פרק ד' – תשובה להשגות שנאמרו על הנימוק הראשון של הרב יחוה דעת
ואולם בספר שבות יצחק על הל' חנוכה סוף פ"ו (וכן בקובץ מבקשי תורה כסלו תשס"ד סי' ד'), לחל"ק יצא בין תקופת המחזור ויטרי לימינו אנו, דבזמן המחזור ויטרי בחורי הישיבות היו מתארחים אצל בעלי בתים שונים בעיר שבה בית המדרש, ולכן היו נחשבים כעין אורחים באותם הבתים, משא"כ האידנא דהבחורים לנים בפנימיה של הישיבה, חדרם זהו ביתם, ושוב לא נגררים אחרי בית אביהם, ועליהם להדליק בברכה בישיבה. עכת"ד. וכן צידד הכהן הגדול מאחיו מוהר"ר חנוך כהן שליט"א (ראש ישיבת באר התלמוד) בתשובה כת"י.
ואחר הקידה על אפיים וכריעה על ברכיים, איפכא מסתברא, וכאשר נבאר. ואקדים דהנה יש לדעת דגם הרב שבות יצחק מודה (וכך מפורש יוצא מדבריו) דלפי המחזור ויטרי סיבת הפטור לבחורי הישיבה היא משום דהם נחשבים כסמוכים על שלחן אביהם (ככל מאי דאמרן בפרק הקודם), אלא דע"ז חידש בשבות יצחק דכיון שבפנימיה אינו "אורח" אלא בעל בעמיו, דשוב לא נגרר אחר בית הוריו ונעשה כאדם עצמאי שאינו נפטר ב"נר איש וביתו" של אביו, וכבר אינו נחשב סמוך על שלחנם. אלא דהואיל וזהו הגדר, נהפוך הוא, דבזמן המחזור ויטרי היה מסתבר הרבה יותר לומר שהבחור נעשה עמצאי וניתק הקשר שבינו לבין בית הוריו, דהרי בימי המחזור ויטרי לא היה כל קשר וכל סיוע מצד ההורים לעידן ועידנים, כשנה או לכל הפחות חצי שנה[כז], וכל מאכלו ומשקהו וכלי מיטתו וכל צרכיו הכל היה מתחת ידו הרחבה של בעל הבית שהסכים להכניס עוסקי תורה, והיה כאחד מבני הבית, וא"כ בעת ההיא היה מקום נרחב לטעון ולומר דלא יהיה נחשב כסמוך על שלחן אביו שבארץ מרחקים כי אם סמוך על שלחנו של בעל הבית, או לכל הפחות אכסנאי אצל בעל הבית, ועם כל זאת עינינו הרואות דנקט המחזור ויטרי דעדיין מקרי סמוך על שלחן אביו כי שם ביתו האמיתי, ועל אחת כמה וכמה בימינו אנו כאשר הבחור לן בפנימיה עם עוד כמה בחורים בחדרו, ועל כל צרה וצוקה תיכף ניגש אל מכשיר הטלפון לבקש מהוריו כל צרכיו, אזי טפי מסתברא דעדיין נגרר אחר אביו ואחר ביתו ונכלל בפטור ד"נר איש וביתו" של אביו[כח]. [ושו"ר שכ"כ בספר בינה ודעת אדלר חנוכה סי' ג' עמ' כח' לשדות נרגא בדברי הרב שבות יצחק, וכ"כ נמי בדברי שמואל כהן הנ"ל]. וכל שכן שבימינו על פי רוב חלק נכבד מהוצאותיו של הבחור הם ממה שאביו משלם לישיבה, ועכ"פ לפת במלח ומים במשורה ושאר צרכים חיוניים בודאי היה מספיק מה שההורים משלמים לישיבה[כט], כך שבימינו המצב עדיף שבעתיים ממה שהיה בימי המחזור ויטרי שהבחור היה צריך לדאוג לעצמו למצוא בעל הבית שיאכילנו באותה עיר, ואם אז היה נחשב הבחור כחלק מבית אביו ולא כ"עצמאי", קל וחומר בן בנו של קל וחומר עתה בדורינו.
ולא זו אף זו, דמחמת ירידת הדורות, הבחורים בדורנו אינם עצמאיים, ועל כל התמודדות גשמית נעשים תינוק הצריך לאמו, משא"כ בימי עולם ושנים קדמוניות כאשר הבן היה עוזב את ביתו ללמוד תורה בעיר אחרת, היה דואג לעצמו בכל התחומים, היה כאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, והדברים ידועים. ולפיכך, אם בדורו של המחזור ויטרי הורה זקן שבחורי הישיבה נחשבים כסמוכים על שלחן אביהם ויוצאים י"ח בהדלקתם, כל שכן האידנא.
