הדרך להר סיני

כהנא דמסייע

חבר בכיר
הצטרף
27/3/25
הודעות
862
העולם הזה שאנו חיים בו – האם יש לו תכלית? האם יש לו 'הוראות הפעלה' שיבטיחו שנשתמש בו נכון ונגיע ליעודו?
שהתורה היא אותן 'הוראות יצרן' אלוקיות, החיוניות לקיום העולם כולו ולהשגת תכליתו. בדומה למשגיח שראה משפחה מתבוננת בהוראות שימוש של אמגזית פשוטה, והכריז: "תורה מן השמים!" – אם למכשיר קטן יש הוראות חיוניות, על אחת כמה וכמה לעולם הגדול!
אך אם כך, עולה שאלה מסקרנת ונוקבת: מדוע המתין הקדוש ברוך הוא כל כך הרבה זמן עם מתן התורה? הרי אם היא חיונית כל כך, היה עליה להינתן כבר ביום הראשון לבריאת העולם!
ויותר מכך, מה טיבה של קבלת התורה הזו? האם ייתכן שהיא כה עוצמתית, עד שהמציאות סביב עוסקיה יכולה ללהוט באש ממש, כפי שסופר על תנאים קדומים ואף על גדולי דורות אחרונים? וכיצד ייתכן שכל אחד מקבל את אותה תורה, שהיא אש גדולה, "בכוחו" שלו – לפי הכלי וההכנה שהכין לקבלתה, בדומה לאש המתפשטת בהתאם לחומר הבעירה שהיא מוצאת?
מאמר זה צולל לעומקם של מושגים אלו, בוחן את החשיבות הפנימית שיש לתת לדברי תורה (עד כדי לשמור אותם בכספת!), את הצורך בשקידה יומיומית ובערבות בהם, ואת הדרך להגיע לאותה שלמות של "ידיעת התורה" שמעבר לחוכמה ובינה. הצטרפו אלינו למסע אל מהותה הפנימית והמעשית של התורה, והבנת תפקידנו כעם "אשר בך אתפאר", המייצג את ההדרכה האלוקית בעולם.


בס"ד
המשגיח והוראות יצרן של אמגזית
מסופר על המשגיח, רבי חצק'ל לוינשטיין. פעם אחת, המשפחה קנתה אמגזית, שהיה אז דבר חדש יחסית לבישול על אש פשוטה יותר. הם הלכו והתבוננו היטב בהוראות היצרן כיצד להדליק את האמגזית. כשראה אותם המשגיח עושים זאת, הוא אמר דבר נפלא: "תורה מן השמים!". כשנשאל מה הקשר כאן לתורה מן השמים, הרי זו בסך הכל הוראת יצרן למכשיר קטן, הסביר המשגיח: אם לאמגזית, שהוא מכשיר קטן בסך הכל, יש הוראות יצרן, ובלי ההוראות אי אפשר להשתמש בו – כל שכן לעולם כולו! בוודאי שהעולם צריך הוראות יצרן, ובלי זה אין דרך להשתמש בו. מכאן עולה השאלה מדוע המתין הקדוש ברוך הוא כל כך הרבה זמן עם מתן תורה; הרי היה מחוייב לתת אותה כבר מהרגע הראשון של בריאת העולם, ביום הראשון.
אדם הקונה מכשיר חדש, מחויב לעיין היטב בהוראות היצרן כדי לדעת כיצד להשתמש בו. אם למכשיר פשוט כמו נגן או תנור נדרשות הוראות שימוש, קל וחומר לעולם כולו נדרשות הוראות יצרן, שאם לא כן אין דרך להשתמש בו כראוי.

אם כך, השאלה מתבקשת: כיצד המתין הקדוש ברוך הוא עם מתן תורה כל כך הרבה זמן? הרי הדבר היה צריך להינתן מרגע בריאת העולם!. האם יכול להיות שהאדם השתמש בעולם עשרות שנים ללא הוראות?.
 
