כמה הלכתא גבירתא ניתן ללמוד מדברי החת''ס הללו לעניין גזירת הגיוס....
וע״ד עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות – השתיקה יפה מדיבורינו בזה, וגדולי ישראל ע״כ יעלימו עין ויניחו להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות.
ומ״מ אומר, כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו, להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו – וזה הוא מחוק מלכותו, ודינו דין. וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת, ושאין לו אשה ובנים, כפי נימוס וחוק מלכותו. אך לא אבחורים למודי תורה, שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש – מ״מ מדין תורה פטורים, דאמרינן בפ״ק דב״ב ח׳ ע״א: “הכל לכרי פתייא, אפילו רבנן”. וה״מ דלא נפקי באוכלזא, אבל נפקי באוכלזא – רבנן לאו בני מיפק באוכלזא נינהו. ומכ״ש שהמלכות יר״ה פטרום.
וכבר כמה פעמים, כשנתתי אטעסט לבני מדינות פיהם ומעהרי״ן שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור – נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא. וא״כ כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין.
ואידך – היה מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה, ויטילו גורל, ועל מי שיפול עליו הגורל – הוא ישתדל לעצמו במה שיכול, לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו, או ילך בעצמו. וכל ישראל מחויבים לסייעו, ויקר פדיון נפשו. אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים, אפילו מגלי עריות ומחללי שבת – בעיני הוא כגונב נפש ומכרו. כי מי נותן זה חליפי זה, כיון שחיוב המלכות ופקודתה על כולם בשוה, והמוסרו כמוסר לתוך מכמר – אפילו מחוי אתיבנא חייב, מכ״ש מוסר נפשו, ורע ומר יותר.
כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקות, ואלו יעשו ברצון, ואנו מדחים אחר הנופל עפ״ק דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים.
אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף – ולכן, אע״ג דהמה גריעי מכולהי, שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים, מ״מ כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי, ואם אין קהלה זו קונהו – ימכור עצמו במקום אחר, א״כ קלקלתם בעו״ה תקנה קצת. וכן עשו בכל גלילותינו, והוא כעין בחירת הרע במיעוטו.
והנה קצרתי מאוד, כי אין ראוי להאריך בענין זה, כמובן. וה׳ הטוב יתן כל טוב כנפשו הטהורה ונפש א״נ דש״ת.
פ״ב נגהי ליום ד׳ כ״ה סיון תק״צ לפ״ק.
משה״ק סופר מפפד״מ.