לחצו כאן – תרומה לשמואל

אוכל בתענית באיסור אם מברך

שכחת שיש פה ג' ספיקות לברך??
ברור. הענין הזה כתוב בעלון בהדיא.
כן, נכון שלא מזניחים אותו לברך, אבל ברור שאתה לעניין אמן לכתחילה לא תענה.
עליה אני דן. כדלהלן.
נראה לי שהחילוק ברור, כי כשאנחנו דנים על הברכה, לזה שעושה איסור בידיים איננו מורים שלא לברך. (לדעת הרב יצחק). ולכן אפשר לענות על ברכתו אמן.
וזה שעושה כדעת מרן אנו מורים לו שלא לברך, (לדעת רוה"פ והרב יצחק בכללם), ולכן אין לענות אמן על ברכתו.
זה בדיוק מה שהפליא אותי.
לענין הברכה הנידון כזה:
כשיש שלשה ספיקות, בכ"ז לכתחילה לא מברכים.
כשיש דעת מרן, ג"כ לכתחילה לא מברכים.

אבל החילוק הוא לענין עניית אמן.
וכאן זה נראה דבר פלא, כי יוצא בסופו של דבר, שדעת מרן פחותה בעינינו משלשה ספיקות.
והרי הראשל"צ סבור שקבלת הוראותיו היא מתורת ודאי. ואילו שלשת הספיקות גם יחד אינם מגיעים לדרגת 'ודאי' לענין זה [שא"כ היינו מורים לברך].
לכן זה נראה יציבא בארעא וגו'.

ונראה שהרב @שמעון טרבלסי דייק לכתוב דעת הראשל"צ, שגם לגבי הברכה יש חילוק,
שלענין ג' ספיקות 'איננו מורים שלא לברך', ואילו לענין דעת מרן 'אנו מורים שלא לברך'.
וגם זה מפליא כנ"ל, שדעת מרן חשובה פחות משלשה ספיקות.
 
ברור. הענין הזה כתוב בעלון בהדיא.

עליה אני דן. כדלהלן.

זה בדיוק מה שהפליא אותי.
לענין הברכה הנידון כזה:
כשיש שלשה ספיקות, בכ"ז לכתחילה לא מברכים.
כשיש דעת מרן, ג"כ לכתחילה לא מברכים.

אבל החילוק הוא לענין עניית אמן.
וכאן זה נראה דבר פלא, כי יוצא בסופו של דבר, שדעת מרן פחותה בעינינו משלשה ספיקות.
והרי הראשל"צ סבור שקבלת הוראותיו היא מתורת ודאי. ואילו שלשת הספיקות גם יחד אינם מגיעים לדרגת 'ודאי' לענין זה [שא"כ היינו מורים לברך].
לכן זה נראה יציבא בארעא וגו'.

ונראה שהרב @שמעון טרבלסי דייק לכתוב דעת הראשל"צ, שגם לגבי הברכה יש חילוק,
שלענין ג' ספיקות 'איננו מורים שלא לברך', ואילו לענין דעת מרן 'אנו מורים שלא לברך'.
וגם זה מפליא כנ"ל, שדעת מרן חשובה פחות משלשה ספיקות.
זה ענין בפנ"ע, למה כאן לא פוסקים כד' מרן.
ולפני כעשור כשהראש"ל שליט"א הגיע לכולל שלנו דיבר בזה, שהוא משום כללו של המהריב"ל שכל שראשון א' כתב דין מחודש אמרי' דמלא הביאוהו שאר ראשונים ש"מ דפליגי עלי. ונתווכחנו עמו בזה, דמד' מרן משמע דלא ככלל זה, או שבנ"ד לא שייך כלל זה. (ובעיקר כלל זה עי' לגט פשוט בכלליו שעשה בו פשרה, ויל"ע בה טובא).
 