נערך לאחרונה:
זמן מתן תורתנו
שאלה נוספת, חריפה לא פחות, העסיקה רבים מגדולי ישראל, מהמהרש"א והמהר"ל ועד הפוסקים ובעלי המחשבה. כידוע, אנו חוגגים את מתן תורה בו' בסיוון. אך בהלכות נידה, למדנו על דין פולטת שכבת זרע, שעל מנת שתטהר לאחר ראיית דם, עליה לשמור שבעה נקיים. ההלכה הרווחת היא שממתינים ארבעה או חמישה ימים לפני תחילת ספירת שבעת הימים הללו, ויסוד דין זה נלמד מהפרישה במתן תורה. ישנה מחלוקת תנאים האם הפרישה הייתה שש עונות או שלוש עונות. לפי החשבון היוצא משמירת שש עונות, מתן תורה היה צריך להיות בז' בסיוון. אם כן, שואלים המגן אברהם והמפרשים, הרי דעת רוב הראשונים היא כשש עונות, וממילא זמן מתן תורתנו על פי ההלכה הוא בז' בסיוון - כיצד אנו חוגגים ומכריזים על ו' בסיוון כ"זמן מתן תורתנו"?. האם אנו מקדימים את הזמן ומשקרים בכך?.

המהר"ל מפראג מבאר יסוד נפלא בזה. הוא אומר שקיימים שני מושגים: "מתן תורה" ו"קבלת התורה". הימים שמאז יציאת מצרים ועד מתן תורה היו ימי עלייה והתעלות מדרגה אחר מדרגה. בכל יום מימי ספירת העומר רכש האדם מדרגה רוחנית גבוהה יותר, מוכן לקבלת התורה. היום החמישים, ו' בסיוון, היה היום שבו הקדוש ברוך הוא היה מוכן לתת את התורה, היום בו נפתחו חמישים שערי בינה, היום הראוי למתן תורה מצד הנותן – הקב"ה. ביום זה נפתחו שערי שמיים, והשפעה רוחנית גדולה ירדה לעולם. אולם, קבלת התורה על ידי המקבלים – עם ישראל – הצריכה יום בפני עצמו. משה רבנו, מדעתו, הוסיף יום אחד. הקדוש ברוך הוא אמר: "אני מוכן לתת ב-ו'", ומשה אמר: "אנחנו נהיה מוכנים לקבל ב-ז'". אם כן, ו' בסיוון הוא זמן "מתן תורה" מצד הקב"ה, ואילו ז' בסיוון הוא זמן "קבלת התורה" מצד ישראל! אנו חוגגים את זמן "מתן תורתנו" – הזמן שבו ניתנה התורה לעם ישראל, הווה אומר, זמן בו היה הקב''ה מוכן מצידו לתת תורה.
 
קבלת התורה לפי המקבלים
אולם, עדיין יש להבין את הפסוק "קול ה' בכוח". מדרש שמות רבה מבאר פסוק זה: "אילו כתוב כל השם בכוחו לא היה העולם יכול לעמוד... אלא כל השם בכוח. בכוח של כל אחד ואחד". כל אחד קיבל את התורה לפי כוחו – הבחורים לפי כוחם, הזקנים לפי כוחם, והקטנים לפי כוחם.

מה פירוש הדבר שכולם קיבלו את אותה תורה, ובכל זאת כל אחד קיבל לפי כוחו?. הרמח"ל בדרך עץ חיים ממשיל את התורה לאש. טבע האש הוא שיש לה כוח התפשטות עצום אם היא מוצאת "חומר בערה". גפרור קטן יכול לשרוף יער שלם אם הוא מוצא חומר בערה מתאים, אך אש גדולה לא תתפשט בשדה צחיח ללא חומר בערה. כך הקדוש ברוך הוא בהר סיני בא בכוח אש עצומה, אך כל אחד קיבל מהאש הזו לפי "חומר הבערה" שהוא הכין לקבלת התורה!. האש, התורה, היא אותה אש, אך מה כל אחד קיבל ממנה – זה תלוי בכוחו, בהכנתו הפנימית. זהו היסוד של "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד".

