מבקש השם
חבר קבוע
- הצטרף
- 27/4/25
- הודעות
- 214
בעומדנו בפתח ימי הרחמים וימי התשובה, עולה הספק בגדר הקבלה לעתיד, שמן הסתם כ"א הרהר בו מתי שהוא:
מי שיודע שלא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן בתשובתו, רק לזמן מועט, האם חשיבא קבלה לעתיד או דבעי' שידע שיוכל עמוד ו"לא ישוב לזה החטא לעולם" כלשון הרמב"ם.
מחד, מלשון הרמב"ם הנז' שצריך שיגמור כן בליבו משמע שצריך גם שידע שיוכל עמוד, שאל"כ הוא מרמה את עצמו ומהיכי תיתי שיועיל.
וכן משמע קצת לשון רבינו יונה בשערי תשובה (שער א אות יא): "אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלהים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון, לא יהיה נפתה לבו עליו, ויעזוב דרכו". ומשמע שזהו הגדר המועיל להיות עזיבת החטא.
וכן ראיתי בחוברת בשם "מעשה התשובה" שר"ל שאין מועילה קבלתו לעתיד לעלות לתשובה עד שידע נכונה שאפשר לו לעמוד בזה כל ימיו.
ולפ"ז כל מה שכתבו הראשונים שמי שחזר לסורו לא סתר בכך תשובתו הראשונה, איירי במי שטעה בעצמו שיוכל עמוד, או שהזיד ממש אחרי תשובתו לרדת ממדרגתו
וכזאת מטין דברי הגרי"ס הידועים לחלק את העוונות לבחינות כבדות וקלות ולשוב מהקלות שהן עוון בפ"ע, שהן מרידה גדולה יותר אחר שיכול לעמוד בנקל. ומשמע שהצורך לזה מפני שאי אפשר לשוב מכל חומר העוון לכל הימים
אלא שא"כ קשה מאוד לשוב בעשי"ת, שמכ"כ הרבה עוונות וחטאות מי יוכל לומר אעמוד כל ימי והמציאות טופחת על פניו
וגם פשטות הראשונים הנ"ל שהאריכו בהרבה מקומות (עי' אגרת רס"ג והמאירי בחיבור התשובה, וס' בית אלקים להמבי"ט ועוד) לומר שהשב לסורו לא סתר תשובתו משמע שדיברו בהווה שהאדם יודע בשעת התשובה שאין זו תשובתו הראשונה ולא השניה, ומסתבר שגם זו תהיה כמותם שישוב ליפול בהמשך.
גם מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (ש"א אות כ): אמר אחרי כן: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. פירוש אף על פי שהוא מודה ועוזב יש עליו לפחד תמיד. אולי לא השלים חוק התשובה. כי היא צריכה למדרגות רבות. ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדרגות. גם יפחד אולי יתחדש עליו יצרו. וישמר ממנו בכל עת. ויוסיף יראת השם בנפשו תמיד. ויתפלל תמיד אל השם לעזרו אל התשובה. ולהצילו מיצרו. ומקשה לבו יפול ברעה. האומר בלבו השלמתי חוק תשובתי. ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה. יענש על זה. כי הוא רם לבב. ואיננו מכיר מגרעת נפשו. ואם איננו מכיר גודל חיובו להכשיר דרכיו ביתרון הכשר לפני השם. גם איננו נשמר מיצרו האורב לו תמיד. על כן יפול ביד יצרו. עכ"ל.
משמע שרק יפול ביד יצרו מחמת שאינו עמל לשמר את תשובתו, אבל תשובתו עלתה לו אע"פ שהיתה דעתו מעיקרא שלא להוסיף במדרגות התשובה.
גם בסברא יש לפקפק בזה, שהרי אם האדם סבר שיוכל לעמוד לעולם ונכשל, בודאי עלתה לו תשובה, שהולכים אחר דעתו הגמורה בעת התשובה. אבל אם הוא מפוכח יותר ויודע שלא יוכל לעמוד לעולם, לצד זה הרי לא עלתה לו תשובה, וכי מפני שהוא פיקח ויודע את יצרו טוב יותר - יגרע?