[והרב משנת אברהם מיימון בתשובה כת"י הוסיף בזה נופך ספיר ויהלום, דבאמת יתכן שהרש"ל והמג"א וכל אותם אחרונים שנקטו שבחורי הישיבות מחוייבים להשתתף בפריטי, לא כתבו כן אלא בימיהם שהבחורים היו יוצאים מבתיהם לשנה ויותר, והיה ניתק כל קשר עם ההורים, משא"כ בזה"ז כו"ע מודו ד"ביתם" האמיתי היינו בית אביהם. ודפח"ח[ל]. וכעי"ז כתב בשו"ת תפלה למשה ח"ב סי' נא' סוף אות ב', דדברי הרש"ל והמג"א אמורים לגבי בחורים עצמאיים שהיו דואגים לעצמם לכל צרכיהם ולא נשענים כלל על הוריהם[לא]. והתנבא בסגנון זה גם בחוברת נר ציון חודש כסלו פ"ה הערה נג', עיי"ש. וכ"כ בשו"ת אורן של חכמים סי' לח' אות ג'. וכ"כ הגר"י ברכה שליט"א בספר ברכת יצחק מועדים עמ' תקפב' וז"ל: "אמנם לענ"ד דאין לדמות כלל בני הישיבות של הזה"ז לבני הישיבות של זמן התלמוד או זמן הרש"ל, דבזמנם היו נעקרים מביתם לגמרי ולא היה להם קשר עם ביתם כל משך שהותם בישיבה, ואפילו בדורות שלפנינו כגון בזמן הח"ח וכיוצא, ידוע שכשהיו הולכים לישיבה היו מנותקים לגמרי מביתם, לא כן בזה"ז שבכל חודש הולכים לביתם וכל ענין קטן שיש להם הולכים לביתם, ולכן ס"ל לרבותינו כגון הגר"ע עטייה והגרב"ץ זצ"ל וכו'[לב] דלא נעקר מהם שם סמוך. והכל לפי הענין." עכ"ל. והדברים ברורים. וכן צידד בספר מעדני אשר לונצר או"ח כרך ג' סי' לג', דהאידנא יתכן דגם המג"א יודה עקב שיפור תנאי הנסיעות וכו'. ובלכתך בדרך זה אשכחנא נמי דחיה של ממש לראיה מהסמ"ק ומקובץ המוריה בשם רבינו ברוך ב"ר יצחק שהזכרנו בריש תור"ה[לג]. (ונמצא דאפשר דאיכא בסוגיין ג' דרגי, עיין בהערה[לד]). וכ"כ לדחות בספר יומי דחנוכה (הוצאת מכון הרב מצליח) פ"ו הערה מג'. וכעי"ז צידד הרה"ג ר' חנוך כהן שליט"א בתשובה כת"י, דדברי הסמ"ק הם דוקא בימיהם שלא היתה שום תמיכה מההורים, משא"כ האידנא דהבחורים הינם סמוכין על שלחן הוריהם[לה]].
וגם עצם חילוקו של הרב שבות יצחק, מבוסס על כמה וכמה הנחות בלתי מוכרחות, ורק בהתקיים כולם יחד יקום החילוק, והם: א) לינה בפנימיה מעניקה לבחור מעמד של "בעל הבית עצמאי", למרות שאין לו חדר לעצמו אלא הנה ל"ו ינום ול"ו ישן עם כמה בחורים. ב) ההבדל בין דרגת הקביעות של בחור המתארח אצל משפחה באופן קבוע, לבין דרגת הקביעות של בחור הלן בפנימיה, הוא בדיוק ההבדל שמעניק לבחור הרווק הלזה דין בעל בעמיו ומפקיע ממנו דין הגרירה אחר בית אביו. ג) הפנימיה זוהי ביתו של הבחור, למרות שהחדר שמקבל בפנימיה משתנה לעיתים קרובות, ולמרות שראש הישיבה רשאי לסלק את הבחור מהפנימיה מכל סיבה שהיא, ולמרות שאם הבחור יצטנן[לו] וכיו"ב יכפו עליו לחזור לביתו[לז]. ובהיות כן, מאן ספין ומאן רקיע לעשות מעשה לברך בטענת דשמא המחזור ויטרי היה מסכים שמותר לאותם תלמידים להדליק בברכה.
[ולכו חזו בשו"ת יצחק ירנן ברדא ח"ה סי' מח' בסופו, שנקט ההיפך ממש מדברי הרב שבות יצחק, שהעלה דבחור שגר אצל בעל הבית מגרע גרע מבחור ישיבה המתגורר בפנימיה, ואם גר אצל בעה"ב צריך להשתתף, וי"ל].
ויש להוסיף על כל זה, דלו יהיה כדברי הגר"י דרזי שגם המחזור ויטרי מודה דאם הבחור מקבל חדר בפנימיה דנחשב אותו חדר כבית משל עצמו, מ"מ מי יימא לן דמחמת זה כבר לא נחשב כאחד מבני הבית אצל הוריו, דהרי לדעת המחזור ויטרי בית הוריו הוא סוף סוף ביתו ג"כ, וא"כ דילמא חשיב כמי שיש לו שני בתים[לח], ובדרכי משה סי' תרע"א סק"ח בשם הכל בו מפורש יוצא דמי שיש לו שני בתים חייב להדליק רק בבית אחד (ובשני מדליק מפני החשד, ובזה"ז ליכא חשדא ופרט לענין בחורי הישיבות וכמש"כ בשו"ת יחו"ד)[לט], וא"כ כבר יוצא ידי חובתו במה שמדליקים בביתו הראשון, ודו"ק.
וידעתי בינ"י ידעתי שהרב שבות יצחק כתב הוראתו משמיה דגברא רבא, הגאון הגדול הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אלא דבספרים אחרים (וכגון בספר שלחן יוסף שמואליאן סוף סי' תרע"א, ועוד[מ]) העד העידו בנו בשם הגרי"ש אלישיב דדבריו נאמרו באופן כללי (שהישיבה זהו ביתו של הבחור), ולא בתור חילוק אליבא דהמחזור ויטרי. ולולא דמסתפינא אמינא דבאמת הגרי"ש אלישיב מתוך רוב התמדתו בים התלמוד וברמב"ם וברשב"א ושאר גדולי הראשונים והאחרונים, לפי רגע נעלם מעין הבדולח דברות המחזור ויטרי שכותב להדיא שאפי' בחורים העוזבים את בתיהם ללמוד תורה עדיין נחשבים כסמוכין על שלחן אביהם[מא], ועל כן הורה זקן לשואלים את פי קודשו עפ"י מה שכתוב במשנ"ב שבחורי הישיבות מחוייבים מדינא (ולא מחמת "מהדרין") להשתתף. ומעתה יאמר נא לישראל, דאילו הגריש"א זצ"ל היה רואה דברות המחזור ויטרי, הוה הדר ביה[מב]. וע"ז הדרך י"ל ג"כ אודות מה שכתוב בספר מעשה איש (שמועות על החזו"א) ח"ד עמ' קלא', וז"פ. ובר מן דין ראה נא בעניינו בללקוט שושנים ח"א עמ' שמט' ד"ה והבט.