ננסה להבין זאת עוד יותר. התרגום הירושלמי לפסוק "עם נבל ולא חכם", המתרגם: "עם דקבילו אורייתא ולא חכימו" – אומה שקיבלה את התורה אך לא נעשתה חכמה. הגר"א מביא שני פירושים נפלאים ב"כל אליהו". פירוש ראשון, מדרש אומר ש"נובלות נבואה חלום, נובלות החוכמה העליונה תורה". כלומר, התורה היא "נובלות" (פירות נושרים, חלק משני) של החוכמה העליונה. אז עם ישראל קיבל את נובלות החוכמה העליונה, את התורה, ובכל זאת נשאר "נבל ולא חכם", כי אפילו את ה"נובלות" הללו הם לא הפכו לחכמה פנימית.

הפירוש השני של הגר"א נוגע בשאלה הראשונה שהעלינו – למה התורה ניתנה רק בהר סיני?. אברהם אבינו, כידוע, קיים את כל התורה כולה, אפילו עירובי תבשילין. המדרש אומר ששתי כליותיו נעשו לו כשני כדי מים ונבעו בהן תורה, והיו יועצות לו – הוא קיבל את עצת התורה מתוך עצמו. הוא השיג את התורה על ידי קידוש וזיכוך גופו וכל איבר ואיבר בגופו. המקור מביא גם את האדם הראשון קודם החטא, שצפה בו מסוף העולם ועד סופו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה. לאחר החטא, חוכמתו התמעטה ונסתלקה ממנו היכולת להשיג את התורה באופן עצמי. האבות ואחריהם השבטים ניסו לתקן זאת ולהשיג את התורה, אך זה לא היה שלם ומספק, עד כדי כך שהתורה של האבות נשתכחה, מה שהוביל לשעבוד מצרים. רק שבט לוי נותר חזק בתורה.

אז לפי הפירוש השני של הגר"א, מדוע היינו צריכים בכלל לקבל תורה בהר סיני? למה לא השגנו אותה מעצמנו כמו האבות? זה עצמו "נבלה" – עצם העובדה שהיינו צריכים קבלת תורה חיצונית, כי לא השגנו אותה פנימית!. וגם אחרי שקיבלנו את ההדרכה הזו, עדיין לא הגענו למדרגה שהגיע אברהם אבינו. זהו "עם דקבילו אורייתא ולא חכימו". הזוהר הקדוש מוסיף שהעולם לא השתלם והתבסס אלא כשקיבלו ישראל את התורה בהר סיני.

מהי אותה השגה פנימית, אותה "ידיעת התורה" שאליה אנו צריכים לשאוף? בהגדה של פסח אנו אומרים: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה". מהי המדרגה הגבוהה מ"חכמים, נבונים, זקנים"? זו "ידיעת התורה".
 
אש סביב עוסקי התורה
המציאות של התורה היא אש ממש, אש רוחנית. כבר אצל התנאים, כשהיו מתכנסים חכמי התלמוד, הייתה אש מלהטת סביבותיהם, והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני. כעיקר נתינת התורה מהר סיני לא באש ניתנו, כפי שנאמר "וההר בוער באש עד לב השמים".
בגמרא ובמדרש מסופר על בן עזאי שישב ודרש והאש מלהטת סביבותיו. כשאמרו על כך לרבי עקיבא, הוא הלך אליו ושאל אותו על כך. רבי עקיבא שיער שבן עזאי עסק ב"חדרי מרכבה", כלומר בסודות עליונים, ולכן הייתה האש. אך בן עזאי ענה שלא עסק בכך. הוא הסביר שהוא ישב "וחורז בדברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים", וכתוצאה מכך "היו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והיו ערבים כעיקר תייתה". הוא הגיע לעומקה של תורה על ידי חיבור כל חלקי התורה.
מובא גם מעשה נוסף על רבי אבהו שישב ודרש ואש מלהטת סביבותיו. נאמר שם שהוא חרז בדברי תורה "כתיקונה".
מסופר גם על גדולים מהדורות האחרונים. פעם אחת הלך החפץ חיים ללמוד אצל רבו בהורודנא. רבו היה מסתגר בשעה מאוחרת בלילה ולומד לבד. החפץ חיים רצה לראות מה הוא לומד, והתחבא מתחת לארון הקודש בבית המדרש. כשגמר רבו את תפילתו והחל ללמוד, פתאום כל סביבות בית המדרש היו מלאות אש!. החפץ חיים נבעל וצעק "שריפה! שריפה!". כשראה אותו רבו, הפסיק את לימודו ושאל אותו על כניסתו ללא רשות. העניין הוא שהייתה כאן מציאות של אש סביב לימוד התורה.
בן עזאי ורבי עקיבא דנים בכך. כששואל רבי עקיבא את בן עזאי האם עסק ב"חדרי מרכבה" (סודות עמוקים) ולכן התלהטה אש סביבו, עונה בן עזאי: "לא, הייתי יושב וחורז בדברי תורה, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני".