והיה נראה לצדד שאין צריך שידע שיכול לעמוד לעולם, אלא די שברגע זה גומר בדעתו שיתאמץ ככל יכולתו, ואם יבוא אליו החטא ברגע זה ידחהו בשאט נפש, הרי קיים מצות התשובה, שלפום דרגתו דהשתא הרי עזב את החטא, אף שיודע בנפשו שלא יחזיק לעולם במדרגה זו. והרי דבר ברור הוא שמתחדשים בכל יום מקרים ונסיונות ותחבולות היצר, והסברא נותנת שאינו צריך להאמין בעצמו שיוכל לעמוד בכולם ובלא זה לא שב בתשובה, ו"הן בקדושיו לא יאמין" - אפי' הקב"ה, ואפי' בקדושיו, כ"ש אדם רגיל שלא יוכל להאמין בעצמו, אלא די שלפי מצבו כעת גומר בדעתו שיעשה ככל שיוכל שלא לשוב לזה - עלתה לו תשובה.
ודברי רבינו יונה: "עד שיהא נכון ליבו בטוח בה'" אינם מוכרחים שזהו גדר עזיבת החטא, אלא כך היא ההדרכה הנכונה לכתחילה, ומ"מ גם מי שלא הגיע עדיה קיים את התשובה.
ודברי הרמב"ם: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (וכפי' הכס"מ והלח"מ שם שהוא המוכרח - שיקח את הקב"ה לעד עליו לזה, ולא כפי' שידע הקב"ה שלא ישוב לחטא), קאי על אותו הזמן, שתוקף החלטתו וגמירות דעתו יהיה שלעולם לא יעשה כן ולא שמלכתחילה יחליט לעוזבו רק לזמן, אבל גם אם לא שינה טבעו ויודע שיתכן שירד מדרגתו או יתחדשו עליו נסיונות ומקרים, אינו יוצא מגדר זה.
אשמח לראיה או הכרע בענין מאת חו"ר הפורום שליט"א.
מי שיודע שלא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן בתשובתו, רק לזמן מועט, האם חשיבא קבלה לעתיד או דבעי' שידע שיוכל עמוד ו"לא ישוב לזה החטא לעולם" כלשון הרמב"ם.
מחד, מלשון הרמב"ם הנז' שצריך שיגמור כן בליבו משמע שצריך גם שידע שיוכל עמוד, שאל"כ הוא מרמה את עצמו ומהיכי תיתי שיועיל.
וכן משמע קצת לשון רבינו יונה בשערי תשובה (שער א אות יא): "אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלהים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון, לא יהיה נפתה לבו עליו, ויעזוב דרכו". ומשמע שזהו הגדר המועיל להיות עזיבת החטא.
וכן ראיתי בחוברת בשם "מעשה התשובה" שר"ל שאין מועילה קבלתו לעתיד לעלות לתשובה עד שידע נכונה שאפשר לו לעמוד בזה כל ימיו.
ולפ"ז כל מה שכתבו הראשונים שמי שחזר לסורו לא סתר בכך תשובתו הראשונה, איירי במי שטעה בעצמו שיוכל עמוד, או שהזיד ממש אחרי תשובתו לרדת ממדרגתו
וכזאת מטין דברי הגרי"ס הידועים לחלק את העוונות לבחינות כבדות וקלות ולשוב מהקלות שהן עוון בפ"ע, שהן מרידה גדולה יותר אחר שיכול לעמוד בנקל. ומשמע שהצורך לזה מפני שאי אפשר לשוב מכל חומר העוון לכל הימים
אלא שא"כ קשה מאוד לשוב בעשי"ת, שמכ"כ הרבה עוונות וחטאות מי יוכל לומר אעמוד כל ימי והמציאות טופחת על פניו
וגם פשטות הראשונים הנ"ל שהאריכו בהרבה מקומות (עי' אגרת רס"ג והמאירי בחיבור התשובה, וס' בית אלקים להמבי"ט ועוד) לומר שהשב לסורו לא סתר תשובתו משמע שדיברו בהווה שהאדם יודע בשעת התשובה שאין זו תשובתו הראשונה ולא השניה, ומסתבר שגם זו תהיה כמותם שישוב ליפול בהמשך.
