באנר תרומה

האם אפשר לסמוך על ספר מעין אומר?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול דברי מלך
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
אתה מתייחס להגר"ע כאילו היה אדם כערכך, ולכן אוכיחך ואערכה לנגדך שהגר"ע יוסף היה שולט היטב בכל סוגיא ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה, ולא היה זקוק לשקוע בסוגיא כדי לענות דבר הלכה, הוא לא היה כבד שמיעה ולא כבד הבנה, הוא היה צלול עד יומו האחרון והבין היטב את השאלה.

ולכן גם אם יש סתירה בין יביע אומר לבין מעין אומר, כאן כתב לאסור וכאן ענה להתיר, לא מחייב ש"זה אמין וזה לא אמין", אלא יתכן בהחלט שבמקרה פרטי נטה להקל כדעת המתירים.

וגם בשומע אין לתלות שלא שמע טוב, או שלא הבין היטב, כי הוא ת"ח בפני עצמו.

ואדרבה, הכתוב בספר "מעין אומר" עדיף על "יביע אומר" מבחינה זו שהוא "ללא פילטרים", כי הרבה פעמים מסתפק המחבר אם לכתוב בספרו דברים שאולי נפיק מיניה חורבא, או שיש לו שיקולים אחרים ומעדיף להסתיר דעתו, אבל בתשובות בע"פ מביע דעתו בבהירות.
 
פנינים מהספר -

כרך ד' עמ' ע"ז:

שאלה: האם מותר לאכול מוצר המכיל אבקת חלב עכו"ם?

תשובה: "מותר".

שם עמ' פ"ג:

שאלה: האם יש צורך בבדיקת צומת הגידים?

תשובה: "מעיקר הדין אין צריך לבדוק".

כרך ה' עמוד א':

שאלה: אדם הקונה פירות בשוק, האם צריך לחוש משום פירות ערלה, או שלא הפרישו מהם מעשרות, וכן בשנת שמיטה שמא לא מכרו את הקרקע ע"י הרבנות?

תשובה: "רוב הפירות בשוק הם מעושרים, ולא ערלה, וכן הרוב מוכרים קרקעותיהם, וכל דפריש מרובא פריש".

עמ' ע"ח שם:

שאלה: האם כשבני הבית לא שומרים כראוי על פירות שביעית, עדיף פירות מהיתר מכירה?

תשובה: "היתר מכירה זה לכתחילה!!!"

בחלק א', הלכות בית כנסת, דף רכ"א, כותב המחבר בהערה:

"לגבי הדרדעים, זכורני ששאלתי את מו"ר נר"ו [הגר"ע יוסף], איני זוכר בבירור אם היה לגבי צירוף למנין או לקנות ספרי תורה ומזוזות מסופר דרדעי, האם דינו ככופר בדבר אחד מהתורה, שפסול.

ואמר לי מו"ר שקשה לומר כן, שהרי הזוהר היה גנוז שנים רבות, ואחר שנמצא הם מצאו בו כל מיני קושיות, שלדעתם, מראה סתירה לנאמר בתורה, ולכך אי אפשר לדונם ככופרים. וממילא מובן למה נזדעזע רבינו" [כשמישהו אמר שבית כנסת דרדעי יש להורסו כדין בנין עבודה זרה, ואמר "חס ושלום"].
 
אלא יתכן בהחלט שבמקרה פרטי נטה להקל כדעת המתירים.
אם זה הוראה לפרטי למה צריך לפרסם לרבים.

ואדרבה, הכתוב בספר "מעין אומר" עדיף על "יביע אומר" מבחינה זו שהוא "ללא פילטרים", כי הרבה פעמים מסתפק המחבר אם לכתוב בספרו דברים שאולי נפיק מיניה חורבא, או שיש לו שיקולים אחרים ומעדיף להסתיר דעתו, אבל בתשובות בע"פ מביע דעתו בבהירות.
תתבונן במה שאתה כותב. אתה באמת רציני.
לדבריך עדיף שהפוסקים יחדלו לחבר שותי"ם ויסתפקו בלהורות בעל פה שזה יותר בבהירות...
כשכותבים שו"ת מעלים את כל הצדדים וכל האופנים בהפס"מ ובשעת הדחק לכתחילה ובדיעבד. הדברים כ"כ ברורים שחבל על הזמן להאריך בזה.
 
לדבריך עדיף שהפוסקים יחדלו לחבר שותי"ם ויסתפקו בלהורות בעל פה שזה יותר בבהירות...
כשכותבים שו"ת מעלים את כל הצדדים וכל האופנים בהפס"מ ובשעת הדחק לכתחילה ובדיעבד. הדברים כ"כ ברורים שחבל על הזמן להאריך בזה.

כתבתי שיש בחינה שספר מעין אומר עדיף על יביע אומר.