ועכ"פ גם אם אכן הדברים יצאו מפי קודשו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כבר נתבאר דהחילוק הוא מחודש עד מאוד, ואיפכא מסתברא, וכהוראת שלושת עמודי ההוראה: הגאון מוהר"ע עטייה זלה"ה, מרן מלכא הגרע"י זלה"ה, והגרב"צ אבא שאול זלה"ה. וכל שכן שאין לברך ברכה עפ"י חילוק כזה.
ועתה ארדה נא ואראה השגות נוספות שנכתבו ע"ד שו"ת יחוה דעת הנ"ל.
בספר מעדני אשר לונצר או"ח כרך ג' סי' לג' כתב דמה שמבואר במחזור ויטרי דבחורי הישיבה נחשבים עדיין כשייכים לבית הוריהם, י"ל דמיירי בבחורים שאין להם משכן קבוע ללמוד. עכת"ד[מג]. והיא נפלאת בעינינו כיצד יתכן להעלות במחשבה להעמיד אוקימתא כזו במחזור ויטרי, והרי המחזור ויטרי כתב "ובחורים הבאים למקום אחר ללמוד תורה חוץ לביתם" עכ"ל, הרי שפתותיו ברור מללו דמיירי דבכל הבחורים היוצאים מביתם ללמוד תורה, ובדאי דסתם בחור היוצא מביתו לעיר אחרת ללמוד תורה, הולך למקום מסויים מאוד הידוע מראש, וכי יתכן שבזמן המחזור ויטרי כל הבחורים החפצים ללמוד תורה יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, ותורה מה היתה עליה. [וכבר כתבנו לעיל, דמפני הקושי שבדרכים, אם היו הולכים לעיר אחרת, היה זאת לזמן רב מאוד]. ומה גם דהמחזור ויטרי כתב דהבחורים היו באים ללמוד ב"מקום אחר" ולא ב"מקומות אחרים". אלא ברור הדבר דאין כל צד לאוקימתא כזו.
ובשו"ת אבני ישפה ח"ד סי' פ' יצוא יצא לשדות נרגא בראית הגאון יחוה דעת זלה"ה מדברי המחזור ויטרי מטעמא אחרינא, דבמחזור ויטרי לא מבואר אלא דרשאי לסמוך על מה שהוריו מדליקים עבורו, אך לא נאמר שלא יוכל להדליק בעצמו, ואף בני עדות המזרח יכולים להדליק בברכה עכ"ד. וכ"כ הרב אלון ארביב נר"ו (מח"ס אריג פז) בספר זכרון מאור השמ"ש ח"א עמ' תרסד'. ואחר המחילה כיאות מכבוד הגאון אבני ישפה ז"ל, מן הפלא שלא זכר שר מה שכתב מרן הב"י אשר קיבלנו הוראותיו, בסי' תרעז', דאחרי שהביא דברי התרומת הדשן סי' קא' (וכ"ה בשו"ת מהר"י ברונא ובמהרי"ל ואכמ"ל), דאכסנאי נשוי שמדליקים עליו בתוך ביתו רשאי להדליק בפני עצמו ולברך, כתב ע"ז הב"י בזה"ל: "ולי נראה שאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה"[מד]. וכן מבואר בדברי המהרש"ל בתשובותיו סי' פה', דהבעל יוצא בהדלקת אשתו אפי' אם חפצו שלא לצאת, וז"ל: "ואכסנאי הנשוי וכו', אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו, אין לו לדלוק. וכו'. אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית, נראה דלא כל כמיניה, ואינו יכול לברך." עכ"ל. וכ"כ הרב פר"ח סי' תרעז' וז"ל: "יש מהאחרונים שכתבו שמי שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, יכול להדליק בברכה וכו', וטעות היא בידם." עכ"ל. וכ"כ הרב מזבח אדמה על סי' תרע"ז. וכן כתבו רוב ככל גדולי מצוקי אר"ש וכמובא באותה תשובה שביחוה דעת שם ד"ה אשר על כן (וגם ביחוה דעת ח"ב עמ' קכה', וח"ג סוף עמ' קנח', ובשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' יז' אות ד', ובהליכות עולם ח"א סוף עמ' רעח', ועוד). ואף כמה מגדולי האחרונים מאחינו האשכנזים, כתבו לחוש לדברי הב"י הנ"ל (בניגוד למור"ם במפה שסמך ידו על התרומת הדשן) לענין שאין לברך בשם ומלכות, וכגון השל"ה (מובא בא"ר סי' תרעז' סק"ד), מטה משה סי' תתקפג', עטרת זקנים סי' תרעז' סע' ג', חיי אדם כלל קנד' סע' לג'[מה], משנ"ב סי' תרעז' סקט"ז, ובביאור הלכה שם סע' ג' ד"ה ולהדליק, ועוד. וכ"ש אנן בדידן דאין לנטות ימין ושמאל מהוראת מרן הב"י (וקיבלנו הוראותיו גם במה שכתב בב"י, ועמי בכתובים הרחבנו בדלותנו וכאן אין המקום מכיל).
