כבר הוכיח מרן הנאמ"ן זיע"א שהרי|ף הרא"ש והרמב"ם סוברים כוכבים וג' רבעי מיל, הוכיח בבירור באופן שאין שום רוחות שבעולם מוזזיתן.
בדעת הרמב"ן יש לי ראיות ברורות לא כן. ועיין בשו''ת מהרי''ף.
ולר"ת הכוכבים בכלל לא משחקים תפקיד [להבנת הגרע"י, ואין דבריו מוסכמים, כי המנחת כהן ועוד ועוד כותבים שהכל תלוי בכוכבים גם לר"ת!]
אכן הבנת המנח''כ היא ההבנה הכי מסתברת בשו''ע. בצירוף כל המקורות.
מצרף כאן תמלול, של מאמר שמסרתי על זה:
בבאנו לעיין בסוגיית בין השמשות ושיעור "צאת הכוכבים", שהיא מסוגיות היסוד בהלכה, הנוגעת לעניינים רבים ככניסת ויציאת שבת וימים טובים, זמני תפילה, איסורי מלאכה ועוד. הסוגיא נדונה בהרחבה יתרה בספרות הראשונים והאחרונים, ומקור יסודי לדיון זה מצוי בגמרא במסכת שבת (לה ע"ב), שם נאמר בשם רב יהודה אמר שמואל:
"כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה". עוד מבארת הגמרא, בשם רבי יוסי, שהכוכבים שעליהם דיבר שמואל אינם הכוכבים הגדולים הנראים ביום, ואף לא הקטנים הנראים רק בלילה, אלא
"בינוניים".
עיקר הדיון בסוגיא זו הוא בבירור שיעור הזמן שחולף משעת שקיעת החמה ועד הופעת שלושה כוכבים בינוניים אלו, ומה גדר זמן זה לעניין הלכה. מן המקורות שלפנינו עולה כי קיימות שיטות עיקריות שונות בשיעור זה, וחילוקי דעות רבים בפרטיהן ובפרשנות המציאות על פיהן.
שיטת רבינו תם (ר"ת):
שיטה מרכזית בסוגיא זו היא שיטת רבינו תם, המיוחסת על ידי רבים (הבית יוסף והאחרונים) גם לגאונים. שיטה זו מבוארת בתוספות (פסחים לה: ד"ה תרי תלתי מיל), והיא מבוססת על הבנה שיש
שתי שקיעות:
- תחילת שקיעה: השעה שהחמה מתחילה להיכנס ל"עובי הרקיע".
- סוף שקיעה: השעה שגוף השמש נכנס לגמרי ונתכסה מן העין, אך עדיין יש אור.
ר"ת סובר שזמן
"בין השמשות" מתחיל מסוף שקיעה זו ונמשך עד צאת הכוכבים. על פי חשבון המיל של ר"ת (4 מיל מ"תחילת השקיעה" עד צאת הכוכבים, ו-3/4 מיל מ"סוף השקיעה" עד צאת הכוכבים), כפי שנתפרש באחרונים, הזמן שבין סוף שקיעה לצאת הכוכבים הוא כשיעור
3/4 מיל. שיעור זה, לפי שיטות שונות בחשבון המיל, הוא:
- כ-18 דקות לפי חשבון 24 דקות למיל (30 מיל ב-12 שעות).
- כ-13.5 דקות לפי חשבון 18 דקות למיל (40 מיל ביום), וכך נפסק בשו"ע סימן תנ"ט.
- אך הזמן מתחילת שקיעה (של ר"ת) עד צאת הכוכבים הוא 4 מיל. לפי חשבון 18 דקות למיל, מדובר על כ-72 דקות. לפי חשבון 24 דקות למיל, מדובר על כ-96 דקות. כלומר, בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה יש כ-3.25 מיל, שהם כ-58.5 דקות (לפי 18 דקות למיל). לכן, לפי ר"ת, צאת הכוכבים הוא כ-72 דקות מתחילת שקיעה, או כ-13.5-18 דקות מסוף שקיעה (כשגוף השמש נעלם לגמרי).