ברור שלא קרב זה אל זה, אי אפשר כלל לדון בתשובה קצרה ולא מנומקת.
 
כתבתי שיש בחינה שספר מעין אומר עדיף על יביע אומר.

ברור שלא קרב זה אל זה, אי אפשר כלל לדון בתשובה קצרה ולא מנומקת.
זה לא בחינה ואף לא הו"א.

האם יש מי שיאמר שיש בחינה, שדרך שיחה עדיף מדרך אמונה...
 
זה לא בחינה ואף לא הו"א.
נראה לי שכוונתו פשוטה.
בספר יביע אומר הדברים כתובים חתוכים. מה עיקר ההלכה לפי האמת. כל פסק בפני עצמו.
אבל כשיש גורמים נוספים שנכנסים לתמונה, הדברים מקבלים את המשקל המדויק שלהם.
וזה היסוד של 'הוראת שעה'.
אמנם ההוראה עצמה היא ל'שעה', אבל היא מלמדת הרבה על גבולות ההוראה עצמה.
גבולות שאי אפשר לכתוב אותם בספר, מכל מיני סיבות. והעיקרית שבהם: הספר נכתב כדי לדון בדבר בצורה ישירה מצד עצמו. בלי להכנס לעוד נתונים.

והדוגמא שהביא הרב @משיב כהלכה מענין הפאה, היא דוגמא נפלאה.
כל לומד בספר יביע אומר, פשוט לו שהדבר אסור, וממילא אי אפשר בשום אופן להתיר את זה בגלל צער וכבוד משפחה וכדו'.
והנה בתשובה - הלכה למעשה - יש מקום להקל גם לשיטתו.
ולמדנו מזה שיש הפרש בין התשובה עצמה שנכתבה להסביר את עצם האיסור של הפאה לדעת הגרע"י, לבין הגורמים שנוספו שמדייקים יותר את חומרת האיסור ודרגתו אצלו.

וזו כוונתו בדבריו הקצרים:
נפק"מ למו"צים שידעו מה להורות במקרים כאלה שבאים לפניהם.
כי גם אם לא ידעו בדיוק את הנימוקים של הרב שענה בקצרה, מ"מ הם ידעו שיש לדון עוד בדבר זה, ואינו איסור מוחלט שאין לו היתר עולמית. וזה ענין גדול בהוראה, לידע את הדיוק שבהוראה, שבא לידי ביטוי באופן מעשי.

וכיוצא בו יש בחינה של עדיפות לדרך שיחה על דרך אמונה, אם בדרך אמונה ינקוט כהחזו"א בהחלט, ובדרך שיחה יתן מקום - באופן של הוראה מעשית כמובן, ואפילו הוראת שעה - לחולקים על החזו"א.
 
נפק"מ למו"צים שידעו מה להורות במקרים כאלה שבאים לפניהם.
יכול להיות מאוד שיש שיקולים אחרים שהיו שם ולא כתב זאת במעין אומר.
והדוגמא שהביא הרב @משיב כהלכה מענין הפאה, היא דוגמא נפלאה.
כל לומד בספר יביע אומר, פשוט לו שהדבר אסור, וממילא אי אפשר בשום אופן להתיר את זה בגלל צער וכבוד משפחה וכדו'.
והנה בתשובה - הלכה למעשה - יש מקום להקל גם לשיטתו.
ולמדנו מזה שיש הפרש בין התשובה עצמה שנכתבה להסביר את עצם האיסור של הפאה לדעת הגרע"י, לבין הגורמים שנוספו שמדייקים יותר את חומרת האיסור ודרגתו אצלו.
כל בר דעת שרואה שביבי"א התיר לגרושה מבין שזה לא "איסור גורף"
כי גם אם לא ידעו בדיוק את הנימוקים של הרב שענה בקצרה, מ"מ הם ידעו שיש לדון עוד בדבר זה, ואינו איסור מוחלט שאין לו היתר עולמית. וזה ענין גדול בהוראה, לידע את הדיוק שבהוראה, שבא לידי ביטוי באופן מעשי.
הבעיה שיכול לצאת מזה לפעמים חורבה שהיה שם עוד נידונים אחרים וילמדו מהספר להתיר גם במקומות אחרים.
 
הבעיה שיכול לצאת מזה לפעמים חורבה שהיה שם עוד נידונים אחרים וילמדו מהספר להתיר גם במקומות אחרים.
על כגון זה אמרו בגמ' 'חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה'.
דהיינו שבכל מעשה רב נוכל לדחות שהיו שם דברים נוספים ושיקולים שלא עלו על דעת המעיד.
אלא שבזה עצמו נאמן המעיד - כשהוא בר סמכא - לומר שבמעשה ההוא לא היו נידונים אחרים שמשנים את ההלכה.
 