ולפיכך, אפי' אילו המחזור ויטרי היה כותב להדיא לעיני כל ישראל שאכסנאי רשאי לכוין שלא לצאת י"ח בהדלקת בני ביתו, לא היה לנו לעשות מעשה לברך, דנהי דסומכין על המחזור ויטרי לענין לפטור את תלמידי הישיבות מההדלקה (יען כי לא מצינו מאן דפליג עליה לענין זה), אין מזה היתר לסמוך עליו בדברים שמצינו בהם פלוגתא במילי דברכות (דהרי התרומת הדשן עצמו הביא בתשובתו הנ"ל דברי כמה ראשונים ז"ל[מו] דדעתם דאין לברך, וכ"ש שדעת מרן הב"י שלא לברך[מז]), דהרי שני הנושאים הללו (דהיינו: א' – האם תלמידים הלומדים הרחק מבתיהם יוצאים בהדלקת אביהם, ב' – האם אכסנאי יכול לכוין שלא לצאת בהדלקת בני ביתו) הם נושאים נפרדים ואין כל סברא לקשר בין הפסיקה בזה לפסיקה בזה. ועל אחת כמה וכמה שבאמת המחזור ויטרי כלל לא גילה דעתו דעת עליון האם ניתן שלא לצאת בהףדלקת בני ביתו. ושו"ר שכבר תמ"ה תמ"ה קרא על דברי הרב אבני ישפה, בספר תורת הישיבה פי"ב הערה ג', לאחד מחשובי בית מדרשנו, בנש"ק הרה"ג ר' מאיר פנחסי שליט"א, עיי"ש.
[אלא דבאמת חובה רמיא להבין, למה זה ועל מה זה שכתב מרן הב"י דהוי ברכה שאינה צריכה, וע"ז נאמרו כמה ישובים בספרן של צדיקים, והאר"ש אזכור בהמשך מילתין, ונקבע לכך פרק בפני עצמו בעזר ממרום, להלן פרק ה'].
והנה הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת תבואות שמש חאו"ח סי' ז' (בתוספת לתשובה שם)[מח] הרגיש שם במה שכתבו האחרונים[מט] דבן הסמוך על שלחן אביו אין לו לברך לעצמו משום דמרבה בברכות, והבין הגר"ש משאש שהחשש הלזה הוא משום דכל מצוה שניתן לצאת כולם ביחד, אינם רשאים לצאת י"ח בנפרד כיון שמרבה בברכות שלא לצורך, ומן הדא כתב, דלא נהגו כן, וכמו שכתב מרן בשו"ע או"ח סי' ו' סע' ד', דהמנהג שכל אחד מברך ברכותיו לעצמו. עיי"ש. ברם כבר תפס עליו הגאון יחוה דעת בתשובתו הנ"ל, דהרי בברכי יוסף כבר כתב להדיא לחלק בין הא דסי' ו' למש"כ הב"י כאן בענין הדלקת נרות (תוכן דברי הברכי יוסף, ה"ן עוד נבי"א להלן בפרק ה'). ושוב יצא השמ"ש בגבורתו בשו"ת שמש ומגן ח"ב חאו"ח סי' ג', דאחרי שהביא השגתו של הגאון יחוה דעת, כתב (בד"ה ולפקצ"ד) דגם הברכ"י לא כתב כן אלא כאשר אשתו הדליקה עליו, דכיון שאשתו הדליקה הוי כאילו הוא בעצמו הדליק וממילא לא נותר לו דין "מהדרין" להדליק בעצמו, משא"כ היכא דאביו מדליק, יכול לכוין שלא לצאת בהדלקתו, דעכ"פ יש לו דין "מהדרין" להדליק בעצמו. עכת"ד. ואחרי כן יצא אחיו הגדול מרן זלה"ה בספר חזון עבדיה הל' חנוכה, ושם בעמ' קנד' ראו הביא לנו דברי הרב שמ"ש ומגן, ומילים השיבו, דירד להציל ולא הציל, דהרי בברכ"י ובזרע אמת ובשאר אחרונים קיימו וקיבלו דברי הב"י הנ"ל ולא חילקו כלל בין אשתו לאביו או שאר בני הבית, ובמחזור ויטרי מפורש לעיני כל ישראל דבנים הסמוכין על שלחן אביהם אינם צריכים להשתתף בפריטי (ומשמע דגם דין "מהדרין" אין בזה, מדכתב בפשטות שאינם צריכים ולא כלום), ושכן העלה בשו"ת חיים וחסד מוספייא סוף סי' יג' בזה"ל: "קם דינא דאנן בדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן, הבן הנשוי [בבית אביו כאשר אביו מדליק עליו] שרוצה להחמיר על עצמו להדליק בחדרו נר חנוכה, אין לו לברך, והמברך אינו אלא טועה, ואפילו נהג כן כמה שנים, מנהג בטעות הוא, ויש למחות בידו ולבטלו. וזה ברור". ע"כ. וכ"כ בספר דברי מנחם (סי' תרעז אות ב).