שיטת ר"ת זו, המצריכה זמן ארוך יחסית עד צאת הכוכבים,
נתקבלה על ידי רובם ככולם מגדולי הראשונים, הן באשכנז (בעלי התוספות, ר"ת, מרדכי) והן בספרד (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, רא"ש). גם מרן הבית יוסף והשולחן ערוך (סי' רסא) פסקו למעשה כר"ת. רבים מגדולי האחרונים פסקו והנהיגו כשיטה זו, ביניהם המג"א, הגרעק"א, החת"ס, הלבוש, אליה רבה, הפר"ח, מהר"ח אבולעפיא, ומרן החזון איש והגר"ע יוסף שפסקו ששיטה זו היא
דין ולא חומרא בעלמא.
קשיים על שיטת ר"ת (בפרשנותה המקובלת):
על שיטת ר"ת נשאלו קושיות רבות, הן מצד המציאות והן מצד סוגיות שונות בש"ס:
- מציאות: אחר שיעור 4 מיל (72 דקות ומעלה מתחילת השקיעה), הרקיע מלא בכוכבים לאין מספר, ולא רק שלושה כוכבים כפי שמשמע מהגמרא בשם שמואל.
- יישובי הקושיא מהמציאות: מהר"י פראג'י מיישב שהכוכבים שדיברה עליהם הגמרא הם "כוכבים בינוניים בגדולה וגדולים באורה", שהם קשים לזיהוי ודורשים בקיאות, ואינם הכוכבים הרגילים הנראים בכמות גדולה מאוחר יותר. יש שהציעו (הרב איסר זלמן מלצר בשם הרב דוד בהר"ן) שראיית הכוכבים שלנו השתנתה ביחס לזמן הגמרא, אך דעה זו קשה.
- סימני הגמרא: הגמרא והירושלמי (ברכות פ"א ה"א) נותנים סימנים ללילה: "הכסיף העליון והשוה לתחתון" (השחיר העליון והשווה לתחתון). סימן זה מתקיים הרבה יותר מאוחר מזמן קצר לאחר שקיעת גוף השמש, וגם מאוחר יותר מ-13.5-18 דקות, ונראה שלעיתים אף אחרי 58 דקות השמים עדיין מאירים. הרמב"ם בפירוש המשנה (ברכות פ"א מ"א) וביד החזקה (הל' תרומות יד,ג) מבאר שצריך שהרקיע "יטהר מן האור" לגמרי, וזה לוקח זמן מרובה.
- סוגיות הש"ס:
- שבת לה ע"ב (רבא): רבא אמר להדליק נרות כשהשמש עדיין על ראשי הדקלים, שנראית לעין. אם לפי ר"ת יום גמור נמשך זמן רב אחרי שקיעת גוף השמש, קשה למה רבא אמר להקדים כל כך, ונראה שיש בכך ראיה נגד ר"ת.
- פסחים ב ע"א: נאמר "עד צאת הכוכבים יממא הוא", שלכאורה קשה אם בין השמשות מתחיל מיד לאחר שקיעת החמה. תוספות שם מבאר שהכוונה לזמן שבו היו עוסקים במלאכה בימי עזרא עד צאת כוכבים, שהיה זמן רב קודם הלילה הוודאי.
- זבחים נו ע"א: דם הקרבן נפסל בשקיעת החמה. קשה אם אחר שקיעה ראשונה יום גמור לשיטת ר"ת. תוספות שם מיישב שמדובר בריבוי מיוחד מהפסוק.
- ארצות הצפון: לפי שיטת ר"ת (72 דקות), בארצות הצפון (כמו וילנא ואנגליה) בחודשי הקיץ אין חושך מוחלט כשיעור זה כלל, ולכאורה לא יהיה לילה בחודשים אלו, דבר שהוא תמוה ולא יעלה על הדעת שאין מצוות לילה במקומות אלו. קושיה זו נחשבת עצומה על שיטת ר"ת.
השיטה המיוחסת לגאונים (על פי מהר"ם אלשקר):
מהר"ם אלשקר ייחס שיטה לגאונים לפיה מיד לאחר
שקיעת גוף השמש (הנעלמת מהעין), לאחר שיעור
3/4 מיל, יש כבר
לילה גמור. שיעור זה הוא כ-13.5 או 18 דקות לאחר השקיעה. מהר"ם אלשקר תלה שיטה זו במחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בעניין מהלך השמש בלילה.
