כמה הערות בדברי מרן הילקוט יוסף שליט"א
בילקוט יוסף שובע שמחות א הערות פרק יז - דיני שבע ברכות שבשבעת ימי המשתה
לד) אם החתן אומר דברי תורה בסעודה
בספרי המנהגים מובא הטעם לדרשת החתן על פי מאמרם בפסחים (מט א) הנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי, ולכן החתן דורש להראות שאינו בכלל זה. אולם לפי מה שביארנו לעיל הרי כל שהוא שומר תורה ומצוות אינו בגדר "עם הארץ" לענין זה. ולכן צריך לומר הטעם לזה, דחתן חשיב כמלך ונשיא, וכמו שאמרו במדרש תלפיות (ענף חתן וכלה), והנשיא היה דורש ברבים ביום שנתמנה. וכן הוא בספר המטעמים. אולם בשו"ת מהרש"ל (סימן פה) כתב, שנוהגים לומר דברי תורה דראוי שהשמחה תהיה מעורבת ובלולה בשמחת תורה[1]. וכן כתב בשו"ת מהר"י ברונא (סימן רלא)[2], ואם כן אין צורך דוקא שהחתן עצמו ידרוש בדברי תורה, אלא אחד מן הנוכחים בסעודה אומר דברי תורה.
וכיוצא בזה כתב הרשב"ץ (בפרק ג' ממסכת אבות משנה ז') על המשנה שלשה שאכלו על שלחן אחד, וז"ל[3], מכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון, והוא מנהג קדום ונהגו בו כל[4] גדולי הראשונים אנשי חכמה ומעשה. ובספר איסור משהו לראשון לציון[5] כתב, כי הוא נוהג לומר דרשה בסעודה, ומפני זה אמרו (בפרק ערבי פסחים) כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודת מצוה הרי הוא כמנודה לשמים, מפני שהרי[6] צריך לדבר דברי תורה במשתה[7]. [ועיין בגמ' פסחים קיג. בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה. ועיין בתורת ירוחם חלק ג' מה שכתב בביאור הדבר ליתן בתו לעבדו. ע"ש].
אמנם מנהג העולם שאן מניחין את החתן לגמור את הדרשה, ומפסיקין אותו בשירה וזמרה. ויש שכתבו הטעם לזה, כי מצינו הרבה דברים שמדמים דין חתן למעמד קבלת התורה בהר סיני, [ראה מהרש"א כתובות ז: בנוסח ברכת האירוסין, מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקידושין, דחופה היינו מה שכפה עליהם הר כגיגית]. ובקבלת התורה מצינו שבני ישראל הפסיקו את הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר, ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו'. ולכן גם בחתן מפסיקין אותו. ובספר דברי תורה להאדמו"ר ממונקאטש חלק א' (אות ו') כתב טעם למנהג זה, דאף על פי שאומרים לפני הכלה כלה נאה וחסודה, מכל מקום העיקר בעת הסעודה לשמח את החתן, כמבואר במס' ברכות (ו א) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. והנה המגן אברהם (אורח חיים סימן תרע סק"ד) כתב גבי נישואי בת תלמיד חכם לעם הארץ, שאם אומרים שירות ותשבחות או דברי תורה הוא נחשב לסעודת מצוה, וכן הוא בש"ך (הלכות נדרים)[8]. ולכן החתן מתחיל לומר דברי תורה כדי שהסעודה תהיה סעודת מצוה, ולא נאה שיחזיק הוא עצמו לתלמיד חכם שאינו צריך לדברי תורה, שממילא הוא סעודת מצוה, רק שיהיה כגבר אשר דרכו נסתרה וכו', אמנם המסובים והנאספים צריכים לכבדו ולשמחו ולהראות לו שמחזיקין אותו לתלמיד חכם, ואין זקוקים לדברי תורה שיהיה על ידי זה סעודת מצוה, וזהו כבודו. ובספר שלחן העזר (סימן ו' סק"ו) כתב, שיש שנהגו שהחתן דורש קודם החופה, ואין להפסיקו רק בסעודת נישואין. עיין שו"ת חוות יאיר (סי' תע).
ומה שנהגו להפסיק את חתן הבר מצוה באמצע דרשתו, הנה לפי המבואר לעיל אין לזה שום טעם, אלא אם כן חוששים שמפני התרגשותו לא יוכל לומר הדרשה היטב, אבל אדרבה יש לקיים בזה חנוך לנער על פי דרכו, ולהרגילו לומר דברי תורה ברבים, ולכן יש לבטל המנהג להפסיקו, וגם מרן אאמו"ר שליט"א גוער במי שמפסיק לחתן בר - מצוה באמצע דרשתו, אחר שבודאי חזר והכין את דרשתו.
אם צריך לומר דברי תורה על השלחן בשבת, ובסעודת חתן
הנה בימי החול יש לומר ד"ת על שולחנו, שכל שלחן שאין עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, וכמבואר בפ"ג דאבות. וראה בבן איש חי (פר' וירא אות ב'[9]) גבי שבת. אך שם איירי כדי ללמוד עם בניו[10]. ובספר מנהג ישראל תורה הביא מספר דברי תורה ח"ה (אות נד) שכתב, שבסעודת מצוה א"צ לומר ד"ת. ולכן הרבה צדיקים אין אומרים ד"ת על השלחן בשבת. וגם הצדיקים שאומרים לא משום המשנה באבות, אלא דהוי עונג שבת. ומטע"ז נהגו בחתן ת"ח המדבר ד"ת שמפסיקין אותו, לומר שא"צ לומר ד"ת. ובספר ברית אבות (סי' יג אות סה), ובסגולת ישראל (אות סעודת מצוה) פלפלו בזה. וכתב בבא"ח (פר' וירא אות ב'), שיאמר ד"ת על השלחן[11]. וכתב השל"ה, שילמד או הלכה או אגדה או ספרי מוסר, ואינו יוצא יד"ח במה שמברך ברהמ"ז. ואמנם רבינו עובדיה שם כתב, דברהמ"ז על השלחן נחשבת לדברי תורה. אך התוס' יום טוב שם כתב, ולא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בזה, דאטו ברישעי עסקינן שאין מברכים ברהמ"ז, שמבטלים מצות עשה מה"ת, ומילי דאבות מילי דחסידותא נינהו. ע"כ. וכתב בענף עץ אבות (עמ' קעו) דיש לומר שהחומרא שהחמיר שאמר "כאילו אכלו מזבחי מתים" דמוכח שאין זה ממדת חסידות בלבד, זהו באופן שלא בירכו ברכת המזון, שאם בירכו ברכת המזון אין לומר עליהם ח"ו כאילו אכלו מזבחי מתים, ואין הכי נמי שבכדי שיהיו כאילו אכלו משולחנו של מקום, זהו דוקא כשאומרים דברי תורה ממש. ולשון הזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קנג ע"ב): והא אוקמוה חברייא, שלחן דלא איתמר עליה מלי דאורייתא, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא, עליה כתיב, כי כל שלחנות מלאו קיא צואה (ישעיה כח, ח), ואסור לברכא על ההוא שלחן. ע"כ. ומשמע דוקא כשלא בירכו ברכת המוציא, דהוה ליה כאילו מעל. (ברכות לה א). ועיין בפתח עינים בשם היעב"ץ בספר עץ אבות שמיישב דברי רבינו עובדיה. ע"ש. וראה בזה בתשובת רשב"ן (סימן קכ"ח), ובדברי סופרים (סימן צז). ובשו"ת שלמת חיים חלק ב' (סימן נה). ע"ש.
[1] דברי המהרש"ל שם אמורים על סעודות חנוכה והובאו בביאוה"ל (סי' תר"ע) אין שום קשר לסעודת חתן וגם לא כתב שכך נוהגין אלא שראוי להיות כן.
[2] ז"ל שם 'פ"ק דביצה (ד א) משמע דדורשים ביום טוב בשחרית דרב לא אוקי אמורא עליה ביום טוב פרש"י לאחר אכילה משום שכרות ומפרש בכריתות דרב אורי דינים בדרש' שלו וכתיב להור' את בני ישראל ושכור אל יורה, משמע דווקא רב מורה דינים ומשמע דרשות בחתונה על השולחן להורות דינים לאו מעליותא היא וכו' ולא הזכיר ענין בזה כלל אלא רק שאין להורות דינים בדרשה זו.
[3] ז"ל הרשב"ץ שם 'ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון, והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז"ל, כתב בספר איסור משהו, כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה, ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים [קיג ב], כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים, מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה'.
[4] לא כתוב שם 'כל' אלא נהגו בו גדולי הראשונים וכו'.
[5] איזה ראשל"ץ חיבר ספר איסור משהו? זה דברי הרשב"ץ שם שהביא בשם הראב"ד כנ"ל.
[6] מה זה 'מפני שהרי'...
[7] לא כך כתב הרשב"ץ אלא 'מפני שהיה מנהגם לדבר ד"ת' ולפי"ז אם אין מדברים ליכא נדוי [ובהמשך כתב ע"ז 'והוא מנהג הגון' 'והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעודה לעמי הארץ המנבלים את פיהם אשר היא עבירה גדולה'] ולא כתוב שם כלום יותר מזה.
[8] לא מצאתי רק במג"א עכ"פ מקור הדברים מהמרדכי בסוף פסחים.
[9] שנה ראשונה אות כ'.
[10] מהיכ"ת ומדבר שם גם על ענין הלימוד בסעודה וכי למי יאמרם... וגם בדבריו גבי בני ביתו לא בא שם אלא לומר הנהגה טובה ללמוד על השולחן ד"ת 'וטוב לומר ד"ת לבני ביתו בליל שבת על ענין הפרשה' אבל בדיוק צריך להביא ראי', וגם אחרי הראי' זה נשאר באותו רמת 'חיוב'.
[11] לעיל כתב שיש לדחות שמיירי שם לענין בני ביתו.
בילקוט יוסף שובע שמחות א הערות פרק יז - דיני שבע ברכות שבשבעת ימי המשתה
לד) אם החתן אומר דברי תורה בסעודה
בספרי המנהגים מובא הטעם לדרשת החתן על פי מאמרם בפסחים (מט א) הנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי, ולכן החתן דורש להראות שאינו בכלל זה. אולם לפי מה שביארנו לעיל הרי כל שהוא שומר תורה ומצוות אינו בגדר "עם הארץ" לענין זה. ולכן צריך לומר הטעם לזה, דחתן חשיב כמלך ונשיא, וכמו שאמרו במדרש תלפיות (ענף חתן וכלה), והנשיא היה דורש ברבים ביום שנתמנה. וכן הוא בספר המטעמים. אולם בשו"ת מהרש"ל (סימן פה) כתב, שנוהגים לומר דברי תורה דראוי שהשמחה תהיה מעורבת ובלולה בשמחת תורה[1]. וכן כתב בשו"ת מהר"י ברונא (סימן רלא)[2], ואם כן אין צורך דוקא שהחתן עצמו ידרוש בדברי תורה, אלא אחד מן הנוכחים בסעודה אומר דברי תורה.
וכיוצא בזה כתב הרשב"ץ (בפרק ג' ממסכת אבות משנה ז') על המשנה שלשה שאכלו על שלחן אחד, וז"ל[3], מכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון, והוא מנהג קדום ונהגו בו כל[4] גדולי הראשונים אנשי חכמה ומעשה. ובספר איסור משהו לראשון לציון[5] כתב, כי הוא נוהג לומר דרשה בסעודה, ומפני זה אמרו (בפרק ערבי פסחים) כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודת מצוה הרי הוא כמנודה לשמים, מפני שהרי[6] צריך לדבר דברי תורה במשתה[7]. [ועיין בגמ' פסחים קיג. בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה. ועיין בתורת ירוחם חלק ג' מה שכתב בביאור הדבר ליתן בתו לעבדו. ע"ש].
אמנם מנהג העולם שאן מניחין את החתן לגמור את הדרשה, ומפסיקין אותו בשירה וזמרה. ויש שכתבו הטעם לזה, כי מצינו הרבה דברים שמדמים דין חתן למעמד קבלת התורה בהר סיני, [ראה מהרש"א כתובות ז: בנוסח ברכת האירוסין, מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקידושין, דחופה היינו מה שכפה עליהם הר כגיגית]. ובקבלת התורה מצינו שבני ישראל הפסיקו את הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר, ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו'. ולכן גם בחתן מפסיקין אותו. ובספר דברי תורה להאדמו"ר ממונקאטש חלק א' (אות ו') כתב טעם למנהג זה, דאף על פי שאומרים לפני הכלה כלה נאה וחסודה, מכל מקום העיקר בעת הסעודה לשמח את החתן, כמבואר במס' ברכות (ו א) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. והנה המגן אברהם (אורח חיים סימן תרע סק"ד) כתב גבי נישואי בת תלמיד חכם לעם הארץ, שאם אומרים שירות ותשבחות או דברי תורה הוא נחשב לסעודת מצוה, וכן הוא בש"ך (הלכות נדרים)[8]. ולכן החתן מתחיל לומר דברי תורה כדי שהסעודה תהיה סעודת מצוה, ולא נאה שיחזיק הוא עצמו לתלמיד חכם שאינו צריך לדברי תורה, שממילא הוא סעודת מצוה, רק שיהיה כגבר אשר דרכו נסתרה וכו', אמנם המסובים והנאספים צריכים לכבדו ולשמחו ולהראות לו שמחזיקין אותו לתלמיד חכם, ואין זקוקים לדברי תורה שיהיה על ידי זה סעודת מצוה, וזהו כבודו. ובספר שלחן העזר (סימן ו' סק"ו) כתב, שיש שנהגו שהחתן דורש קודם החופה, ואין להפסיקו רק בסעודת נישואין. עיין שו"ת חוות יאיר (סי' תע).
ומה שנהגו להפסיק את חתן הבר מצוה באמצע דרשתו, הנה לפי המבואר לעיל אין לזה שום טעם, אלא אם כן חוששים שמפני התרגשותו לא יוכל לומר הדרשה היטב, אבל אדרבה יש לקיים בזה חנוך לנער על פי דרכו, ולהרגילו לומר דברי תורה ברבים, ולכן יש לבטל המנהג להפסיקו, וגם מרן אאמו"ר שליט"א גוער במי שמפסיק לחתן בר - מצוה באמצע דרשתו, אחר שבודאי חזר והכין את דרשתו.
אם צריך לומר דברי תורה על השלחן בשבת, ובסעודת חתן
הנה בימי החול יש לומר ד"ת על שולחנו, שכל שלחן שאין עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, וכמבואר בפ"ג דאבות. וראה בבן איש חי (פר' וירא אות ב'[9]) גבי שבת. אך שם איירי כדי ללמוד עם בניו[10]. ובספר מנהג ישראל תורה הביא מספר דברי תורה ח"ה (אות נד) שכתב, שבסעודת מצוה א"צ לומר ד"ת. ולכן הרבה צדיקים אין אומרים ד"ת על השלחן בשבת. וגם הצדיקים שאומרים לא משום המשנה באבות, אלא דהוי עונג שבת. ומטע"ז נהגו בחתן ת"ח המדבר ד"ת שמפסיקין אותו, לומר שא"צ לומר ד"ת. ובספר ברית אבות (סי' יג אות סה), ובסגולת ישראל (אות סעודת מצוה) פלפלו בזה. וכתב בבא"ח (פר' וירא אות ב'), שיאמר ד"ת על השלחן[11]. וכתב השל"ה, שילמד או הלכה או אגדה או ספרי מוסר, ואינו יוצא יד"ח במה שמברך ברהמ"ז. ואמנם רבינו עובדיה שם כתב, דברהמ"ז על השלחן נחשבת לדברי תורה. אך התוס' יום טוב שם כתב, ולא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בזה, דאטו