זמן קשר של קיימא - יום אחד או שבעה ימים, מחלוקת הבן איש חי והגרע"י בדרך הבנת מרן הבית יוסף זצ''ל

[כהנא דמסייע]

משך הזמן המגדיר "קשר שאינו של קיימא"​

בספר חזון עובדיה (חלק ה', עמוד מז) הביא מחלוקת הפוסקים – האם קשר המותר שאינו של קיימא נחשב כזה כאשר הוא ליום אחד בלבד, או עד שבעה ימים.

וכתב להסיק – דעד שבעה ימים הוי "אינו של קיימא" ומותר, על פי דברי מרן הבית יוסף, שמסיק כן בדעת הטור.

הבן איש חי לעומת מסקנת חזון עובדיה ודעת הבית יוסף​

והבן איש חי, הפוסק בפרשת כי תשא אות א', סובר שרק יום אחד חשיב "אינו של קיימא". ולפי דברי חזון עובדיה – דבריו נוגדים את מסקנת הבית יוסף.

לשון הבן איש חי​

"והנה מן הדין אסור לקשור קשר של קיימא[1], וכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום חשיב של קיימא ואסור מדרבנן[2], אף על פי שהוא קשר הדיוט ואינו קשר אומן.
על כן, כל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום – יעשנו עניבה אחת ולא קשר גמור. וכל קשר שאסור לקשרו – אסור להתירו בשבת."

הערות:​

[1] קשר שאינו של קיימא – פטור.
וכמבואר בגמ' עד ע"ב – דקשר ביתדות האהלים הוא קשר ע"מ להתיר, ופטור. ומבואר שם ברש"י שאין זה קשר של קיימא כשדעתו להתירו.

והנה גם במלאכת "כותב" ו"צובע" – בעינן שיהא דבר המתקיים, אבל בקושר נוסף שיהא גם "בדעתו" לקיימו, ובלא"ה אין כאן חיוב תורה, ואפילו אם הקשר מצד עצמו מתקיים.


[2] בשיעור הזמן הנקרא קשר שאינו של קיימא – מצינו ברש"י על מתני' דף קיא ע"ב, בהיתר לאשה לקשור מפתח חלוקה:
"כיון דכל יומא שרו ליה – לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה".

ובגמ' מבואר – דקשר של הגמל שקושרין בזממא (בחבל אל הטבעת שחטמו) – אסור מדרבנן. ומפרש רש"י: "מפני שפעמים מניח שם שבוע או שבועיים".

הרי שמבואר: קשר שנפתח כל יום – מותר. ואם מיועד לשבוע – נאסר מדרבנן.

אולם לא נתבאר מה הדין בב' או ג' ימים עד שבוע – האם לדמותו לשבוע או לדמותו ליום אחד בלבד?

מחלוקת והסתפקות בבית יוסף​

ואותה הסתירה ישנה גם בדברי רבינו הטור (סימן שיז):
"והעומד להתיר שבעה ימים – פטור אבל אסור וכו'. ושעומד להתיר בכל יום – מותר לכתחלה".

ומרן הבית יוסף עלה ונסתפק בהאי דינא – יעו"ש באורך.
ולאחר שהעלה צדדין בזה לכאן ולכאן, ונחלק בזה עם מהר"י אבוהב בשני פנים, סיים בהאי לישנא:

"מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר – דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין, דהיינו לשבעת ימים.
אבל אין הכי נמי – דבבציר מהכי, כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד – אסור.

וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורק, דפוס לבוב, סי' תל"ד) – שכתב הכל בו (סי' ל"א כ"ו ע"ד), וזה לשונו: "חלוק ומכנסים שנקשרו יחד – אין להתירן בשבת, לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה – פטור אבל אסור.
וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין." עכ"ל. וגם בהגהות פרק י' (שם) – כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות – מכנסים וחלוק יחד.

