך השוקולד נותן טעם ומרקם שונה מאשר שוקולד ללא כסיסה,
וזה טעם לכל דבר.

 

[שמעון טרבלסי]

כאן הטענה יותר גדולה, כי לפי מה שעלה בידי חבירי אין כמעט סיכוי שיהיה אפשר להרגיש את הטעם שלו, וודאי שאי אפשר לומר שאדם מכוין אליו, מה שאינו כן בוופלה שיש טעם למרות שהוא קלוש ביותר.

ודאי שמרגישים את טעמו.
במדריך העדה"ח כותבים שכל מוצר שיש בו 20% דגן ודאי ניתן לטעם. מ10% עד 20% זה ספק.

 

[אברימי]

ודאי שמרגישים את טעמו.
במדריך העדה"ח כותבים שכל מוצר שיש בו 20% דגן ודאי ניתן לטעם. מ10% עד 20% זה ספק.

וזה תמוה להחליט מה ניתן לטעם ע"פ אחוזים, והם יודעים הערה זו עליהם אך נאחזים במה שפסק רבם כיון שקשה להכריע בדברים אלו, אך ודאי שמי שיודע שאפי' 8% ניתן לטעם, יברך מזונות, אע"פ שהם יכתבו שהכל, כיון שא"כ אין לדבר סוף...

 

[שמעון טרבלסי]

וזה תמוה להחליט מה ניתן לטעם ע"פם אחוזים, והם יודעים הערה זו עליהם אך נאחזים במה שפסק רבם כיון שקשה להכריע בדברים אלו, אך ודאי שמי שיודע שאפי' 8% ניתן לטעם, יברך מזונות, אע"פ שהם יכתבו שהכל, כיון שא"כ אין לדבר סוף...

ההסבר הוא די ברור, עד 10 אחוז בד"כ אין אפשרות בכלל להרגיש את הטעם.
מ10% עד 20% ניתן להרגיש את הטעם, אך לא כ"כ, ולפעמים הוא בא לדבק.
מעבר ל20% הטעם ניכר היטב, וגם א"צ כמעט כזו כמות לדבק.

 

[אברימי]

נאחזים במה שפסק רבם כיון שקשה להכריע בדברים אלו

הגר"ש סולומונס שליט"א פנה במכתב אל רבני הבד"ץ שליט"א לדון על קביעה זו. הוא מוכיח שגם ביותר מעשרה אחוזי קמח יש פעמים רבות שלא מורגש טעם הדגן. מעבר לכך, פעמים רבות גם ביותר מעשרה אחוזי קמח (גם אם נניח שהטעם מורגש) אבל עדיין התכלית היא לדבק, וכידוע אם המטרה היא לדבק - גם אם הטעם מורגש אין מברכים על כך מזונות.
כך שלא כל מיני המאכלים והממתקים יכולים להיות שווים בקביעה אחידה של אחוזי הקמח, ומשום כך יש לקבוע כמות גדולה יותר של אחוז הקמח במאכל כדי לברך עליו מזונות, כי כל עוד שיש צד ספק שברכתו שהכל, הרי מספק יש לברך שהכל ולא בורא מיני מזונות.
בתשובתם אליו ענו חברי הבד"ץ, שבאמת ההערה הזו כבר הובאה בפניהם בעבר, אך הם סמוכים על הוראתו של הגאון רבי יעקב בלויא זצ"ל שמכיוון שקשה לצמצם בעניין הטעם ואין המידות שוות בזה, לכן היות שבין כך ברכת 'בורא מיני מזונות' פוטרת בדיעבד את כל המזון, הם קבעו שיעור אחוזים קבוע לכולם לציין 'ברכת בורא מיני מזונות'.

 

[שמעון טרבלסי]

הגר"ש סולומונס שליט"א פנה במכתב אל רבני הבד"ץ שליט"א לדון על קביעה זו. הוא מוכיח שגם ביותר מעשרה אחוזי קמח יש פעמים רבות שלא מורגש טעם הדגן. מעבר לכך, פעמים רבות גם ביותר מעשרה אחוזי קמח (גם אם נניח שהטעם מורגש) אבל עדיין התכלית היא לדבק, וכידוע אם המטרה היא לדבק - גם אם הטעם מורגש אין מברכים על כך מזונות.
כך שלא כל מיני המאכלים והממתקים יכולים להיות שווים בקביעה אחידה של אחוזי הקמח, ומשום כך יש לקבוע כמות גדולה יותר של אחוז הקמח במאכל כדי לברך עליו מזונות, כי כל עוד שיש צד ספק שברכתו שהכל, הרי מספק יש לברך שהכל ולא בורא מיני מזונות.
בתשובתם אליו ענו חברי הבד"ץ, שבאמת ההערה הזו כבר הובאה בפניהם בעבר, אך הם סמוכים על הוראתו של הגאון רבי יעקב בלויא זצ"ל שמכיוון שקשה לצמצם בעניין הטעם ואין המידות שוות בזה, לכן היות שבין כך ברכת 'בורא מיני מזונות' פוטרת בדיעבד את כל המזון, הם קבעו שיעור אחוזים קבוע לכולם לציין 'ברכת בורא מיני מזונות'.

מכיר את מכתבו שהובא בסוף ספרו ואנחנו נברך.
וע"ז הערתי שאף אם יש מקרים שהערתו נכונה, אבל הם לא קבעו שיעור אחד, אלא בין 10 ל 20 אחוז, ומן הסתם בד"כ הם מחשבים זאת לפי ידיעותיהם על המוצר.

 

[אברימי]

הם לא קבעו שיעור אחד, אלא בין 10 ל 20 אחוז

תוכל להעלות את זה? מה שאני ראיתי בעבר זה רק 10%.