אוכל בתענית באיסור אם מברך

[יעקבי]

וכבר הסברנו לך שאין קשר בין דבריך השניים לדברי חכם עובדיה ע"ה.

 

[אור יעקב]

מה הם "הסיבות" לא לחשוש לסב"ל נגד כחמשה ראשונים שאומרים במפורש לא לברך ביום הכיפורים!?

איך שאני זוכר טוב, אני עדין מחכה להסבר שלך שלא הגיע...

 

[איתן]

שכחת שיש פה ג' ספיקות לברך??

ברור. הענין הזה כתוב בעלון בהדיא.

כן, נכון שלא מזניחים אותו לברך, אבל ברור שאתה לעניין אמן לכתחילה לא תענה.

עליה אני דן. כדלהלן.

נראה לי שהחילוק ברור, כי כשאנחנו דנים על הברכה, לזה שעושה איסור בידיים איננו מורים שלא לברך. (לדעת הרב יצחק). ולכן אפשר לענות על ברכתו אמן.
וזה שעושה כדעת מרן אנו מורים לו שלא לברך, (לדעת רוה"פ והרב יצחק בכללם), ולכן אין לענות אמן על ברכתו.

זה בדיוק מה שהפליא אותי.
לענין הברכה הנידון כזה:
כשיש שלשה ספיקות, בכ"ז לכתחילה לא מברכים.
כשיש דעת מרן, ג"כ לכתחילה לא מברכים.

אבל החילוק הוא לענין עניית אמן.
וכאן זה נראה דבר פלא, כי יוצא בסופו של דבר, שדעת מרן פחותה בעינינו משלשה ספיקות.
והרי הראשל"צ סבור שקבלת הוראותיו היא מתורת ודאי. ואילו שלשת הספיקות גם יחד אינם מגיעים לדרגת 'ודאי' לענין זה [שא"כ היינו מורים לברך].
לכן זה נראה יציבא בארעא וגו'.

ונראה שהרב @שמעון טרבלסי דייק לכתוב דעת הראשל"צ, שגם לגבי הברכה יש חילוק,
שלענין ג' ספיקות 'איננו מורים שלא לברך', ואילו לענין דעת מרן 'אנו מורים שלא לברך'.
וגם זה מפליא כנ"ל, שדעת מרן חשובה פחות משלשה ספיקות.

 

[שמעון טרבלסי]

ברור. הענין הזה כתוב בעלון בהדיא.

עליה אני דן. כדלהלן.

זה בדיוק מה שהפליא אותי.
לענין הברכה הנידון כזה:
כשיש שלשה ספיקות, בכ"ז לכתחילה לא מברכים.
כשיש דעת מרן, ג"כ לכתחילה לא מברכים.

אבל החילוק הוא לענין עניית אמן.
וכאן זה נראה דבר פלא, כי יוצא בסופו של דבר, שדעת מרן פחותה בעינינו משלשה ספיקות.
והרי הראשל"צ סבור שקבלת הוראותיו היא מתורת ודאי. ואילו שלשת הספיקות גם יחד אינם מגיעים לדרגת 'ודאי' לענין זה [שא"כ היינו מורים לברך].
לכן זה נראה יציבא בארעא וגו'.

ונראה שהרב @שמעון טרבלסי דייק לכתוב דעת הראשל"צ, שגם לגבי הברכה יש חילוק,
שלענין ג' ספיקות 'איננו מורים שלא לברך', ואילו לענין דעת מרן 'אנו מורים שלא לברך'.
וגם זה מפליא כנ"ל, שדעת מרן חשובה פחות משלשה ספיקות.

זה ענין בפנ"ע, למה כאן לא פוסקים כד' מרן.
ולפני כעשור כשהראש"ל שליט"א הגיע לכולל שלנו דיבר בזה, שהוא משום כללו של המהריב"ל שכל שראשון א' כתב דין מחודש אמרי' דמלא הביאוהו שאר ראשונים ש"מ דפליגי עלי. ונתווכחנו עמו בזה, דמד' מרן משמע דלא ככלל זה, או שבנ"ד לא שייך כלל זה. (ובעיקר כלל זה עי' לגט פשוט בכלליו שעשה בו פשרה, ויל"ע בה טובא).