וידוע תדע כי מרן הגאון יחוה דעת כתב כל זה בקציר"ת האומ"ר כדרכו דרך המלך בחיבור זה, דהרי בקושטא איהו תנא ושייר השגות רבות שהיה ניתן להיכתב על נועם אמריו של הרב שמ"ש ומגן בזה, וכגון דמרן השו"ע ריש סי' תרע"א ס"ל כהתוס' בשבת דף כא' ע"ב דכאשר האב מדליק ח' נרות אין לשאר בני הבית להדליק[נ] [והגר"ש משאש נראה כמתעלם מעובדה זו, וכותב שכל בני הבית (משמע אפי' סמוכין ממש על שלחן אביהם) יכולים להדליק מדין מהדרין, וז"ל: "גם בשאר מהדרין, בני הבית ואורחים שאינם נשואין, דודאי בכולם אם רצו לברך בעצמם זהו הטוב והנכון ותבא עליהם ברכת טוב." עכ"ל, וכפי הנראה במרוקו היו נוהגים כמור"ם לענין גדר "מהדרין מן המהדרין", ואזיל לשיטתיה בשו"ת תבואות שמ"ש חיו"ד סי' עט' דקהלות שבאו לארץ ישראל אינן מתבטלות כלפי מנהג המקום, וממילא יש להחזיק במנהגי מרוקו נגד מרן השו"ע אף כאן באתריה דמרן (וכל ספריו מלאים זיו בענין זה[נא]), ואולם ראה נא בעניינו בספרי הדל שושנת העמקים על גיטין שורש ג' סימן א' ענף ה', דנתבאר בארוכה בס"ד דאין ליוצאי מרוקו להמשיך במנהגים אלו השתא הכא בארעא דישראל, לכו חזו נא שם כל הצוג"ה בשושנים בעניי], ועוד. ובהמשך אותיות"י אלה אשר שמתי בקרבך יתברר עוד מה שהיה להקשות על דברות הגאון שמש ומגן זלה"ה. וראה גם לידי"ן הגר"א דורי שליט"א בשו"ת אדרת תפארת ח"ב סי' לא' מה שכתב לתפוס ע"ד הגאון שמ"ש ומגן, עיי"ש. [וכעת יצא לאור קובץ "בתורתו" כסלו תשע"ד, וצאינה וראינה בעמ' קנט' (ואילך) מה שכתב אחד מבחירי בית מדרשנו הרה"ג ר' יצחק אשורי שליט"א להשיג בטוטו"ד ע"ד הגר"ש משאש זצ"ל בפתגמא הדין].
ועין רואה בקונטרס שיעורי חנוכה, להרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א, סי' יג'[נב] (ד"ה וכן יעוין במ"ב), שג"כ כתב לחלק בין אשתו (שהיא כגופו[נג]) לבין שאר בני הבית (אלא דלא חילק כלפי דין "מהדרין" כי אם כלפי עיקר חיוב ההדלקה), דמה ששאר בני הבית הסמוכין על שלחנו נטפלים לאביהם הוא דוקא כשהם בתוך ביתו, שאז מכח שהם סמוכין על שלחנו של בעל הבית אף הם שייכים לפרסום הנס שנעשה באותו בית ע"י ההדלקה שנעשית שם, משא"כ כאשר אחד מבני הבית הוא במקום אחר, אפי' שכל השנה מתגורר בבית אביו ורק בימי החנוכה נמצא בבית אחר, צריך לקחת חלק בפרסום הנס באשר הוא שם, וחייב להשתתף בפריטי. ומעלה על ראש סמכת"ו את דברי השאילתות ורבינו ירוחם והראשונים שהזכרנו לעיל (פרק ב'), דדוקא לגבי נשוי כתבו דאי"צ להשתתף, והיינו כיון דנשוי אשתו כגופו ולכן יוצא אפי' שאינו בבית שבו מדליקים. ועוד כתב שם בסי' יד'[נד], דאכן בספר התרומה (שהזכרנו לעיל דכתב כדברי המחזור ויטרי) מבואר אחרת[נה], ומסיק דא"כ בחורי הישיבה צריכים להדליק כדי לצאת ידי שיטת רוב הראשונים, ומבלי לברך כדי לחוש לדעת יחידאה של ספר התרומה. וכדברים האלו כתב ג"כ הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' קסט', אלא דלא הרגיש בדברי ספר התרומה ולכן כתב לבני ישיבות הספרדים להדליק בברכה, והשיג על "אחד מחכמי הספרדים" (כלשונו) שהורה אחרת עיי"ש.
ובתר דסגידנא קמיה ומן קמי דיקר אורייתיה, מלבד מה שכתבנו לעיל דאין אות ומופת ברור מדברי השאילתות וכל אותם ראשונים שהזכיר, הרי עצם סברתם[נו] דיש לחלק בין אשתו לבין שאר בני הבית לגבי ההדלקה של עיקר החיוב, ה"ן נסת"ר מהרבה מאוד מגדולי הראשונים[נז], דהנה מלבד ג' הראשונים הידועים שהבאנו לעיל שעסקו להדיא לענין בחורי הישיבות [דהיינו המחזור ויטרי ספר התרומה וספר הפרנס[נח]], הרי פוק חזי גם בפסקי הריא"ז בשבת פ"ב הט"ז שכתב דמועילה הדלקת "אשתו או אחד מבני ביתו" אפי' כשאינו בביתו ("והוא אינו שם"), עיי"ש[נט], וכן בפסקי מהרי"ח בשבת דף כג' ע"א כתב להשוות (בלשון "הוא הדין") בן הסמוך לשלחן אביו לאכסנאי שהוא מחוץ לביתו, ד"אי מדליקו עליה בגו ביתיה, לא צריך" להשתתף. וכן משמע מלשון כל הראשונים כמלאכים ז"ל, דלאו דוקא אשתו אלא העיקר שמדליקים עליו בביתו, דהרי נקטו הראשונים לשון רבים: "הדליקו עליו בביתו", או "מדליקין עליו בביתו", וכדומה, ולא רק "הדליקה עליו בביתו", וכאשר עיניך תחזינה בדברי הרמב"ם פ"ד מחנוכה הי"ד (שכתב: "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו" עכ"ל), ובספר האורה המיוחס לרש"י ז"ל ח"א סי' סה' (וז"ל: "כיון דמדליקין עליה בביתא לא צריך טפי"), ובחידושי הרשב"א לשבת דף כג' ע"א ("הדליקו עליו בתוך ביתו", "שמדליקין עליו בתוך ביתו"), ובסמ"ג עשה דרבנן ה' ("שהרי בביתי מדליקין בשבילי")[ס] ובטור סי' תרעז' ("ואם מדליקין עליו בביתו"), ובמאירי שם ("אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו"), ובכלבו סי' מד' ("דמדליקי עליה בגו ביתיה"), ובשו"ע שם בריש הסימן ("מדליקין עליו בביתו"), וכהנה רבות. וא"כ הדבר ברור שהסברא ד"אשתו כגופו" אינו הטעם לשבח אשר בעבורו יוצא ידי חובתו בהדלקה שבביתו כאשר נמצא במקום אחר.