מסקנת רבינו הבא"ח – רק יום אחד מותר

והבין רבינו – דכן היא מסקנת הבית יוסף משני טעמים:

1. שזה הסברא האחרונה שזכר בדבריו.
2. מכיון שחיזקה מדברי רבותינו הראשונים – המהר"ם מרוטנבורג, הכל בו, והגהות מיימוניות.

ולפיכך – נקט רבינו דרק יום אחד שרי.


אמנם הגרע''י בסוגריים מרובעות כתב שדברי הב''י שבאו באחרונה אינם אלא דיחויא בעלמא, והעיקר כפי שעלה בדעתו בתחילת העיון והדברים.

 

[כהנא דמסייע]

מחלוקת בלימוד דברי הבית יוסף – הבן איש חי לעומת חזון עובדיה​

ומ"מ, לכל הדברות – רואים כאן שיש מחלוקת איך ללמוד את הבית יוסף, בין הבן איש חי לבין חזון עובדיה. ותו לא.
ולא שהאחד פסק כמו מרן הב''י, והשני חולק על מרן הב''י.

וכאן הבן שואל: הלא כל דברי הבית יוסף, שכמותם פסק חזון עובדיה – אינם אלא מסברא.
ואת סברתו האחרונה, שכמותה הכריע הבן איש חי – חיזק הבית יוסף עצמו מדברי מהר"ם מרוטנבורג, הכל בו והגהות מיימוניות. ובהם חתם.
האין זה אומר – דכן הכרעתו?

חיזוק שיטת הבן איש חי מדברי ראשונים נוספים​

ויש לחזק את פסקו של רבינו הבא"ח מעוד ראשונים.
דהנה במהר"ח או"ז כתב (סי' ס"ז):
"הא למדת דקשר שמתירין אותו בכל יום מותר, אבל אם מניחו ד' וה' ימים – אסור".
הלא שמעת – דפשיט לן בין א' לז' – דגם הוא אסור.

דיון לפי שיטת השולחן ערוך והרמב"ם​

הן אמת, דלכאורה יש לדון:
דלפי מה שפסק השו"ע כהרי"ף והרמב"ם – שחילקו בין קיימא ללא קיימא, ובין אומן ללא אומן – יש מקום לומר שאין איסור דרבנן כלל בגוונא שאינו קיימא לגמרי.

וכ"כ בספר אבני נזר (סי' קע"ח), וטעמו – דלרמב"ם, "קיימא קצת" שאינו של אומן – הוי גזירה לגזירה.

הבנת הט"ז – קשר שאינו מתירו ביום = של קיימא​

ואמנם, הט"ז (סי' שיז ס"ק א) כתב – דכל שאינו עשוי להתיר באותו יום, לדעת הרי"ף והרמב"ם – הוי של קיימא. וצ"ע מנא ליה.

ונראה לבאר מקור הט"ז:

עיון בגמרא – גדר קשר של קיימא ואומן​

דהנה בגמרא (שבת קיב ע"א) ביארה הגמרא:
יש קשר של גמלים וספנים שהוא איסור תורה – והוא הטבעת עצמה הקבועה בחוטם הגמל או בספינה.
ואילו כשקושרים את החבל לטבעת הקבועה בספינה – פטור אבל אסור.

ורוב הראשונים חילקו בין "קיימא קצת" לבין "קיימא גמור".
אולם הרמב"ם והרי"ף לא ביארו האי חילוק בדבריהם: בין "קיימא קצת" ל"קיימא גמור" – כיצד יפרשו את הגמרא?

הסבר בדעת הרמב"ם והרי"ף – קיימא מצד דעת ולא מצד מעשה אומן​

ונראה ברור – דיפרשו:
קשר הקבוע בגמל או בספינה – הוי קשר של אומן.
ואילו קשר שקושרים את החבל לטבעת – אינו קשר של אומן, ולכן פטור.

וראה ראיה ברורה לזה ממה שכתב הרמב"ם (פרק י):
"קשר רסן בהמה – הרי זה פטור, וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט, וכל אדם קושר אותן לקיימא."
הרי מבואר – דרסן בהמה, שהוא החבל שקושרין לגמל – פטור מצד שאינו של אומן,
ולא מצד חסרון קיימא, אלא שפיר חשיב קיימא.

