ההרגשה הזאת קיימת היום בצורה מאוד קומית כי כולם יודעים באמת שכדי לגדול בתורה זה לא נמצא אצל האשכנזים דוקא
הנחיתות שאתה מדבר עדיין קיימת דווקא אצל הפלג הספרדי של הרב יצחק יוסף שם יודעים להגדיר מי נקרא מכובד ומי לא
הבחורים היום הספרדים לא שם יש להם גאוות יחידה אני מכיר הרבה וזה השינוי של הדור הזה בהצלחתו של מרן רבינו ניסים טולדנו ואחריו ראשי הישיבות שליט"א
ואני סבור בדיוק להיפך.
אלה שסברו בעבר שלגדול אפשר דוקא אצל אשכנזים, פספסו את עיקר המושג גדלות, והלכו אחרי נצנוץ עגל הזהב. ומסתבר שהאדם הכי גדול מבין הגדולים המפורסמים אצל הספרדים למד דוקא בישיבות ספרדיות, כוונתי לרבי משה לוי ע"ה, ובין בניו של חכם עובדיה אין ספק שהגדול ביותר הוא רבי יעקב, ויש לזה עוד דוגמאות.
ואם הולכים אחרי בדיקה
של תוצאות,
בלבד, כלומר ללמוד את התוצאות של המקומות לפי הבוגרים שלהם, אין שום ספק בדברים אלה.
זה לא מועיל כל זה לעולם התורה הספרדי זה סתם שואו בלי מטרה
אסביר יותר, ואבקש שאם תגיב תתייחס לתוכן דבריי.
יש אפשרות לעשות מעשים בגלל שהם נכונים, ויש אפשרות לעשות מעשים בגלל שהם נעימים וטעימים.
לעשות מעשה בגלל שהוא נכון אינו יכול להוכיח הזדהות עם זרם מסויים וגם אינו יכול לגרום לו כבוד.
לעומת זאת, אדם שעושה מעשה בלי שום טעם, והוא עושה זאת אך ורק כי הוא שייך לשם, הוא מראה את השתייכותו למקום ואת רצונו להיות שייך לשם
ושהוא מתכבד בכך. ושזה נח לו ונעים ורצוי לו.
אם אנו מניחים שאנו ציבור עצמאי, בין אם אנחנו מדברים מהגובה, דהיינו שאנו מבינים שיש לנו את היכולות הייחודיות שלנו ואת הרצונות והשאיפות והמטרות המשותפות שלנו, ובין אם אנו מדברים מתוך ההכרח, כלומר מתוך מה שהציבורים האחרים דוחקים אותנו להבין את הדברים הללו, בין כך ובין כך, בשורה התחתונה עלינו ליישם התנהגות המשייכת אותנו למקום
כדי לקבל את הכח הציבורי ולהפוך אותו לנותן כח לאיש הפרטי מהכלל.
ולפי דברים אלה אין זה רשות אלא חובה למבקשי האמת.