גם מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (ש"א אות כ): אמר אחרי כן: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. פירוש אף על פי שהוא מודה ועוזב יש עליו לפחד תמיד. אולי לא השלים חוק התשובה. כי היא צריכה למדרגות רבות. ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדרגות. גם יפחד אולי יתחדש עליו יצרו. וישמר ממנו בכל עת. ויוסיף יראת השם בנפשו תמיד. ויתפלל תמיד אל השם לעזרו אל התשובה. ולהצילו מיצרו. ומקשה לבו יפול ברעה. האומר בלבו השלמתי חוק תשובתי. ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה. יענש על זה. כי הוא רם לבב. ואיננו מכיר מגרעת נפשו. ואם איננו מכיר גודל חיובו להכשיר דרכיו ביתרון הכשר לפני השם. גם איננו נשמר מיצרו האורב לו תמיד. על כן יפול ביד יצרו. עכ"ל.
משמע שרק יפול ביד יצרו מחמת שאינו עמל לשמר את תשובתו, אבל תשובתו עלתה לו אע"פ שהיתה דעתו מעיקרא שלא להוסיף במדרגות התשובה.
גם בסברא יש לפקפק בזה, שהרי אם האדם סבר שיוכל לעמוד לעולם ונכשל, בודאי עלתה לו תשובה, שהולכים אחר דעתו הגמורה בעת התשובה. אבל אם הוא מפוכח יותר ויודע שלא יוכל לעמוד לעולם, לצד זה הרי לא עלתה לו תשובה, וכי מפני שהוא פיקח ויודע את יצרו טוב יותר - יגרע?
והיה נראה לצדד שאין צריך שידע שיכול לעמוד לעולם, אלא די שברגע זה גומר בדעתו שיתאמץ ככל יכולתו, ואם יבוא אליו החטא ברגע זה ידחהו בשאט נפש, הרי קיים מצות התשובה, שלפום דרגתו דהשתא הרי עזב את החטא, אף שיודע בנפשו שלא יחזיק לעולם במדרגה זו. והרי דבר ברור הוא שמתחדשים בכל יום מקרים ונסיונות ותחבולות היצר, והסברא נותנת שאינו צריך להאמין בעצמו שיוכל לעמוד בכולם ובלא זה לא שב בתשובה, ו"הן בקדושיו לא יאמין" - אפי' הקב"ה, ואפי' בקדושיו, כ"ש אדם רגיל שלא יוכל להאמין בעצמו, אלא די שלפי מצבו כעת גומר בדעתו שיעשה ככל שיוכל שלא לשוב לזה - עלתה לו תשובה.
ודברי רבינו יונה: "עד שיהא נכון ליבו בטוח בה'" אינם מוכרחים שזהו גדר עזיבת החטא, אלא כך היא ההדרכה הנכונה לכתחילה, ומ"מ גם מי שלא הגיע עדיה קיים את התשובה.
ודברי הרמב"ם: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (וכפי' הכס"מ והלח"מ שם שהוא המוכרח - שיקח את הקב"ה לעד עליו לזה, ולא כפי' שידע הקב"ה שלא ישוב לחטא), קאי על אותו הזמן, שתוקף החלטתו וגמירות דעתו יהיה שלעולם לא יעשה כן ולא שמלכתחילה יחליט לעוזבו רק לזמן, אבל גם אם לא שינה טבעו ויודע שיתכן שירד מדרגתו או יתחדשו עליו נסיונות ומקרים, אינו יוצא מגדר זה.
אשמח לראיה או הכרע בענין מאת חו"ר הפורום שליט"א.
נערך לאחרונה:
