הערות בתורת הראשון לציון רבי עובדיה יוסף זצ"ל

[אור יעקב]

בשמחה:

א. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אה"ע סי' ה') בענין פאה נכרית רצה הרב לאסור מטעם בחוקותיהם לא תלכו, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י') וזה לשונו, "שאין איסור ובחוקותיהם לא תלכו נוהג אלא כשהוא מתכוון להתדמות אליהם... לא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם... אף שמראש מקדם שהורגלו האומות באירופה לגלח זקנם, המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם, שיש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, כל זה היה מאז ומעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים קלקלתינו תקנתינו, שכבר הורגלו רובא דרובא מישראל שבמדינתנו לגלח הזקן וא"כ אין כאן משום ובחוקותיהם לא תלכו".

ב. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום הרהורי עבירה, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה".

ג. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום מראית העין, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה: "כל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין... לא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

ד. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה משום דת יהודית, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' סי' ג') לגבי גילוי שיער הבתולות וכיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, וזה לשונו שם: "והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא... והכי נמי במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי שום צעיף או רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג".

ה. בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') רצה הרב לאסור פאה למרות שהגרש"ק כתב שהוא איסור דרבנן וי"ל ספק דרבנן לקולא, מפני שעיקרו מדאורייתא. וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא.

ו. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל חרם ההפלאה. וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יבי"א חלק ד' (אה"ע סי' ג') להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות: "אף שהצמח צדק מליובאוויטש בתשובה (חלק אה"ע סי' קל"ט) ובחידושי הש"ס (פ"ג דברכות) האריך לחלוק על המהר"ם, ע"ש, מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו", עכ"ל. וזאת אע"פ שיש חרם בדבר, שהחרימו את הנשים ההולכות במטפחת שע"י זה מתגלות מעט השערות, ראה מש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת דת והלכה (סי' א') בשם שדי חמד (והובא החרם במלואו בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ) וזה לשונו: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל וכו', ולא יאבה ה' סלוח לו" וכו'.

ז. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) דחה הרב את היתר הפאה של הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרה"ר. וסתר עצמו ממה שכתב בריש התשובה ההיא: "אע"פ שכתב הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז), לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש, וכן פסק הטוש"ע אה"ע (סי' כ"א סעיף ב'), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' ע"ו), שמותר לקרות קריאת שמע נגד בתולה שרגילה בגילוי שיער, ואין בזה משום שיער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הלכות קריאת שמע אות ל"ו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות קריאת שמע כנגד שיער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כ"ד) ובמרדכי והרא"ש שם". עכ"ל שו"ת יביע אומר שם. וזה לשון הרא"ש בברכות שהזכיר שם: "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן". וגם המאירי והמרדכי שם דיברו בענין קריאת שמע. ולא דחה זאת בטענה שמדובר רק בבית ולא ברה"ר.

ח. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל לשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב ש"המורים היתר בזה עתידים ליתן את הדין". וסתר עצמו ממה שכתב בספר הליכות עולם (חלק א' פרשת לך לך הלכה ה'): "מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש טלית קטן תחת הבגדים, ואף הציציות מכוסות תחת הבגדים, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וכן יש לנהוג לדעת רבותינו המקובלים, ואף תלמידי הישיבות טוב ונכון שלא ישנו ממנהג אבותיהם". ובהערות הביא הרב פוסקים המסייעים לדבריו, ואח"כ כתב שם: "ומכאן תשובה למש"כ במשנה ברורה (סי' ח' ס"ק כ"ו), אותם אנשים המשימים הציצית בתוך המכנסיים שלהם, לא די שהם מעלימים עיניהם ממה שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', עוד מבזים הם את מצוות השי"ת, ועתידים הם ליתן את הדין על כך". והנה שם לא התחשב הרב זצ"ל בלשונו החריפה של הגאון בעל "משנה ברורה", ולא פסק כמותו. ומוכח מדבריו, שאם יש פוסקים לסמוך עליהם, לא מתחשבים בלשונות חריפים מעין אלה, ואין מקום לזה בהלכה.

וכבר ענו בקובץ בית יוסף חלק מו על כל הסתירות האלה... (ועל עוד כמה טענות - כגון למה מרן זצוק"ל ביבי"א לא הזכיר שו"ת מסויים שכתב להתיר את הפאות בעוד שאותו שו"ת נדפס שש שנים אחר היבי"א...)

 

[משיב כהלכה]

וכבר ענו בקובץ בית יוסף חלק מו על כל הסתירות האלה...

כל מה ש"ענו" נכתב כאן בדיון הזה בפורום מורשת מרן ע"י הרב משה בוטון, וכפי שיראה המעיין, כל מילה שכתב הופרכה במהלך הדיון, גם מה שניסה להציג את הסתירות בקצרה, באופן המשמיט פרטים חיוניים, כדי שיהיה נקל לו לענות על זה, הכל נכתב שם. כמו כן הודגש שם כל מה שלא היה לו מה להגיב ופשוט התעלם ממנו. וגם מה שהגיב, התירוצים שלו חלשים, דחוקים, מופרכים, כאשר יראה המעיין.