זה ענין בפנ"ע, למה כאן לא פוסקים כד' מרן.
ולפני כעשור כשהראש"ל שליט"א הגיע לכולל שלנו דיבר בזה, שהוא משום כללו של המהריב"ל שכל שראשון א' כתב דין מחודש אמרי' דמלא הביאוהו שאר ראשונים ש"מ דפליגי עלי. ונתווכחנו עמו בזה, דמד' מרן משמע דלא ככלל זה, או שבנ"ד לא שייך כלל זה. (ובעיקר כלל זה עי' לגט פשוט בכלליו שעשה בו פשרה, ויל"ע בה טובא).
אכן הנימוק הזה (שניתן גם בשיעור הנ"ל עצמו) צ"ב.
שהרי בזה עצמו אנו נוקטים דלא כדעת מרן.
הרי מרן עצמו בודאי ידע מהכלל הזה, ובכ"ז נקט לעיקר כדעת הארחות חיים, וכיצד זה נחלוק עליו מכח הכלל הזה גופא?
ובודאי צודקים דבריך, שלדעת מרן לא שייך כלל זה בנידון דידן.
והכלל של מרן בכל כיו"ב צריך אריכות דברים, ולכשנמצאהו ויתברר לנו, יתיישבו לנו ממילא הרבה מקומות שקשים בעינינו ממבט ראשון כאשר אנו רואים שמרן 'אינו לומד' מהשמטת הפוסקים כדרך שאנו לומדים.

אגב, בנידון הזה כ"כ נטתה דעת החיד"א מדעת מרן, שאפילו לא הסכים לצרף סברתו לס"ס. ע"ש.
 
זה ענין בפנ"ע, למה כאן לא פוסקים כד' מרן.
לכאורה זה כפי הכלל שסב"ל נגד מרן.
הביאור הנ"ל של הראשל"צ לכאורה אינו בא ליישב 'מדוע לא פוסקים כאן כדעת מרן', אלא 'כיצד חוששים לשיטות ראשונים שלא קיימות' כדי לעשות סב"ל.
כלומר הכלל ברור, שעושים סב"ל נגד מרן, אלא שסב"ל זה נעשה כשיש מחלוקת. ואילו כאן הם דברי האחרונים לעומת ראשון (וגאון), וזה בכלל לא ברור לו לעשות מזה ספק.
וע"כ הוא מיישב שאין זו מחלוקת של 'אחרונים' נגד ראשון. אלא של ראשונים נגד הראשון ההוא.

אלא דהא גופא קשיא. שהרי אם מרן היה נוקט כן בדעת שאר הראשונים, בודאי שהיה מורה שלא יברך מטעם סב"ל. ובע"כ שהבין שאין מחלוקת בדבר. ונמצא ששוב יש כאן סב"ל נגד מרן בלי טעם.
וזו עיקר הבעיה, שיש כאן נטיה בלתי מוסברת מהכללים.
אם קבלת הוראות מרן היא מדין ודאי, וגם כשכל הפוסקים יחלקו עליו נקטינן כוותיה לגמרי, ורק בהלכות ברכות (משום מה) לא נקטינן כוותיה, ובכ"ז הנוקט כמותו אין מזניחין אותו, דהיינו שהרשות בידו לברך למרות איסורא דאורייתא דרביע עליה מצד ברכה לבטלה.
מדוע א"כ לא נוקטים כמותו כאן ומתייחסים לדעה זו כפחותה משלשה ספקות?

וכל תירוץ שינתן לא יגהה מזור לענין הכלל, כי אם תאמר שכאן יש לנו סברא לנטות מדבריו מאיזה טעם, הרי בדין השני נמצא טעם אחר לנטות מדבריו.
ואם פוסק אחר היה עושה זאת, מיד היו מקשים עליו מדין הקבלה החלוטה והברורה והקבועה והקיימת.
זו עיקר התמיהה.
 