 

[איתן]

זה ענין בפנ"ע, למה כאן לא פוסקים כד' מרן.
ולפני כעשור כשהראש"ל שליט"א הגיע לכולל שלנו דיבר בזה, שהוא משום כללו של המהריב"ל שכל שראשון א' כתב דין מחודש אמרי' דמלא הביאוהו שאר ראשונים ש"מ דפליגי עלי. ונתווכחנו עמו בזה, דמד' מרן משמע דלא ככלל זה, או שבנ"ד לא שייך כלל זה. (ובעיקר כלל זה עי' לגט פשוט בכלליו שעשה בו פשרה, ויל"ע בה טובא).

אכן הנימוק הזה (שניתן גם בשיעור הנ"ל עצמו) צ"ב.
שהרי בזה עצמו אנו נוקטים דלא כדעת מרן.
הרי מרן עצמו בודאי ידע מהכלל הזה, ובכ"ז נקט לעיקר כדעת הארחות חיים, וכיצד זה נחלוק עליו מכח הכלל הזה גופא?
ובודאי צודקים דבריך, שלדעת מרן לא שייך כלל זה בנידון דידן.
והכלל של מרן בכל כיו"ב צריך אריכות דברים, ולכשנמצאהו ויתברר לנו, יתיישבו לנו ממילא הרבה מקומות שקשים בעינינו ממבט ראשון כאשר אנו רואים שמרן 'אינו לומד' מהשמטת הפוסקים כדרך שאנו לומדים.

אגב, בנידון הזה כ"כ נטתה דעת החיד"א מדעת מרן, שאפילו לא הסכים לצרף סברתו לס"ס. ע"ש.

 

[איתן]

זה ענין בפנ"ע, למה כאן לא פוסקים כד' מרן.

לכאורה זה כפי הכלל שסב"ל נגד מרן.
הביאור הנ"ל של הראשל"צ לכאורה אינו בא ליישב 'מדוע לא פוסקים כאן כדעת מרן', אלא 'כיצד חוששים לשיטות ראשונים שלא קיימות' כדי לעשות סב"ל.
כלומר הכלל ברור, שעושים סב"ל נגד מרן, אלא שסב"ל זה נעשה כשיש מחלוקת. ואילו כאן הם דברי האחרונים לעומת ראשון (וגאון), וזה בכלל לא ברור לו לעשות מזה ספק.
וע"כ הוא מיישב שאין זו מחלוקת של 'אחרונים' נגד ראשון. אלא של ראשונים נגד הראשון ההוא.

אלא דהא גופא קשיא. שהרי אם מרן היה נוקט כן בדעת שאר הראשונים, בודאי שהיה מורה שלא יברך מטעם סב"ל. ובע"כ שהבין שאין מחלוקת בדבר. ונמצא ששוב יש כאן סב"ל נגד מרן בלי טעם.
וזו עיקר הבעיה, שיש כאן נטיה בלתי מוסברת מהכללים.
אם קבלת הוראות מרן היא מדין ודאי, וגם כשכל הפוסקים יחלקו עליו נקטינן כוותיה לגמרי, ורק בהלכות ברכות (משום מה) לא נקטינן כוותיה, ובכ"ז הנוקט כמותו אין מזניחין אותו, דהיינו שהרשות בידו לברך למרות איסורא דאורייתא דרביע עליה מצד ברכה לבטלה.
מדוע א"כ לא נוקטים כמותו כאן ומתייחסים לדעה זו כפחותה משלשה ספקות?

וכל תירוץ שינתן לא יגהה מזור לענין הכלל, כי אם תאמר שכאן יש לנו סברא לנטות מדבריו מאיזה טעם, הרי בדין השני נמצא טעם אחר לנטות מדבריו.
ואם פוסק אחר היה עושה זאת, מיד היו מקשים עליו מדין הקבלה החלוטה והברורה והקבועה והקיימת.
זו עיקר התמיהה.

 

[שמעון טרבלסי]

אכן הנימוק הזה (שניתן גם בשיעור הנ"ל עצמו) צ"ב.
שהרי בזה עצמו אנו נוקטים דלא כדעת מרן.
הרי מרן עצמו בודאי ידע מהכלל הזה, ובכ"ז נקט לעיקר כדעת הארחות חיים, וכיצד זה נחלוק עליו מכח הכלל הזה גופא?
ובודאי צודקים דבריך, שלדעת מרן לא שייך כלל זה בנידון דידן.
והכלל של מרן בכל כיו"ב צריך אריכות דברים, ולכשנמצאהו ויתברר לנו, יתיישבו לנו ממילא הרבה מקומות שקשים בעינינו ממבט ראשון כאשר אנו רואים שמרן 'אינו לומד' מהשמטת הפוסקים כדרך שאנו לומדים.