יש כאן יסוד חשוב: השגה של "אמיתה של תורה" (עומק התורה) ו"ידיעת התורה" מושגת על ידי שתי דרכים שחייבות ללכת יחד: "קדיחה" ו"חריזה".

- קדיחה: לדעת להיכנס לעומק סוגיה פרטית אחת, "לקדוח סברה בכל מקום באופן פרטי". זה כמו לדעת להוציא את הזהב הטהור מחומר הגלם.
- חריזה: לדעת לקשר ולחבר מקורות רבים מהתנ"ך, מהש"ס, מהמדרש, מהראשונים ומהאחרונים. "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". רק מי שיודע לחבר את הכל יחד רואה את התמונה השלמה, את העובדה ש"הכל בעצם ניתן ממקום אחד". זה כמו לדעת לחרוז את כל פיסות הזהב שנקדחו לשרשרת יקרה ויפה.

אדם שהוא רק "קודח" אך לא "חורז" (יודע סוגיה אחת לעומק אך לא מקשר למקורות אחרים) – לא מגיע לאמיתה של תורה. ואדם שהוא רק "חורז" אך לא "קודח" (יודע הרבה מקורות אך לא נכנס לעומקם) – גם הוא חסר לו. ידיעת התורה בשלמותה מחייבת את שניהם – קדיחה וחריזה!. זה לא מספיק ללמוד רק ש"ס בעיון, או רק הלכה, או רק אגדה, או רק פנימיות התורה. כל מקצוע בתורה דורש סגנון חשיבה ועומק משלו. אך "ידיעת התורה" השלמה דורשת לחבר את הכל יחד, לראות איך הכל מתחבר ונובע ממקור אחד.
 
כדי להגיע לדרגה זו, נדרשים כלים והכנה מצד המקבל.
מספר נקודות יסודיות שבלעדיהן אי אפשר לדעת את התורה:
  1. עמל התורה: ללמוד ביגיעה, "בסברה". זהו רצון הקב"ה, שהוא "מתאווה" לכך שאנו נעמול בתורה.
  2. חזרה: ללמוד ולחזור על הלימוד שוב ושוב באופן קבוע. הגמרא מדמה מי שלומד ואינו חוזר לזורע שאינו קוצר. גם אם הדבר מסודר בפיך כזמר – חזור עליו שוב ושוב!.
  3. שקידה יומיומית: ללמוד בכל יום. "יום יום יעמוס לנו". הקב"ה מודד מידה כנגד מידה – אם אדם שוקד על דלתות התורה יום יום, הקב"ה מאמיס לו עמוס ישועות בכל יום, ויש לו ברכה בכל מעשיו. ללא סדר יום קבוע ללימוד – אי אפשר להגיע לידיעת התורה.
  4. צניעות וחשיבות פנימית: לשמור את דברי התורה כמרגלית יקרה שאותה צופנים וגונזים. חשיבות התורה היא עצמית, לא תלויה בהוצאתה החוצה או בהכרה חיצונית. הברכה מצויה בצניעות. ללמוד באותה שקידה גם כשאתה לבד, לא רק בחבורה. (אף שללמוד בחבורה חשוב מאוד להתחדדות, כ"חרף ברזל בברזל", זה עדיין מחבר אותך לחשיבות העצמית).
  5. מיצוי הלימוד: ללמוד באופן ממצה ויסודי. מתי אדם ממצה את הלימוד? בזמנים שהוא לבד. ודאי שרוב הזמן צריך ללמוד בחבורה, אבל חייבים גם זמנים של לימוד ביחידות כדי למצות את הדברים לעומק. (יש לסייג מדברי חובות הלבבות: שחברת החכמים נחשבת "בדידות שלמה" כי מטרת הבדידות היא לברוח ממה שמטריד מקירבת אלוקים, ואילו חברת חכמים מחברת אותך לקב"ה).
  6. ערבות ונועם: למצוא הנאה וערבות ביגיעה ובחיפוש אחר דברי תורה, כמו המחפש אוצרות ומוצא שלל רב. כפי ערבותו בחיפוש – כך נפקחות עיני שכלו. הנה הזהיר "ערבות חיפוש מתמונים". הערבות בתורה היא הכלי העיקרי לקבלתה!. ככל שהערבות וההנאה גדלות – הכלי גדל, ומקבלים יותר תורה.