אכן הנימוק הזה (שניתן גם בשיעור הנ"ל עצמו) צ"ב.
שהרי בזה עצמו אנו נוקטים דלא כדעת מרן.
הרי מרן עצמו בודאי ידע מהכלל הזה, ובכ"ז נקט לעיקר כדעת הארחות חיים, וכיצד זה נחלוק עליו מכח הכלל הזה גופא?
ובודאי צודקים דבריך, שלדעת מרן לא שייך כלל זה בנידון דידן.
והכלל של מרן בכל כיו"ב צריך אריכות דברים, ולכשנמצאהו ויתברר לנו, יתיישבו לנו ממילא הרבה מקומות שקשים בעינינו ממבט ראשון כאשר אנו רואים שמרן 'אינו לומד' מהשמטת הפוסקים כדרך שאנו לומדים.
השאלה באמת למה מרן פסק זאת למרות כלל זה, ואולי ס"ל כפשרת הגט פשוט.
אגב, בנידון הזה כ"כ נטתה דעת החיד"א מדעת מרן, שאפילו לא הסכים לצרף סברתו לס"ס. ע"ש.
זה מיישב את דעת הרב יצחק בשיעור.
 
לכאורה זה כפי הכלל שסב"ל נגד מרן.
הביאור הנ"ל של הראשל"צ לכאורה אינו בא ליישב 'מדוע לא פוסקים כאן כדעת מרן', אלא 'כיצד חוששים לשיטות ראשונים שלא קיימות' כדי לעשות סב"ל.
כלומר הכלל ברור, שעושים סב"ל נגד מרן, אלא שסב"ל זה נעשה כשיש מחלוקת. ואילו כאן הם דברי האחרונים לעומת ראשון (וגאון), וזה בכלל לא ברור לו לעשות מזה ספק.
וע"כ הוא מיישב שאין זו מחלוקת של 'אחרונים' נגד ראשון. אלא של ראשונים נגד הראשון ההוא.

אלא דהא גופא קשיא. שהרי אם מרן היה נוקט כן בדעת שאר הראשונים, בודאי שהיה מורה שלא יברך מטעם סב"ל. ובע"כ שהבין שאין מחלוקת בדבר. ונמצא ששוב יש כאן סב"ל נגד מרן בלי טעם.
וזו עיקר הבעיה, שיש כאן נטיה בלתי מוסברת מהכללים.
אם קבלת הוראות מרן היא מדין ודאי, וגם כשכל הפוסקים יחלקו עליו נקטינן כוותיה לגמרי, ורק בהלכות ברכות (משום מה) לא נקטינן כוותיה, ובכ"ז הנוקט כמותו אין מזניחין אותו, דהיינו שהרשות בידו לברך למרות איסורא דאורייתא דרביע עליה מצד ברכה לבטלה.
מדוע א"כ לא נוקטים כמותו כאן ומתייחסים לדעה זו כפחותה משלשה ספקות?

וכל תירוץ שינתן לא יגהה מזור לענין הכלל, כי אם תאמר שכאן יש לנו סברא לנטות מדבריו מאיזה טעם, הרי בדין השני נמצא טעם אחר לנטות מדבריו.
ואם פוסק אחר היה עושה זאת, מיד היו מקשים עליו מדין הקבלה החלוטה והברורה והקבועה והקיימת.
זו עיקר התמיהה.
זו בעצם טענתי. ויישר כחך שהרחבת הטענה.
 
לשונו שם:
ותבלין לזה י"ל ע"פ מה שהסברתי בס"ד טעם מחלוקת הפוסקים אם מותר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, שהנה כל איסורים דאורייתא חשיבי כאיסור חפצא, משא"כ איסורים דרבנן י"ל דהוי כאיסור גברא משום לא תסור, ולא חשיבי כאיסור חפצא. וכמ"ש בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' לא אות ה). ובשו"ת דברי משה תאומים (חאו"ח סי' יט). וזהו טעמו של הרשב"א שמתיר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, דבקטן ליכא איסור גברא. אבל להרמב"ם וסיעתו י"ל דס"ל דאיסורים דרבנן נמי חשיבי איסור חפצא, ולהכי אסרו למספי בידים אפי' איסו' דרבנן. וכבר מצאתי עיקר ד"ז (דאיסורין דרבנן חשיבי איסור חפצא) להגאון ר' אלחנן ווסרמן בקובץ הערות (סי' ח אות טו). וכן בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא). ע"ש. ומעתה איסורים דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד ודאי דלא חשיבי איסור חפצא, רק איסור גברא, ומש"ה שרי למספי לקטן בידים. וכ"ז אני אומר לחדודי בעלמא, כי לדין יש תשובה, ואכמ"ל.