אבל המחבר רצה לסמן V על הסתירות הללו, כדי שאנשים כמוך יוכלו לכתוב בפורום הזה ובפורומים אחרים "כבר ענו על הסתירות האלה", ולא משנה מה ענו ומה לא ענו, העיקר שענו... והלך והדפיס את דבריו כמות שהם, מבלי לשנות מאומה.

 

[משיב כהלכה]

(ועל עוד כמה טענות - כגון למה מרן זצוק"ל ביבי"א לא הזכיר שו"ת מסויים שכתב להתיר את הפאות בעוד שאותו שו"ת נדפס שש שנים אחר היבי"א...)

אלה דברים שנכתבו בשולי השוליים של הסתירות החזקות הנ"ל, כהערת אגב. זה לא "עוד כמה טענות".

והרב משה בוטון ניסה לענות על זה שתשובת רבי עזריאל כלל לא נדפסה בעת צאת היבי"א לאור, יבי"א ח"ה נדפס בשנת תשכ"ט, ושו"ת רבי עזריאל ח"ב רק בשנת תשל"ו.

רק שכח שהספר "סתרי ומגיני" נדפס הרבה קודם "יביע אומר", בשנת תרצ"ב... ומה יענה על כך, תשובה שלימה שלא הוזכרה אפילו ברמז בשו"ת יביע אומר?

יתירה מכך: בתשובתו המורחבת בחלק ה' (אה"ע סי' ה'), לא הזכיר הגר"ע מתירים שהביא הוא עצמו בחלק ד' (אה"ע סי' ג') ובחלק א' (או"ח סי' ז')!

וגם את המתירים הבודדים הזכיר בקצרה ובהבלעה: הגר"י עבאדי העיר על כך שהגר"ע יוסף לא התייחס כלל לתשובת הגר"מ פיינשטיין, רק כתב שאין דבריו מחוורים, וכן מכל תשובת הגאון ישכיל עבדי לא הביא אלא סברא חלשה ודחה אותה, וכן דחה את הרמ"א ע"פ אחד האחרונים שכתב "בדרך אפשר", והתעלם מכל האחרונים האחרים שהביאוהו להלכה.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

רק שכח שהספר "סתרי ומגיני" נדפס הרבה קודם "יביע אומר", בשנת תרצ"ב... ומה יענה על כך, תשובה שלימה שלא הוזכרה אפילו ברמז בשו"ת יביע אומר?

ע"פ חיפוש באוצה"ח, ספר זה הוזכר רק פעם אחת בכל ספרי הגרע"י, בחזון עובדיה תעניות -

[ועוד פעם א' בשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סי' נ"ח הערות על ר"פ ח"ד או' ח', במהדו"ח עמ' ת"פ) שהביא מאוצר הפוסקים שציטטו ממנו]

 

[כאחד העם]

הנושא הוא​

גבי אדם שברר בשבת ע"י שהציף הדבר במים וכך הפסולת צפה, האם זה בורר דאו' או דרבנן

ויסוד המחלוקת הוא הסוגייא ביצה יד:

שם איתא- גבי לברור ביו"ט, דב"ה מתירים אף בקנון ותמחוי, ואף פסולת מתוך אוכל כדרכו, אבל לא בנפה וכברה, ור"ג אומר אף מדיח ושולה, וכדאמרינן בגמ' שבבית ר"ג היו מציפים וכו',

והמחלוקת היא- איך לבאר את דברי ר"ג שאמר "אף" מדיח ושולה

ובפשטות- הסוגיא שכתוב אף מדיח ושולה פירושו דבא להוסיף קולא על ב"ה דלא רק בקנון ותמחוי או פסולת מתוך אוכל, אלא אפי' להשרות במיים דזה בורר כדרכו שזה דרך להשרות דברים שיצופו הפסולת גם זה הותר ביו"ט.

והסברא דשרי- דיעויין ברש"י ביצה יב: ד"ה אבל לא בטבלא- דמבאר טעם איסור ברירה בנפה וכברה ביו"ט, איסור דרבנן, מפני שמחזי שבורר למחר והיינו שבורר בשביל חול ולכן אסרו בנפה וכברה, מפני שבדברים אלו הדרך לעשות ולברר לכמה ימים וממילא אף שיברור בהם קצת אסור דמחזי שבורר לצורך חול.

ולפי"ז אתי שפיר- דדווקא בנפה וכברה רבנן אסרו ביו"ט דנראה שבורר למחר, אך בלהציף לא גזרו דאינו נראה שעושה לימים הרבה, דדרך הברירה בהם הוא לאותו יום.

ואתי שפיר- מאי דנקט "אף", והיינו לא רק דשרי ביו"ט לברור בקנון ותמחוי אלא אף להציף שהוא יותר חמור מקנון ותמחוי ג"כ שרי ביו"ט דאין את המחזי שיש בנפה וכברה, נמצינו- דלהציף האוכל בשביל לברור שוה הוא לבורר בנפה וכברה.