השאלה באמת למה מרן פסק זאת למרות כלל זה, ואולי ס"ל כפשרת הגט פשוט.

אגב, בנידון הזה כ"כ נטתה דעת החיד"א מדעת מרן, שאפילו לא הסכים לצרף סברתו לס"ס. ע"ש.

זה מיישב את דעת הרב יצחק בשיעור.

 

[שמעון טרבלסי]

לכאורה זה כפי הכלל שסב"ל נגד מרן.
הביאור הנ"ל של הראשל"צ לכאורה אינו בא ליישב 'מדוע לא פוסקים כאן כדעת מרן', אלא 'כיצד חוששים לשיטות ראשונים שלא קיימות' כדי לעשות סב"ל.
כלומר הכלל ברור, שעושים סב"ל נגד מרן, אלא שסב"ל זה נעשה כשיש מחלוקת. ואילו כאן הם דברי האחרונים לעומת ראשון (וגאון), וזה בכלל לא ברור לו לעשות מזה ספק.
וע"כ הוא מיישב שאין זו מחלוקת של 'אחרונים' נגד ראשון. אלא של ראשונים נגד הראשון ההוא.

אלא דהא גופא קשיא. שהרי אם מרן היה נוקט כן בדעת שאר הראשונים, בודאי שהיה מורה שלא יברך מטעם סב"ל. ובע"כ שהבין שאין מחלוקת בדבר. ונמצא ששוב יש כאן סב"ל נגד מרן בלי טעם.
וזו עיקר הבעיה, שיש כאן נטיה בלתי מוסברת מהכללים.
אם קבלת הוראות מרן היא מדין ודאי, וגם כשכל הפוסקים יחלקו עליו נקטינן כוותיה לגמרי, ורק בהלכות ברכות (משום מה) לא נקטינן כוותיה, ובכ"ז הנוקט כמותו אין מזניחין אותו, דהיינו שהרשות בידו לברך למרות איסורא דאורייתא דרביע עליה מצד ברכה לבטלה.
מדוע א"כ לא נוקטים כמותו כאן ומתייחסים לדעה זו כפחותה משלשה ספקות?

וכל תירוץ שינתן לא יגהה מזור לענין הכלל, כי אם תאמר שכאן יש לנו סברא לנטות מדבריו מאיזה טעם, הרי בדין השני נמצא טעם אחר לנטות מדבריו.
ואם פוסק אחר היה עושה זאת, מיד היו מקשים עליו מדין הקבלה החלוטה והברורה והקבועה והקיימת.
זו עיקר התמיהה.

זו בעצם טענתי. ויישר כחך שהרחבת הטענה.

 

[שמעון טרבלסי]

לשונו שם:
ותבלין לזה י"ל ע"פ מה שהסברתי בס"ד טעם מחלוקת הפוסקים אם מותר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, שהנה כל איסורים דאורייתא חשיבי כאיסור חפצא, משא"כ איסורים דרבנן י"ל דהוי כאיסור גברא משום לא תסור, ולא חשיבי כאיסור חפצא. וכמ"ש בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' לא אות ה). ובשו"ת דברי משה תאומים (חאו"ח סי' יט). וזהו טעמו של הרשב"א שמתיר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, דבקטן ליכא איסור גברא. אבל להרמב"ם וסיעתו י"ל דס"ל דאיסורים דרבנן נמי חשיבי איסור חפצא, ולהכי אסרו למספי בידים אפי' איסו' דרבנן. וכבר מצאתי עיקר ד"ז (דאיסורין דרבנן חשיבי איסור חפצא) להגאון ר' אלחנן ווסרמן בקובץ הערות (סי' ח אות טו). וכן בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא). ע"ש. ומעתה איסורים דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד ודאי דלא חשיבי איסור חפצא, רק איסור גברא, ומש"ה שרי למספי לקטן בידים. וכ"ז אני אומר לחדודי בעלמא, כי לדין יש תשובה, ואכמ"ל.