והנה קשירת הרסן – הרי פותחים וסוגרים מזמן לזמן, עוד פחות משבוע, כמוש"כ רש"י.
ואמאי חשיב קיימא?
אלא על כרחך – דכל כהאי גוונא חשיב של קיימא,
וכל הפטור – אינו אלא מצד חסרון של "מעשה אומן".
וזה מקור נאמן לדברי הט"ז – וזהו דעת רבינו.

קושיה מהגמרא בע"א – ויישובה​

ואמנם, יש להקשות על זה:
דהרי הגמרא (בע"א) – דקשר דעביד באיסטרידא – הוא נחשב קשר שאינו בר קיימא.
ויש לומר, עפ"י מה שכתב השלטי הגבורים – דגדר "אומן" הוא שמהודק היטב ואינו עשוי להנתק.
ולפי זה – דין "אומן" הוא חוזק עצם הקשר מצד טבעו, שאינו עשוי להנתק.
וקשר של קיימא, שנקטו הרמב"ם והרי"ף – הוא מצד דעתו, שאינו רוצה להתירו בו ביום.

ועיין בלחם משנה ובביאורי הגר"א על הרמב"ם – מה שכתבו על דבריו.

 

[כהנא דמסייע]

ומכיון שלענ''ד יש כאן מחלוקת בין גדולי רבותינו כיצד ללמוד את מרן הב''י, שוה להתייגע, והבאתי כאן לשונו הטהור, לפני המעיינים, ואדרבה יעיינו, וידייקו מדבריו לכאן או לכאן.

בית יוסף על או"ח סימן שיז
וכתב בספר התרומה רצועות שקושרין באבנט ואין מתירין אותן וכו'. על מה שכתבתי בסמוך דאוקימנא להא דתני פטור אבל אסור בדרבנן כתב בספר התרומה (סי' רמג) ומורי מפרש מנעל של תלמידי חכמים שקושרין בחוזק רצועות מנעליהם ולומדים בלילות ואינם חולצים מנעליהם ולא פושטין לבושיהם כי אם משבת לשבת ואם כן אסור לקשור שני ראשי אבנטו ברצועות כשהאבנט מונח במכנסים שזהו משבת לשבת עכ"ל וכן כתוב בהגהות פרק י' (דפ' קושטא ה"א) בשם סה"ג (ל"ת סה יד ע"ד) וגם הרא"ש הזכיר דין זה בפרק אלו קשרים (סי' א) בשם בעל התרומה. וגם המרדכי כתבו שם (סי' שפו) וכתב שרבינו אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד קלז ע"ב) מתיר. וקצת היה נראה לדקדק מכאן שסובר רבינו דכל שאין הקשר עשוי להתקיים שבעת ימים מותר מדתלי טעמא דאיסורא באין מתירין אותם אלא כשמחליפין הא אם היו מתירין אותם קודם הוה שרי. וזהו שכתבתי בשם הגאון מהר"י אבוהב לעיל. מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד:
עכת''ד.

מה נראה למעיינים כאן, האם מרן הב''י נוקט להלכה, כמו הדיוק שדייק בתחילה, או כמו הדחייה בסוף.

אשמח לשמוע, דעות לכאן ולכאן. ואנא לבוא בידיים נקיות, ולב טהור, לאמיתה ש''ת.

 

[כהנא דמסייע]

ונראה דיש לחלק בביאור שיטת מרן הבית יוסף בביאור הגדר ד"של קיימא", האם בעינן שיעור של שבעה ימים דווקא או דילמא אף ביותר מיום אחד הוי של קיימא, ויש בזה ב' גישות עקרוניות בגדר דרך פסיקתו של מרן.

גישה ראשונה – פתח הדבר כגילוי דעת: עיקר כפשטות לשון הפתיחה​

לפי גישה זו, דברי מרן בתחילת דבריו בבית יוסף, דנראה להוכיח מדברי ספר התרומה דדוקא קשר של שבעה ימים חשיב של קיימא, משקפים את הבנתו הישירה והישרה של הסוגיא, קודם שנכנס לדחיות ולפלפולים.