ברישעי עסקינן שאין מברכים ברהמ"ז, שמבטלים מצות עשה מה"ת, ומילי דאבות מילי דחסידותא נינהו. ע"כ. וכתב בענף עץ אבות (עמ' קעו) דיש לומר שהחומרא שהחמיר שאמר "כאילו אכלו מזבחי מתים" דמוכח שאין זה ממדת חסידות בלבד, זהו באופן שלא בירכו ברכת המזון, שאם בירכו ברכת המזון אין לומר עליהם ח"ו כאילו אכלו מזבחי מתים, ואין הכי נמי שבכדי שיהיו כאילו אכלו משולחנו של מקום, זהו דוקא כשאומרים דברי תורה ממש. ולשון הזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קנג ע"ב): והא אוקמוה חברייא, שלחן דלא איתמר עליה מלי דאורייתא, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא, עליה כתיב, כי כל שלחנות מלאו קיא צואה (ישעיה כח, ח), ואסור לברכא על ההוא שלחן. ע"כ. ומשמע דוקא כשלא בירכו ברכת המוציא, דהוה ליה כאילו מעל. (ברכות לה א). ועיין בפתח עינים בשם היעב"ץ בספר עץ אבות שמיישב דברי רבינו עובדיה. ע"ש. וראה בזה בתשובת רשב"ן (סימן קכ"ח), ובדברי סופרים (סימן צז). ובשו"ת שלמת חיים חלק ב' (סימן נה). ע"ש.
[1] דברי המהרש"ל שם אמורים על סעודות חנוכה והובאו בביאוה"ל (סי' תר"ע) אין שום קשר לסעודת חתן וגם לא כתב שכך נוהגין אלא שראוי להיות כן.
[2] ז"ל שם 'פ"ק דביצה (ד א) משמע דדורשים ביום טוב בשחרית דרב לא אוקי אמורא עליה ביום טוב פרש"י לאחר אכילה משום שכרות ומפרש בכריתות דרב אורי דינים בדרש' שלו וכתיב להור' את בני ישראל ושכור אל יורה, משמע דווקא רב מורה דינים ומשמע דרשות בחתונה על השולחן להורות דינים לאו מעליותא היא וכו' ולא הזכיר ענין בזה כלל אלא רק שאין להורות דינים בדרשה זו.
[3] ז"ל הרשב"ץ שם 'ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון, והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז"ל, כתב בספר איסור משהו, כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה, ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים [קיג ב], כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים, מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה'.
[4] לא כתוב שם 'כל' אלא נהגו בו גדולי הראשונים וכו'.
[5] איזה ראשל"ץ חיבר ספר איסור משהו? זה דברי הרשב"ץ שם שהביא בשם הראב"ד כנ"ל.
[6] מה זה 'מפני שהרי'...
[7] לא כך כתב הרשב"ץ אלא 'מפני שהיה מנהגם לדבר ד"ת' ולפי"ז אם אין מדברים ליכא נדוי [ובהמשך כתב ע"ז 'והוא מנהג הגון' 'והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעודה לעמי הארץ המנבלים את פיהם אשר היא עבירה גדולה'] ולא כתוב שם כלום יותר מזה.
[8] לא מצאתי רק במג"א עכ"פ מקור הדברים מהמרדכי בסוף פסחים.
[9] שנה ראשונה אות כ'.
[10] מהיכ"ת ומדבר שם גם על ענין הלימוד בסעודה וכי למי יאמרם... וגם בדבריו גבי בני ביתו לא בא שם אלא לומר הנהגה טובה ללמוד על השולחן ד"ת 'וטוב לומר ד"ת לבני ביתו בליל שבת על ענין הפרשה' אבל בדיוק צריך להביא ראי', וגם אחרי הראי' זה נשאר באותו רמת 'חיוב'.
[11] לעיל כתב שיש לדחות שמיירי שם לענין בני ביתו.