מבואר בדבריו שהוא מחלק בין איסורי דרבנן דעלמא, שבהם יש מחלוקת אי הוו גברא או חפצא, לבין איסורי דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד.
(וכן הביא חילוק זה בהליכו"ע ח"ז עמ' לח-לט, שהוא נידון דלעיל, ע"ש)

(גם בח"א יו"ד סי' ד שציינת, רומז לחילוק זה בהע' [וכן שם אות ז], אלא שמחלק בנידונו גבי בב"ח, דשמא לא חשיב 'הזמן אוסרו' לפי הטעם שהמתנת שש שעות היא משום הבשר שבין השיניים).

ואגב, מה שציינת שהיבי"א כתב שכ"ד הרמב"ם, הנה דבריו על זה בח"ב יו"ד סי' ה אות ג (ונכפל בהליכו"ע ח"ז סוף עמ' לג):
והנה ידי"נ הגאון ר' אברהם חיים נאה ז"ל, כ' להעיר לי עמש"כ שם בענין זה, (מאשר היה מוכן להדפיס בקצות השלחן, ובעוה"ר נטרפה לו השעה וחלי"ש תנצב"ה.) וז"ל: והנה דבר חריף השמיענו ידידי הרב הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בטעם לשבח. ואיידי דחביבותיה דהגאון המחבר שליט"א גבן, אמרתי להשתעשע בדבריו, ולתת מקום בספרנו להביע אומר הנ"ל בזה. כי כל גדולי האחרונים פשיטא להו דאיסור דרבנן הוא איסור גברא ולא חפצא. ע' תורח"ס (סי' לא). ואדרבה ד' הריב"ש דאף איסורי תורה איסורי גברא הם. וכמש"כ לעיל. וכן בתשו' מהרי"א הביא מהריטב"א קידושין שדברים האסו' כחזיר הוי איסור גברא. וקשה לומר דהרמב"ם יסבור שגם איסור דרבנן הוא איסור חפצא. עכת"ד בזה. והנה גם אני בעניי לא כתבתי שם ד"ז להלכה. אלא דרך פלפולא עפ"ד המנחת יחיאל. ומצאתי לו חבר הוא הגאון הק' ר' אלחנן ווסרמאן זצ"ל בקובץ הערות (סי' ח אות טו), [שבא לידי כעת בתורת שאלה]. שכ', שהיה נראה דבאיסור דרבנן אין המעשה מצד עצמה אסורה, אלא שמצוה לשמוע ד"ח. מיהו היסוד הזה אינו מוסכם, וכבר נתבאר בקונ' דברי סופרים, כי איסורין דרבנן הם אסורים מצד עצמם. וכו'. וכן במצות חינוך לקטן, להסוברים שהמצוה מוטלת על הקטן עצמו, אף שהקטן אינו מוזהר על לא תסור. ע"ש עוד ראיות לזה. ולפ"ז גם בשוגג באיסור דרבנן קמתעביד איסורא. עכ"ל. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא).

ובאמת בכמה מקומות הגרע"י נוקט בהחלט שאיסורי דרבנן איסורי גברא ומבאר לפ"ז כמה עניינים, ונראה שסומך ע"ז.
[ואגב אעיר, שהנה בהליכו"ע (ח"ז עמ' קמא) כתב שכ"ד האריז"ל והרמ"א שכתבו להצריך כפרה גם למי שעבר אאיסורא דרבנן בשוגג, ודלא כהנתיבות וסיעתו. אמנם לענין ד' האריז"ל, יד הדוחה נטויה שלא אמר כן אלא למהרח"ו לגודל קדושתו, ומידת חסידות שנו כאן, אבל לא שסובר שכל העובר על דרבנן בשוגג צריך כפרה מדינא].

ייש"כ על דקדוק הדברים.

 

[יעקבי]

איך שאני זוכר טוב, אני עדין מחכה להסבר שלך שלא הגיע...

מהטעמים האחרים שהובאו בחזון עובדיה (יוסף) שם.
(ופעם הבאה תצטט אותי לא את עצמך...)

 

[אור יעקב]

מהטעמים האחרים שהובאו בחזון עובדיה (יוסף) שם.

ובוא תאמר לנו איזה טעמים הובאו שם לא לחוש לסב"ל נגד חמשה ראשונים!?
אני עדין מחכה לזה...

 

[מתוק מדבש]

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצו סעיף א
אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור ב] אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו (ג) לא בתחלה ולא בסוף.
משנה ברורה סימן קצו ס"ק א
(א) דבר איסור - אפילו [א] אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:
מפורש, דאפי' דבר שאסור בגברא, ולא בחפצא אין מברכין.
וכמדומה שתם הויכוח לכל מודה על דבר אמת.

 

[אור יעקב]

וכמדומה שתם הויכוח לכל מודה על דבר אמת.

כנראה שלא עברת על ההודעות...
- ג' ספיקות יש לנו הכא לברך ואע"פ שלא מורים לברך ע"פ ס"ס, וודאי שמי שחילוני שמברך גם בצום אין לנו למנוע אותו.

- ואותו דבר בדיוק גבי יוהכ"פ שמרן הגרע"י זצוק"ל לא חשש לסב"ל נגד כמה ראשונים שפסקו לא לברך. ודו"ק היטב.

 

[מים חיים]

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצו סעיף א
אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור ב] אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו (ג) לא בתחלה ולא בסוף.
משנה ברורה סימן קצו ס"ק א
(א) דבר איסור - אפילו [א] אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:
מפורש, דאפי' דבר שאסור בגברא, ולא בחפצא אין מברכין.
וכמדומה שתם הויכוח לכל מודה על דבר אמת.

לענ"ד אין ראיה מכאן כי נדר הוא איסור חפצא. עיקר הראיה מזה שהגוזל לחם לא מברך אפילו שגזל אינו איסור חפצא

 

[אברימי]

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצו סעיף א
אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור ב] אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו (ג) לא בתחלה ולא בסוף.
משנה ברורה סימן קצו ס"ק א
(א) דבר איסור - אפילו [א] אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:
מפורש, דאפי' דבר שאסור בגברא, ולא בחפצא אין מברכין.
וכמדומה שתם הויכוח לכל מודה על דבר אמת.

הבאתי כבר את המשנ"ב הזה לעיל.

ואמנם יש לציין שהמשנ"ב בסי' קצ"ו ס"ק א' כתב שמש"כ "דבר איסור", אפילו אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה.

 

[מתוק מדבש]

לענ"ד אין ראיה מכאן כי נדר הוא איסור חפצא. עיקר הראיה מזה שהגוזל לחם לא מברך אפילו שגזל אינו איסור חפצא

ושבועה זה ודאי גברא.
פלא עליך.

ג' ספיקות יש לנו הכא לברך ואע"פ שלא מורים לברך ע"פ ס"ס, וודאי שמי שחילוני שמברך גם בצום אין לנו למנוע אותו.

בבחינת ויש להקשות מדוחק.
השו"ע לא חילק.
כל האחרונים לא חילקו.
עמוד ההוראה המ"ב כותב מפורש שלא.
שום פוסק מובהק לא כתב שיכול לברך בכה"ג.
כל גדולי האחרונים שכ' בקידוש שיכול לברך כתבו משום שזה בידו, היינו שלא ס"ל תורת החילוק בין חפצא לגברא.
כל גדולי האחרונים שכתבו שמי שבירך בצום לא יטעם, סוברים בודאי שלא יברך וכמש"כ לעיל בהרחבה.

- ואותו דבר בדיוק גבי יוהכ"פ שמרן הגרע"י זצוק"ל לא חשש לסב"ל נגד כמה ראשונים שפסקו לא לברך. ודו"ק היטב.

כבר הוסבר לעיל היטב שכל האחרונים לא קיבלו ד' השו"ע בזה, [וזה לא קשור למרן הגרע"י], וביותר אינו ענין לנ"ד כלל וכלל, ורק דמגוגיה בלע"ז, דהתם אינו עושה שום איסור. כמה אפשר להתעקש העיקר לחלוק?
הסברתי היטב לכל מודה על האמת שזה האמת הפשוטה והטהורה, וכך הבינו כל גדולי הפוסקים לדורותיהם. והגר"מ לוי דבריו פשוטים וברורים, ולא חידש כלום מדעתו, וכדבריו פשטות הראשונים ז"ל, והאחרונים ז"ל.
והכלל הברור של סב"ל בנ"ד הוא חזק מאוד, בפרט שכן פשטיות דעת מרן השו"ע. וגם הסברתי כבר לעיל שהסברא פשוטה, שאינו מברך כיון שעושה נגד רצון ה', ומה לי חפצא ומה לי גברא, אין בזה שום טעם וסברא.
ה' יתברך יזכנו להיות מהמודים על האמת באמת.

 

[אברימי]

וכמדומה שתם הויכוח לכל מודה על דבר אמת.