ומה שסיים מרן: "מיהו יש לדחות..." – אין זה אלא תירוץ צדדי, שנאמר דרך דחייה בעלמא, ואף בלשונו ניכרת הסתייגות – "יש לדחות" ולא "ויש לומר".

ואם כן, חזינן דשורת ההכרעה נותרת כפי מה שפשט לדידיה מעיקרא – דקשר העומד פחות משבעה ימים – לא חשיב של קיימא, ומותר לכתחילה.

ממילא, גישה זו רואה את לשונו הראשונה של מרן כהבעת עמדת פסיקה "טהורה", שאינה זקוקה לחיזוק אלא מגלה את סברת לבו כפי עומק הסוגיא.
ולפיכך גם הגרע''י, שביאר דמרן סבר כהבנתו, ראה בלשון הפתיחה את עיקר דעתו, ודלא כהבא''ח שהעמידו על סוף דבריו.

גישה שנייה – עיקר ההכרעה כפשטות הסיום: "יש לדחות" – לשון הכרעה​

ולעומת זאת, יש מן האחרונים שהבינו להיפך – דלאחר שמרן דן בשיטת ספר התרומה, ראה צורך לדחות את ההבנה המקילה, וסיים בדחייה גמורה דכל שעומד להתקיים יותר מיום אחד – אסור.

ולא עוד אלא שחיזק דבריו מדברי מהר"ם מרוטנבורג, הכל בו, והגהות מיימוניות, והעלה מסקנתו – "וכן נראה מדבריהם... אין להתירן בשבת".

ומכאן יש ללמוד דהפוסק ניכר בסיומת דבריו – והיכא דאיתיה לחיזוק מסברא וממקורות, בזה חתם דעתו, ולא במה שהציע בראשית עיונו.

גישת הבא''ח נסמכת על מהלך זה, ורואה את לשון "יש לדחות" לא כתירוץ צדדי אלא כפתיחת סיום הפסק.

תורף החילוק:​

האם רואים את דברי מרן כמי שבתחילת דבריו גילה דעתו – והמשך דבריו אינם אלא סילוק קושיות?
או שמא דווקא סוף דבריו הם עיקר גמר דעתו – וראשיתם רק הובאה לשם עיון ודיון?​

ואנא – המעיין הישר יבחן בלשון מרן הבית יוסף, ויבחן לשונו הדקה אם מורה היא על דעת מסקנית או מהלך עיוני.
וה' יתן חכמה – לאמיתה של תורה.

 

[כאחד העם]

וקצת היה נראה לדקדק מכאן שסובר רבינו דכל שאין הקשר עשוי להתקיים שבעת ימים מותר

מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר

ואנא – המעיין הישר יבחן בלשון מרן הבית יוסף, ויבחן לשונו הדקה אם מורה היא על דעת מסקנית או מהלך עיוני.

לפי הבנתי
כיון שאת הצד הראשון הב"י כתב בלשון "וקצת היה נראה לדקדק" והיינו שאומר את הצד הראשון בהסתייגות, ולא כתב ונראה לדקדק וכד'.
ואח"כ- כתב בלשון חזקה "מיהו יש לדחות"
א"כ יוצא שאת הצד הראשון יש לו שני חסרונות א' גם שאמר אותה בהסתייגות ובלשון מגומגמת, ב'- שעוד הוסיף עליה בלשון חזקה שיש לדחותה

ולכן נראה יותר- כהסיפא

 

[מקור נאמן]

מה נראה למעיינים כאן, האם מרן הב''י נוקט להלכה, כמו הדיוק שדייק בתחילה, או כמו הדחייה בסוף.

כפי הנראה יש התייחסות לזה ג' פעמים בבית יוסף:

א' - בד"ה ובמספר, דן במשמעות דברי הטור, וכתב נראה מדברי רבינו דכל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור וכו'. אלא שאם כן יקשה וכו' לכן נראה לי כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים מיקרי עשוי להתירו בכל יום ושרי ולמד כן רבינו מדפירש רש"י וכו'. וכן נראה מדברי המרדכי וכו'.
דהיינו שכאן הוא הוכיח מלשון הטור דהוא סובר דעד שבוע מקרי עשוי להתירו, וביאר שלמד כן מרש"י ושכן דעת המרדכי.

ב' - בד"ה והגאון מהר"י אבוהב, והביא דברי מהרי"א שהביא לשון ה"ר פרץ וכתב בהמשך דבריו לפי זה יש לומר דדוקא בעשוי להתירו בכל יום הוא דשרי. אלא שמהרי"א כתב דמדין רצועות שקושרין באבנט שכתב רבינו בשם בעל התרומה משמע שכל שעומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר לכתחלה. ויש לדחות כמו שאכתוב בסמוך (ד"ה רצועות) בסייעתא דשמיא.

לסיכום: עד כאן ביאר מרן שלדעתו מלשון הטור משמע דעד שבוע מקרי אינו עשוי להתקיים ושכן דעת רש"י והמרדכי. מאידך דעת הר"פ דווקא יום אחד. ואם יש להביא ראיה מספר התרומה, הביא דברי מהרי"א שאפשר להוכיח מדבריו וכתב שיכתוב בסמוך שיש לדחות הראיה.

נמצא שבד"ה וכתב בספר התרומה, כשהתחיל וקצת לדייק, הוא בא לדחות הדיוק של מהרי"א שהביא לעיל כמ"ש "וזהו שכתבתי בשם הגאון מהר"י אבוהב לעיל". [והיינו דאין להוכיח מכאן, ורק מלשון הטור עצמו שדייק לעיל מזה יש להוכיח מה דעת הטור].
וא"כ כיון שכל דבריו כאן הם רק מו"מ אם יש להביא ראיה מדברי התרומה, לא נראה שמרן בא להכריע כאן, רק להראות שיש עוד פוסקים כמו הר"ף, ויכתן שזה גם דעת הסה"ת.

אבל לפי"ז גם אין להביא ראיה מריש דבריו, שכך דעתו למעשה, ששם הוא בא לפרש דברי טור. ויותר נראה שמרן השאיר דין זה ללא הכרעה.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

ויותר נראה שמרן השאיר דין זה ללא הכרעה.

ואכן, עיקר הסיבה שהכריע הגרע"י להקל הוא מצד ספק ספיקא, דרעק"א והפמ"ג הבינו בדעת מרן שאינו תלוי כלל בשיעור זמן

 

[כאחד העם]

ואכן, עיקר הסיבה שהכריע הגרע"י להקל הוא מצד ספק ספיקא, דרעק"א והפמ"ג הבינו בדעת מרן שאינו תלוי כלל בשיעור זמן

אשמח מאוד
אם תוכל למקד אותנו איזה פמ"ג ואיזה רעק"א, איזה ס"ק [כי בדף שהעלת לא ראיתי שמצויין]
תודה וייש"כ

 

[כהנא דמסייע]

ואכן, עיקר הסיבה שהכריע הגרע"י להקל הוא מצד ספק ספיקא, דרעק"א והפמ"ג הבינו בדעת מרן שאינו תלוי כלל בשיעור זמן

מהקטע שציטטת זה נראה שמביא סימוכין להבנתו שדעת הב''י להקל עד ז' ימים.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

אשמח מאוד
אם תוכל למקד אותנו איזה פמ"ג ואיזה רעק"א, איזה ס"ק [כי בדף שהעלת לא ראיתי שמצויין]
תודה וייש"כ

מהקטע שציטטת זה נראה שמביא סימוכין להבנתו שדעת הב''י להקל עד ז' ימים.

א. אין זה עיקר הסיבה להכרעתו
ב. הוא לא כותב שזה הבנתו, הוא רק מביא שזהו הבנת מהר"א משלוניקי