קשיים על שיטה זו (המיוחסת לגאונים):
- במציאות: בפועל, שלושה כוכבים בינוניים אינם נראים לאחר 13.5 או 18 דקות מהשקיעה. לכל הפחות נדרשות כ-25-28 דקות. המחבר מעיד ששלושה כוכבים בינוניים אמינים נראים רק לאחר 40 דקות.
- סימני הגמרא: סימן "הכסיף העליון" אינו מתקיים בזמן כה קצר. השמים עדיין מאירים מאוד.
- מקורות הראשונים: הראב"ן והמרדכי סוברים שבין השמשות מתחיל מיד לאחר שקיעת גוף השמש, אך הוא נמשך 4 או 5 מילין, שהם זמן מרובה, ולא רק 3/4 מיל. רבינו נסים גאון גם סובר שבין השמשות נמשך משקיעת השמש עד צאת הכוכבים, מבלי לנקוב בשיעור קצר של 3/4 מיל. ר' אברהם בן הרמב"ם מבאר שזמן בין השמשות נמשך מ"עירוב שמש" (כשמתחילה לשקוע) עד שיראו ג' כוכבים בינוניים. הרשב"א מבאר להדיא ששיטת הגאונים היא כר"ת, והם סוברים כשיעור הארוך. המחבר מסכם שאין מקור ברור מדברי הגאונים או ראשונים אלו לשיטה המיוחסת לגאונים על ידי מהר"ם אלשקר. גם הנחת היסוד של מהר"ם אלשקר, שתלה את שיטת ר"ת במחלוקת חכמי ישראל ואומות העולם, מוכחת כלא נכונה מדברי גנת ורדים ומהרי"ף, שסברו שעניין שתי השקיעות (גוף ואור) מוסכם על כולם.
שיטות אמצעיות (כשיטת הגר"א וחלק מהאחרונים):
למרות הקשיים על שיטת ר"ת, ובפרט מהמציאות בארצות הצפון, אחרונים גדולים כהגר"א, המהר"ל מפראג, גנת ורדים, ומהרלב"ח, ובעל התניא, סברו שצאת הכוכבים לעניין שבת הוא אחר שיעור
3/4 מיל משקיעת גוף החמה. הם יישבו את הסוגיות באופן שונה מר"ת, וסברו שהגמרא בשבת לגבי 3 כוכבים מתייחסת לכוכבים הנראים יחסית מוקדם, בעוד ששיעור 4 מיל בפסחים מתייחס לזמן שהרקיע "נטהר" לגמרי מכל אור השמש וכל הכוכבים נראים (או לצורך חישוב עובי הרקיע).
הקשר לשיעור 40 דקות:
מן המקורות עולה כי שיעור של כ
40 דקות לאחר השקיעה נחשב על ידי פוסקים רבים, או במקומות מסוימים, כזמן
לילה ודאי לעניינים מסוימים או כזמן הופעת
שלושה כוכבים בינוניים או קטנים רצופים:
חלק מהם
- מנחת כהן ופרי חדש: שיטתם (שזמן צאת הכוכבים הוא כשהשמש 8 מעלות מתחת לאופק, המוערך כ40 דקות, וראיית כוכבים בפועל גוברת על חישוב המיל) היא יסוד לשיטת ה-40 דקות, ורבים (כמו החפץ חיים) סמכו עליה והלכו אחר ראיית כוכבים בפועל.
- החתם סופר: במקומו נראים כוכבים בינוניים כעבור 35-40 דקות מהשקיעה.
- רבי חיים פלאג'י: המנהג באיזמיר הוא להמתין כ40 דקות אחר השקיעה לקר"ש ולמוצ"ש/סעודת תענית, שאז נראים כוכבים בינוניים רצופים.
- מרן החפץ חיים (ביאוה''ל רצג, ועדות ר' יואל קלופט) נהג לפי צאת הכוכבים בפועל.
- כף החיים: צאת ג' כוכבים בינוניים בא"י וסביבותיה הוא שני שלישי שעה = 40 דקות משקיעת החמה.
- הגר"ימ טיקוצ'ינסקי: בספרו "בין השמשות" קובע שכוכבים בינוניים נראים לאחר 28 דקות, אך כוכבים קטנים (הנחוצים למוצ"ש וקר"ש) נראים רק לאחר 40 דקות. בלוחותיו זמן הדלקת נרות במוצ"ש הוא 36-40 דקות.
- מרן החזון איש: נהג להמתין 40 דקות במוצ"ש. יש שהעידו בשמו שלאחר 45 דקות זה לילה גמור לשיטת ר"ת (שתי השקיעות מתקיימות אז).
- מהר"א הלוי (מובא בשם החיד"א בברכי יוסף): העיד על המנהג הקדום בארץ ישראל להדליק נר בבתי כנסיות במוצ"ש בכדי 2-3 מיל, שהם 36-54 דקות.
- רבי סאסי הכהן (ראב"ד ג'רבא ורב ברכיה חברותא של הגאון הרב מצליח מזוז): קובע שהדרך הבטוחה היא להמתין עד שיראו ג' כוכבים קטנים רצופים (לילה ודאי), ושזמן זה "הכתוב בלוחות השנתיות" (שהוא לרוב 40 דקות או קרוב לכך) הוא טוב ויפה ומקיים פסק מרן גם לר"ת.
שיעור זה של כ-40 דקות נתפס על ידי חלק מהפוסקים כנובע
מראיית כוכבים בפועל, כ
מנהג רווח, וכזמן המתאים להופעת ג' כוכבים בינוניים או קטנים רצופים הנחשבים לילה ודאי.
יישוב שיטת ר"ת עם מנהג ה-40 דקות:
אפשר להציע יישוב חדש, לפיו ייתכן ששיטת ר"ת עצמה מתיישבת עם מנהג ה-40 דקות, ע"י הגדרת "תחילת שקיעה" באופן שונה. במקום להגדיר "תחילת שקיעה" כהיעלמות גוף השמש, הוא מציע ש"תחילת שקיעה" היא השעה שאור השמש מתחיל להיות
כהה ואינו מסנוור, עקב שבירת קרני האור ב"עובי הרקיע" (האטמוספירה). תהליך זה מתחיל עוד כחצי שעה קודם היעלמות גוף השמש. "שקיעה שניה" היא סילוק האור לגמרי מן העולם. אם "תחילת שקיעה" היא כ-30 דקות לפני היעלמות גוף השמש, ויש כ-3.25 מיל (כ-58.5 דקות) בין תחילת שקיעה לסוף שקיעת האור, ו"סוף שקיעת האור" הוא צאת הכוכבים (כ-40 דקות לאחר היעלמות גוף השמש המקובלת), אזי הזמן מתחילת השקיעה (האור הכוהה) עד צאת הכוכבים (האור שנסתלק) הוא כ-30 + 40 = 70 דקות, הקרוב לשיעור 4 מיל (72 דקות) של ר"ת.ביאור זה נתמך בלשונות מסוימות בראשונים (מאירי, ר"ן, ריטב"א, רא"ש, שו"ע) שדיברו על השמש "המתחלת ליכנס ברקיע" או אורה שנחלש "מפני שהתחיל לכנס ברקיע", גם כשגוף השמש עדיין נראה. הוא גם מיישב את המנהג להדליק נרות שבת כ-20 דקות לפני השקיעה (היעלמות גוף השמש), שכן לפי זה, תוספת שבת יכולה להתחיל
אחר "תחילת שקיעה" זו של האור הכוהה.
הכרעה למעשה:
למרות הצעת יישוב זו למנהג ה-40 דקות, המחבר מסיים שבשל לשונות מסוימות בראשונים (תוספות רי"ד, תוספות בפסחים וזבחים) המובנים יותר לפי הפרשנות המקובלת של ר"ת (שקיעה ראשונה היא היעלמות גוף השמש),
לפחות לענייני איסור תורה, ראוי ונכון להחמיר ולנהוג כדעת גדולי האחרונים המפרשים את ר"ת באופן המקובל (שתי שקיעות, זמן ארוך), ולהמתין
72 דקות מאז ששקעה
כל עגולת השמש.