אי אפשר להביא את דברי המשנ"ב ולכתוב שבזה תם הוויכוח, כמו שא"א להביא את דברי הרב עובדיה ולכתוב שבזה תם הוויכוח.
יש מקרים שמי שיביא ראשון מפורש יתום בכך הוויכוח ויש מקרים שגם זה לא, אבל בוודאי שאחרון לא רלוונטי לוויכוחים מעין אלו.
זה רלוונטי כשרוצים לדייק בדברי אחד האחרונים מה דעתו, ומישהו מביא מקום מפורש שכותב כן, אבל לא לוויכוח הלכתי רגיל.

 

[מתוק מדבש]

אי אפשר להביא את דברי המשנ"ב ולכתוב שבזה תם הוויכוח, כמו שא"א להביא את דברי הרב עובדיה ולכתוב שבזה תם הוויכוח.
יש מקרים שמי שיביא ראשון מפורש יתום בכך הוויכוח ויש מקרים שגם זה לא, אבל בוודאי שאחרון לא רלוונטי לוויכוחים מעין אלו.
זה רלוונטי כשרוצים לדייק בדברי אחד האחרונים מה דעתו, ומישהו מביא מקום מפורש שכותב כן, אבל לא לוויכוח הלכתי רגיל.

אותי לימדו ביזדים שצריך לצעוק סב"ל נגד מרן.
אפי' 2 פוסקים, עושים סב"ל.
כאן הוכחתי שיש רשימות גדולות של פוסקים, ופשט מרן.
אתה מכיר פוסק שיגיד לברך נגד מרן ואיתו עשרות פוסקים רק בגלל תורת החילוק?
תמחל במטותא לעבור על כל הודעותי [ולא כמוני שלא עשיתי זאת להודעותיך, סליחה עמך].

 

[אברימי]

אותי לימדו ביזדים שצריך לצעוק סב"ל נגד מרן.
אפי' 2 פוסקים, עושים סב"ל.
כאן הוכחתי שיש רשימות גדולות של פוסקים, ופשט מרן.
אתה מכיר פוסק שיגיד לברך נגד מרן ואיתו עשרות פוסקים רק בגלל תורת החילוק?
תמחל במטותא לעבור על כל הודעותי [ולא כמוני שלא עשיתי זאת להודעותיך, סליחה עמך].

א. כדאי שתלמד [גם] מספרים ולא רק מהיזדים.
ב. אני הזדעקתי על עיקר הטענה (שעכ"פ כך היה לי משמע מהודעתך) שאם יש משנ"ב מפורש שהכריע (או שמדוייק ממנו) משהו, הרי שאין מקום לוויכוח.

 

[אור יעקב]

בבחינת ויש להקשות מדוחק.
השו"ע לא חילק.
כל האחרונים לא חילקו.
עמוד ההוראה המ"ב כותב מפורש שלא.
שום פוסק מובהק לא כתב שיכול לברך בכה"ג.
כל גדולי האחרונים שכ' בקידוש שיכול לברך כתבו משום שזה בידו, היינו שלא ס"ל תורת החילוק בין חפצא לגברא.
כל גדולי האחרונים שכתבו שמי שבירך בצום לא יטעם, סוברים בודאי שלא יברך וכמש"כ לעיל בהרחבה.

בקיצור...
לא ענית כלל על ג' הספיקות שיש לנו ואתה רק כותב מילים ללא קשר לנושא.
כאילו שס"ס זה "תורה חדשה" שאין להתייחס אליה...

וביותר אינו ענין לנ"ד כלל וכלל, ורק דמגוגיה בלע"ז, דהתם אינו עושה שום איסור. כמה אפשר להתעקש העיקר לחלוק?

ואז מה!?
למה לא חוששים לסב"ל נגד חמשה ראשונים שכתבו לא לברך!?

ע"כ משום מה שכבר הציבור "נוהג" לברך ביום הכיפורים כמו שכתב מרן הגרע"י זצוק"ל, ואותו דבר גבי כאן שיש לנו ג' ספיקות לברך וודאי שיש להשאיר הדבר על תילו ולא לחדש ולהורות לציבור לא לברך.

כאן הוכחתי שיש רשימות גדולות של פוסקים, ופשט מרן.

ומי אמר לך ש"הפוסקים ומרן" לא יודו בשאר צומות לברך...
אולי היו עושים ספק ספיקא!?