איברא דאי משום הא לא איריא, דבמה שנוגע לדקדוק מלשונות הריא"ז והרמב"ם והראשונים הנ"ל, היה ניתן לקיים דברי הגר"י עדס ולומר דשאני אבי המשפחה אשר לעולם הוא חלק מביתו גם כשאינו בביתו, ורק הבנים כאשר גלו מעל שלחן אביהם למקום תורה אזי אינם יוציאים בפירסום הנס הנעשה בבית אביהם. אבל אנחנו לא נדע מה נעשה דהגר"י עדס שם (בד"ה וכן יעוין במ"ב) סמך ידו בכל כחו על החילוק המובא במשנ"ב סי' תרע"א לענין מהדרין, דשאני אשתו כיון שהיא כגופו, אלמא דדוקא מפני דין אשתו כגופו יוצא במה שמדליקה בביתו, אבל אם שאר בני הבית ידליקו, לא יוצא. וכ"כ הגר"מ שטרנבוך הנ"ל. ואולם נראה קצת מלשון הגר"י עדס שם, שרוצה לנטות את דברי המשנ"ב לכוונה אחרת, דאיש ואשתו חשיבי כהדלקה אחת מפני שבית אחד להם (וצ"ע כיצד לפרנס ביאור זה בלשון המשנ"ב). וא"כ לא קשיא כולי האי מלשונות הראשונים הנ"ל, אלא דאז חילוקו של הגר"י עדס יהיה הרבה פחות מבוסס כיון שבשאילתות (לשיטתו שהבין שיש לדייק מהשאילתות וכיוצא בו) עיקר ההדגשה היא הנישואין ולא בכך שהוא בעל הבית, ואם כבר הגענו למידה זו לומר דנשוי לאו דוקא אלא העיקר שיש לו בית (ונישואין היא רק דוגמא של אופן שיש לו בית משלו), א"כ הכי נמי נימא לגבי בחור שעדיין קשור לבית אביו דמקרי שיש לו בית (ומה שמוזכר נישואין אינו אלא דוגמא לבחור שכבר ניתק את עצמו מבית אביו וכנ"ל).
ועכ"פ מדברי המחזור ויטרי וסייעתו ז"ל בודאי הוי תיובתא גמורה לשיטת הגר"י עדס, כפי שהרגיש איהו גופיה, וכנ"ל.
וכעת אינה ה' לידי חוברת מאת הגר"ש דבליצקי שליט"א, שהביא את דברי שו"ת יחוה דעת והשיג על דברות קודשו כדרכו של הגר"י עדס, ובעניותי נוראות נפלאתי שלא הרגיש כלל בדברי המחזור ויטרי למרות שהובאו בתשובת הגאון יחוה דעת עצמו, כי כאמור דברי המחזור ויטרי (וספר התרומה וכו') עומדים מנגד כל הבנין אשר בנה הגרש"ד בתשובתו הרמת"ה, ואין לנו לחדש השערות נגד ראשונים מפורשים.
וחזי הוית בחוברת "דבר אמת"[סא] טבת תשנ"ד, עמ' פז', שהרב הכותב (ראש ישיבה בצפון הארץ) יצא לשלוח יד משג"ת על דברי הגאון יחוה דעת כדרכו של הרב אבני ישפה הנ"ל, בתוספת החילוק בין אשתו שהיא כגופו לשאר אינשי (וכ"ז כתב מדנפשיה), אלא דכמה יגיעות יגע[סב] עד שמצא נתיב שעוקף (לכאורה) את הטענות שהיה ניתן לטעון על זה. ותורף דבריו, דעד כאן לא כתב מרן הב"י לחלוק על התרומת הדשן, אלא דוקא לענין היכא דאשתו מדליקה, דכיון שאשתו כגופו הוי כאילו הוא עצמו הדליק ולכן אין תוספת הידור להדליק בעצמו, משא"כ היכא דאביו של הבחור הדליק עבורו, אע"פ שיוצא י"ח ע"י אביו אם ירצה כמש"כ במחזור ויטרי, מ"מ תהא שרי ליה להחמיר על עצמו ולהדליק בברכה מדין "מהדרין". ונהי דמרן השו"ע פסק כהתוס' (דכל דעבדינן "מהדרין מן המהדרין", רק אחד מבני הבית רשאי להדליק, יען כי אם כמה ידליקו לא ניכר מספר הנרות), מ"מ היינו דוקא בביתו, שאז ישנם כמה מבני הבית ביחד ותהיה טעות בהיכר הנרות, משא"כ כשהוא בישיבה ולא בביתו, יכול שפיר להדליק בעצמו בברכה משום מהדרין. והרב הכותב שם עיקר חיליה ממאי דמצינו לר' זירא דלפני נישואיו היה משתתף בפריטי, אע"ג דמן הסתם הוריו היו מדליקים עבורו, והיינו דהיה מהדר על עצמו לא להסתפק בהדלקתם, ורק אחרי הנישואין, שאז אשתו כגופו הדליקה בביתו, או אז הפסיק להשתתף. עכת"ד[סג].
ואחהמ"ר, הדברים קשים כגידין מראשית דבר ועד אחריתו. ואפרש שיחתי לפי הסדר המתאים יותר להסברת הנושאים, למרות שאינו לפי סדר החידושים שבחוברת הנז'.
א) בטרם קו"ל, כדי למנוע אי-הבנות, יש להדגיש, שגם בחוברת דבר אמת מסכימי"ם ומערבי"ם דאין צד לפרש שדוקא מפני שאשתו כגופו לכן יוצא בהדלקת שמליקה עליו בביתו, וכמפורש במחזור ויטרי להדיא וכנ"ל, אלא דבחוברת דבר אמת הנ"ל רצו לטעון דמ"מ אם בני הבית הדליקו ולא אשתו, אכתי איכא נ"מ בינייהו, דאם אשתו הדליקה כיון שהיא כגופו אין עליו מקום לקיים בעצמו "מהדרין", משא"כ אם בני ביתו הדליקו, אע"ג דאין עליו עיקר החיוב להדליק, מ"מ נותרה בו האפשרות להדליק בעצמו בברכה משום "מהדרין". ומעתה יורשה נא לבוא העיר"ה, דהרי מלשונם הזהב של הראשונים משמע, דבין הדלקת אשתו בין הדלקת בני ביתו אין מקום להדר טפי, ולדוגמא הנה פקח עיניך וראה לשון זהורי"ת של הטור רס"י תקע"ז: "ואם מדליקין עליו בביתו אין צריך יותר" עכ"ל, וכיו"ב באורחות חיים, ובמאירי, ובפסקי מהרי"ח, ועוד, ואילו לדברי החוברת הנ"ל תקשי מדוע "אין צריך יותר", הא אכתי איכא דין מהדרין, דהרי הטור (והראשונים הנ"ל) נקט לשון רבים ("מדליקין") אשר כאמור כולל בני ביתו שאינם אשתו. והנה נא ידעתי דיש מקום להדחק ולומר, ד"אין צריך יותר" פירושו אי"צ מדינא, אך איכא דין מהדרין, א"נ, הטור נקיט להאי לישנא מפני שכולל גוונא דאשתו מדליקה, אלא דכמובן כל זה דחיק ואתי מרחיק, ואיככה נוכל להדחק כדי לברך.
ב) ולגופם של דברים, במה שכתב בחוברת הנ"ל די"ל דגם הב"י יודה דיש דין "מהדרין מן המהדרין" להדליק בעצמו בברכה כאשר אינו בביתו, כיון שאז אין חשש טעות במספר הנרות – קשיא לן בתרתי: מגיד מראשית, לפי מרן השו"ע דאין דין שיותר מאחד ידליקו, מפני חשש לטעות במספר, מי יימא לן דנתנו דבריהם לשיעורים ורק במקום חשש לא תיקנו שכל אחד ידליק, הלא קרוב אליך הדבר לומר דמאחר ולא תיקנו מחמת חשש לטעות, אין תקנה כזו כלל[סד], ואיך יוכל לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו. וביתר ביאור: מחלוקת הראשונים בגדר "מהדרין" ו"מהדרין מן המהדרין", הינה פלוגתא בביאור כוונת הגמ', ולכן לא יתכן לומר שלפי ר"י (שפוסק מרן כוותיה) תהיה אפשרות שכמה אנשים ידליקו ח' נרות, כי לפי הבנתו של ר"י אין גמרא כזו, וכל מה שהרב הכותב בחוברת הנ"ל יודע שיש מושג כזה שכל אחד ידליק (היכא דמדליקים ח' נרות), הוא מחמת פירוש הרמב"ם, אבל לר"י לא נתחדש מושג כזה כלל. וזאת שנית, הרי בישיבה ישנם כמה בחורים בכל חדר, וא"כ גם עליהם איכא קפידא דטעות במספר הנרות. וכי תימא דעכ"פ אחד מהם יכול להדליק, זה כבר חידוש גדול למדי, דהרי כיון שבין בביתם בין בישיבה שייך החשש לטעות במספר, לומר שבכל זאת היתה תקנה להתחכם שאחד מהם בלבד ידליק, זהו חידושא רבא ודברי נביאות.
ג) זאת ועוד אחרת, דגם אי נימא דהתוס' ומרן הב"י אכן מודו דקיים "מהדרין" להדליק בכה"ג, מי יימא לן דתיקנו גם ברכת "וציונו" על קיום "מהדרין", והרי שמא כיון שעיקר הדין מתקיים ע"י ההדלקה של אביו בביתו, גם אם יש הידור להוסיף הדלקה על הדלקתם שמא ברכה לא תיקנו כי אם על ההדלקה דעיקר הדין, וכדמצינו כיו"ב באורחות חיים הל' חנוכה דף קיח ע"א אות י', דמי שהדליק ב' נרות ביום ג' ואח"כ הביאו לו נר שלישי, אין לו לברך על הנר השלישי, וכתב הפרמ"ג סי' תרע"ב סק"ו בדעתו, דהיינו אפי' כאשר היתה דעתו בעת הברכה להדליק רק ב' נרות, דבכל זאת אין לברך על נר ההידור, משום דשייך ברכת "וציוונו" רק על עיקר המצוה ולא על הידור מצוה[סה]. ונהי דלפי מנהג אשכנז כל אחד ואחד שמדליק גם מברך (ומחלקים בין הדלקת נרות נוספות להדלקת חנוכיה נוספת), זהו לפי מנהגם ואין לזה מקור ברור בראשונים, דמלבד שפשטות לשון הרמב"ם מורה שבעל הבית הוא המדליק אלא שמדליק חנוכיות כמנין בני הבית, הרי יתירה מזו, דאפי' לפי הנוקטים בהבנת דברי הרמב"ם שכוונתו דכל א' מבני הבית מדליק מעצמו חנוכיה, מ"מ אין איזכור ברמב"ם ולא בשאר ראשונים לענין ברכה על כל הדלקה והדלקה, זולתי התרומת הדשן הנ"ל שאכן נקט דשייך ברכה בזה, וגם התרומת הדשן גופיה כחו מהמנהג ולא מביאור הסוגיא[סו], כי על כן בודאי דאין לאל ידינו להתנבאות ולומר דגם לתוס' ולמנהג ספרד יש לברך[סז]. [שו"ר להרב דניאל ב"ר גבריאל טולידאנו שליט"א בספר חמדת דניאל סי' יז', שכתב בשם "חכם אחד" ככל שנכתב לעיל בשם חוברת דבר אמת, וכתב להשיג על דבריו מהטעם שכתבנו כאן בס"ד].
ד) גם בעיקר מה שנקט הרב הכותב הנ"ל דהדלקת "מהדרין" בשני בתים קיל טפי מהדלקת "מהדרין" (של כמה אנשים) באותו בית: במתק לשונו של שו"ת תרומת הדשן הנ"ל מדוקדק ההיפך, דפשיטא ליה דעיקר החידוש שהיה צריך לחדש הוא, דדין "מהדרין" לא נאמר רק באותו בית אלא אפי' בשני בתים, עיי"ש היטב[סח]. והסברא בזה, דאף לפי מנהג אשכנז דיש הידור לכל אחד מבני הבית להדליק, מ"מ היינו דוקא כשמדליקים באותו בית ששם מדליק אב המשפחה, דהרי בפשטות נראה (אם כי האחרונים חוקרים בזה), ד"מהדרין" פירושו שמוסיפים הידור על עיקר הדין, כלומר מה שכל אחד ואחד מדליק, הוא תוספת הידור על עצם דין "נר איש וביתו" של בעל הבית[סט]. משא"כ כאשר אחד מבני הבית נמצא במקום אחר, י"ל דלא שייך בזה "הידור" במה שידליק שם, כי לא מוסיף מידי בהדלקתו על עיקר המצוה אלא עושה הדלקה מחודשת לעצמו, ועל כגון דא לא נתחדש מנהג אשכנז שיהיה אפשר להדליק בברכה, ודו"ק. וכן צידדו כמה אחרונים בכדי ליישב למנהג אשכנז מדוע ר' זירא היה משתתף בפריטי ולא מדליק בעצמו לקיים דין מהדרין, והיינו כנ"ל דלא שייך דין מהדרין כאשר איננו בביתו. ופוק חזי במשנ"ב סי' תרע"ז סק"ג, שאמנם כתב ד"אם יש לאכסנאי נר נכון יותר להדליק בעצמו", מ"מ בשער הציון סק"י יהיב טעמא להאי דינא (והוא מדברי הא"ר שם סק"א ודרך החיים סי' קפה' סק"א) וז"ל: "לצאת דעת מהרי"ו (דהיינו מהר"י ווייל דינין והלכות סי' לא) שכתב דכהיום שהמנהג בעלמא להיות מן המהדרין נר לכל אחד, אתו לחשדו שלא הדליק נר חנוכה." עכ"ל, ומשמע דלולי החשד, לא היה דין "מהדרין" באכסנאי[ע]. ויש להרחיב את היריעה טובא בזה אך לא כאן המקום. וראה נא להרה"ג ר' אברהם פרבשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון, בספר כנסת אברהם (מועדים) סי' ו' אות ח', ולהרה"ג ר' דוד אויערבאך שליט"א בספר הליכות ביתה סי' כג' עמ' שט"ו ד"ה אמנם, ובספר אור לנר ליברמן סי' סב', ובשו"ת ברית אברהם דניאל ח"ג סי' ח"י אות כא', ובשאר אחרונים[עא]. ויש להוסיף על כל זה (ונתעוררתי לזה ע"י אבן יקרה בבית מדרשנו, מני"ר הרה"ג ר' חיים מיימוני שליט"א מח"ס שו"ת יקוב הדין, וספר כללא דמילתא) דלפי מה שנביא להלן פרק ו', דחיוב נ"ח הוא דין על הבית, הרי לא יתכן שה"הידור" יהיה בבית שונה מהבית שבו עושים את עיקר המצוה (אי לאו דה"הידור" אינו תוספת על העיקר כלל אלא מצוה בפנ"ע).
ה) ובענין הראיה שהביא מדרב זירא (וראיה זו היא עמוד התווך אשר עליה נשענת כל התשובה שבחוברת הנ"ל, ובנפול הראיה, נפל כל הבנין) – אשתמיט מיניה דברי הירושלמי המפורשים, דר' זירא היה יתום מאב ואם, וככל שנתבאר לעיל פרק א'. וא"כ הדר דינא דאם רוצים לחדש היתר לברך ברכה עפ"י החילוק הנ"ל, עליהם חובת ההוכחה שחילוק זה הוא אמת. ומה גם דאף לפי פירושו במעשה דר' זירא, לא נאמר אלא דהיה משתתף בפריטי, ומנא ליה להדליק בברכה, דהרי לפי פירושו ההשתתפות של ר' זירא היתה כדי לקיים דין "מהדרין" (כדי שלא יהיה נסתר מדברי המחזור ויטרי וכנ"ל), וכאמור לאו ברירא מילתא דניתן לברך על הידור למנהג ספרד.
ו) ועתה המביט לאר"ש יבחין, דהנה הרב הכותב בחוברת הנ"ל קבע מסמרים שהב"י חולק על התרומת הדשן מטעם דאשתו כגופו, דזו היא סיב"ה שכתב מרן דהוי ברכה שאינה צריכה (עפ"י החשבון המוצג לעיל). ואמת אגיד דזכה לכוין לביאור השני שבפרמ"ג סי' תרעז' מ"ז סק"א, מ"מ לא זכר שר את שאר הביאורים שבפרמ"ג ושאר אחרונים, והיה העלמ"ה. וביאור פרט זה טעון מעט הבהרה, ואליו מוקדש הפרק הבא.