הרב שך שומר ספר בכספת
נקודה נוספת חשובה היא החשיבות שאדם נותן לתורה בלבו. יש אדם שיש לו תורה, אך אין לה חשיבות מספקת בעיניו. דבר זה מתבטא בכך שהוא חייב להוציא כל דבר החוצה. לעומת זאת, אדם שהתורה חשובה לו שמח בחידוש שחידש גם אם הוא לא יוצא החוצה.מסופר סיפור על הרב שך. פעם אחת ראו אותו לוקח ספר ושם אותו בכספת שבה נשמר הכסף של הישיבה, וסוגר אותו שם. כשנשאל על כך, הסביר: "יש שם איזה חידוש חשוב שאני מפחד שיקחו לי את הספר הזה ואז אני לא אראה אותו, אני חייב לראות אותו מחר.". הוא שמר אותו בכספת שאף אחד לא ייגע בו. מסביר המקור שזהו ביטוי לחשיבות הפנימית שיש לו לתורה עצמה, ולא רק למה שקשור לסביבה.
הקב"ה משפיע תורה שווה לכולם, אך לא כולם מקבלים אותה מידה. זה תלוי בכלי שהמקבל מכין – בכלי של הערבות, של ההתמדה היומיומית, של החשיבות והצניעות שהוא נותן לזה. מי שיש בו את כל הכלים הללו – זוכה להיות במעמד הר סיני תמיד, כשהאש בוערת בו.

השאיפה שלנו, צריכה להיות "שלמות ידיעת התורה". לא להסתפק בלהיות "אברך כולל" הלומד מסלול אחד בלבד. עלינו לשאוף לדעת את התורה בעומק כל חלקיה – ש"ס בבלי וירושלמי, רמב"ם, ראשונים, אחרונים, הלכה למעשה, פנימיות התורה, ואגדה. זוהי "ידיעת התורה" שהיא מעל כל הדרגות האחרות. זוהי שאיפה אישית, שאינה קשורה לשום מסגרת חיצונית. ככל שאדם בא עם שאיפה זו בעוצמה רבה יותר, ומיישם את הכלים שדיברנו עליהם – הוא זוכה להיות מאלה שבאמת יודעים את התורה.

אם חלק מסוים בתורה מרגיש לנו "ריק" או שאין לנו חיבור אליו – זה סימן ש"אם ריק הוא מכם – הוא ריק". הריקנות נמצאת בתוכנו, ואותה אנו צריכים לפתח. אולי אדם מחובר להלכה המעשית אך קשה לו בעומק העיון; אולי הפוך; אולי קשה לו באגדה או באמונה כי רגשותיו "כבויים" בחלק זה. בכל מקום שאין טעם, שם יש ריקנות פנימית שיש לתקן.

"כי הוא חייכם" – התורה היא החיים שלנו, הנצחיות שלנו. שלמות האדם באה לידי ביטוי בשלמות התורה שבו. ככל שאדם משלים את עצמו במעשים, בדעות, בלימוד התורה, בהלכה – הוא זוכה להיות הצורה השלמה שבה הקב"ה יכול לומר עליו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". להיות מאותם יחידים שבשבילם היה שווה לברוא את כל העולם.

יהי רצון שנזכה כולנו, כל אחד ואחד לפי כוחו והכנתו, לקבל את התורה בשלמותה, בעומק וברוחב, בקדיחה ובחריזה, בשקידה ובעמל, בצניעות ובערבות, ולהיות ראויים להיקרא "עם יודעי התורה". אכי"ר.
 
ראשי תחתית