מבואר בדבריו שהוא מחלק בין איסורי דרבנן דעלמא, שבהם יש מחלוקת אי הוו גברא או חפצא, לבין איסורי דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד.
(וכן הביא חילוק זה בהליכו"ע ח"ז עמ' לח-לט, שהוא נידון דלעיל, ע"ש)

(גם בח"א יו"ד סי' ד שציינת, רומז לחילוק זה בהע' [וכן שם אות ז], אלא שמחלק בנידונו גבי בב"ח, דשמא לא חשיב 'הזמן אוסרו' לפי הטעם שהמתנת שש שעות היא משום הבשר שבין השיניים).

ואגב, מה שציינת שהיבי"א כתב שכ"ד הרמב"ם, הנה דבריו על זה בח"ב יו"ד סי' ה אות ג (ונכפל בהליכו"ע ח"ז סוף עמ' לג):
והנה ידי"נ הגאון ר' אברהם חיים נאה ז"ל, כ' להעיר לי עמש"כ שם בענין זה, (מאשר היה מוכן להדפיס בקצות השלחן, ובעוה"ר נטרפה לו השעה וחלי"ש תנצב"ה.) וז"ל: והנה דבר חריף השמיענו ידידי הרב הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בטעם לשבח. ואיידי דחביבותיה דהגאון המחבר שליט"א גבן, אמרתי להשתעשע בדבריו, ולתת מקום בספרנו להביע אומר הנ"ל בזה. כי כל גדולי האחרונים פשיטא להו דאיסור דרבנן הוא איסור גברא ולא חפצא. ע' תורח"ס (סי' לא). ואדרבה ד' הריב"ש דאף איסורי תורה איסורי גברא הם. וכמש"כ לעיל. וכן בתשו' מהרי"א הביא מהריטב"א קידושין שדברים האסו' כחזיר הוי איסור גברא. וקשה לומר דהרמב"ם יסבור שגם איסור דרבנן הוא איסור חפצא. עכת"ד בזה. והנה גם אני בעניי לא כתבתי שם ד"ז להלכה. אלא דרך פלפולא עפ"ד המנחת יחיאל. ומצאתי לו חבר הוא הגאון הק' ר' אלחנן ווסרמאן זצ"ל בקובץ הערות (סי' ח אות טו), [שבא לידי כעת בתורת שאלה]. שכ', שהיה נראה דבאיסור דרבנן אין המעשה מצד עצמה אסורה, אלא שמצוה לשמוע ד"ח. מיהו היסוד הזה אינו מוסכם, וכבר נתבאר בקונ' דברי סופרים, כי איסורין דרבנן הם אסורים מצד עצמם. וכו'. וכן במצות חינוך לקטן, להסוברים שהמצוה מוטלת על הקטן עצמו, אף שהקטן אינו מוזהר על לא תסור. ע"ש עוד ראיות לזה. ולפ"ז גם בשוגג באיסור דרבנן קמתעביד איסורא. עכ"ל. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא).

ובאמת בכמה מקומות הגרע"י נוקט בהחלט שאיסורי דרבנן איסורי גברא ומבאר לפ"ז כמה עניינים, ונראה שסומך ע"ז.
[ואגב אעיר, שהנה בהליכו"ע (ח"ז עמ' קמא) כתב שכ"ד האריז"ל והרמ"א שכתבו להצריך כפרה גם למי שעבר אאיסורא דרבנן בשוגג, ודלא כהנתיבות וסיעתו. אמנם לענין ד' האריז"ל, יד הדוחה נטויה שלא אמר כן אלא למהרח"ו לגודל קדושתו, ומידת חסידות שנו כאן, אבל לא שסובר שכל העובר על דרבנן בשוגג צריך כפרה מדינא].
ייש"כ על דקדוק הדברים.
 
ראשי תחתית