כל בר דעת שרואה שביבי"א התיר לגרושה מבין שזה לא "איסור גורף"
זו פירכא אפשרית על הדוגמא הספציפית של פאה. [שגם בה אפשר לדון עד כמה זה 'לא גורף', כי אינה דומה גרושה ששקדו חכמים על תקנתה שלא תשב ארמלו, לאשה שיש לה עצבת לב והיה אפשר לומר שלדעת הגרע"י עליה להתגבר על זה בדרכים אחרות].
ומ"מ הרעיון והעקרון נכון לגבי שאר ההלכות.
 
יכול להיות מאוד שיש שיקולים אחרים שהיו שם ולא כתב זאת במעין אומר.

הפרכתי זאת לעיל, כי המעתיק הדייקן דייק היטב בשאלה ובתשובה ואף בהבעת הפנים של הגר"ע יוסף, וממילא אין צד שנגלה להגר"ע ולא נגלה לנו.

ואפילו אם השואל גילה לו פרטים, אבל השאלה להגר"ע היתה אחרת, גם את זה הוא ציין ברוב דייקנותו.
 
הבעיה שיכול לצאת מזה לפעמים חורבה שהיה שם עוד נידונים אחרים וילמדו מהספר להתיר גם במקומות אחרים.

לכן יש הסתייגויות כלפי ספרים מעין אלה. אבל מה נעשה כאשר הגר"ע יוסף עצמו לא הסתייג מספר זה, וכן בנו רבי אברהם עבר היטב על הדברים ואישר אותם להדפסה.
 
וכי מה זה נפקא מינה, צריך לבדוק את הסוגיא, ברצינות, ואם הדברים מסתברים לקבל ואם לא לא.

וגם אם מרן עצמו כותב, כך צריך להתייחס לא?

הרי אם אני לומד מחלוקת ש''ך ופרי חדש אני מעיין בראיות שלהם, מנסה להבין כל דעה שנאמרה עד הסוף ורק אז מגבש דעה.
לדעתך אין מקום לדיון מה דעת הש"ך בנושא מסויים, שהרי בלא"ה אני מעיין בראיות שלו?
 
טענה זו נכונה גם על שמועות בעל פה שאומר בשמו בנו הרב יצחק???
על כגון זה אמרו בגמ' 'חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה'.
דהיינו שבכל מעשה רב נוכל לדחות שהיו שם דברים נוספים ושיקולים שלא עלו על דעת המעיד.
אלא שבזה עצמו נאמן המעיד - כשהוא בר סמכא - לומר שבמעשה ההוא לא היו נידונים אחרים שמשנים את ההלכה.
 
לדעתך אין מקום לדיון מה דעת הש"ך בנושא מסויים, שהרי בלא"ה אני מעיין בראיות שלו?
ברור שחשוב לדעת מה הש''ך סבר, אבל לפסוק זה לא מספיק, צריך להבין אותו עד הסוף עם ראיותיו, ואז לשמוע דברי החולקים אם זה הפרי חדש או הט''ז או כל נו''כ אחר, ולראות ראיותיו, לנסות להביא ראיות מראשונים או להכריע בצורה זו או אחרת אחרי ראיית כל הדברים לעומקם.

אני פשוט כאן לא מבין את הויכוח, הרי ודאי שהגרע''י אמר את זה, רק מה השאלה האם כשזה נראה מוקשה ולא מתקבל על הדעת בכל זאת לקבל או לומר שזה הוראת שעה, בכל כי האי גוונא, צריך לחדור לעומק הענין.
 
שאלה: האם מותר לאכול מוצר המכיל אבקת חלב עכו"ם?

תשובה: "מותר".
הפסק הזה סותר לפסק מרן זצ"ל בספריו שרק לתינוקות וכדומה.
בחלק א', הלכות בית כנסת, דף רכ"א, כותב המחבר בהערה:

"לגבי הדרדעים, זכורני ששאלתי את מו"ר נר"ו [הגר"ע יוסף], איני זוכר בבירור אם היה לגבי צירוף למנין או לקנות ספרי תורה ומזוזות מסופר דרדעי, האם דינו ככופר בדבר אחד מהתורה, שפסול.

ואמר לי מו"ר שקשה לומר כן, שהרי הזוהר היה גנוז שנים רבות, ואחר שנמצא הם מצאו בו כל מיני קושיות, שלדעתם, מראה סתירה לנאמר בתורה, ולכך אי אפשר לדונם ככופרים. וממילא מובן למה נזדעזע רבינו" [כשמישהו אמר שבית כנסת דרדעי יש להורסו כדין בנין עבודה זרה, ואמר "חס ושלום"].
באול"צ ג"כ לא מחשיב אותם לאפיקורוסים.
.
 
נערך לאחרונה:
ראשי תחתית