ובאמת כפשט הזה איתא להדיא בב"י בסי' תקי'​

דשם אחר שהביא הסוגיא הביא את ר' ירוחם נתיב רביעי חלק שני סוף לא ע"ג, שכותב שם להדיא דביו"ט מותר לברור ביו"ט בקנון ותמחוי וגם להדיח במיים ולשלות הפסולת, אבל לא בנפה וכברה, וכותב על זה הב"י- שמדברי הרמב"ם בפירוש המשניות ושאר הפוסקים משמע דלא פסקו כר' גמליאל, אבל- ר' ירוחם כן פסק כר"ג, וכנראה דסברתו כי בגמ' הביאו מעשה רב כר' גמליאל.

ובחשבון הפשוט- להדיא רואים שהב"י למד הסוגייא שר' גמליאל לקולא, כי כתב שהרמב"ם פסק דלא כר' גמליאל אך ר' ירוחם כן פסק כר"ג, ובר' ירוחם הרי כתוב להדיא שגם מותר בקנון ותמחוי וגם בלהציף, ואי תימא- שר"ג אזיל לחומרא איך כותב הב"י שר' ירוחם פסק כר"ג? הרי התיר שם אף בקנון ותמחוי והרי ר"ג אוסר בקנון ותמחוי?, על כרחך- דהב"י למד כפשטות גירסתינו שר"ג לקולא ולכן ר' ירוחם שהתיר בקנון ותמחוי ולהציף הוא כר"ג אך הרמב"ם ושאר פוסקים שאסרו להציף אזלי כב"ה.

ובאמת- שדבר זה מסתדר היטב עם דברי סוגיין בשבת קמ. אין שורין הכרשינין, דהוי ליה בורר וכרש"י שם, שזה ממש מלאכה דאו' לברור ע"י שריה כי זה דרכו בכך, ורק ביו"ט ר"ג התיר אך ודאי שזה דאו' וכמתני' אין שורין, וא"כ אין לחלק- בין מאכל בהמה לבין מאכל אדם, דשניהם אסורים הן בביצה גבי מאכל אדם והן בשבת גבי כרשינין שזה מאכל בהמה.

לעומת זאת פשט המאירי בסוגייא אחרת​

אמנם יעויין במאירי- שלמד הסוגייא בביצה דר"ג לחומרא, שאסור בקנון ותמחוי ורק בלהציף התיר, והיינו- שב"ה התירו אף קנון ותמחוי וכ"ש להציף אך ר"ג אסר קנון ותמחוי ורק להציף התיר, ומבאר שם כוונת "אף"- שכוונתו שביו"ט מותר אף להציף ולא שבא להוסיף קולא על ב"ה, אלא רק כלפי שבת, שביו"ט אף מותר להציף אבל לא בקנון ותמחוי.

וגם לפי פשט המאירי- רואים עדיין שאף ב"ה התירו להשרות הוא רק ביו"ט אבל בשבת אסור, ואל תחלק- שיש הבדל בין מאכל אדם לבהמה דבבהמה אסור וכדאיתא בשבת אבל במאכל אדם מותר, והסברא- שמאכל אדם יותר קל כי זה דרך אכילה אך לבהמה אין צריך לברור לה ולא הוי דרך אכילתה.

אך זה אינו- דהא משנתינו דביצה קאי על מאכל אדם, ור"ג שפליג על ב"ה לשי' המאירי מה אומר לנו, שהתירו אף להציף והיינו שביו"ט יש היתר מיוחד דעל כרחך- שכל מחלוקתם זה רק על יו"ט, דבשבת כולם אוסרים בלא חילוק בין מאכל אדם לבהמה, ואף במאכל אדם של דין משנה דביצה, אסור בשבת ורק כאן שזה יו"ט דב"ה מתירים אף בקנון ותמחוי ור"ג מגביל היתר רק להציף שזה הותר ליו"ט, כי לפי חילוק- של אדם לבהמה, מה חידש ר"ג אף מדיח ושולה? פשיטא, דזה מותר אף בשבת כי זה מאכל אדם ומה מחלוקתם, דעל כרחך- כדביארנו שהחידוש שאף שבשבת אסור אף במאכל אדם, ביו"ט שרי.

והוצרכתי לכל זה- מתרי טעמי, א'- כדי להוציא מידי המחלקים בין מאכל אדם לבהמה, וסברי דסוגייא דאין שורין כרשינין הוי למאכל בהמה, אך במאכל אדם בשביל לנקותו שרי להשרות, דזה אינו- כהסוגייא בביצה הן לפשט הפשוט וכהב"י ואף להמאירי וכדכתבנו.

השגת החזון עובדיה על המשנה ברורה​

ב'- דראיתי בחזון עובדיה, שבת ד' סוף עמ' ריז' [הובא כל הקטע הזה בלוית חן סי' שיט' אות נב'] שהביא דברי הבה"ל שהוכיח שאדם ששורה הוא דאו' מהסוגייא בביצה שב"ה אוסרים את זה כנפה וכברה דזה ממש בורר דאו', וכתב עליו- שנעלם ממנו דברי המאירי וכו' שמהמאירי רואים הפוך, שלהציף זה יותר קל מאשר נפה וכברה ולכל הפחות יהא דרבנן וכו'.

אולם לא זכר- הר' המשיג, דברי הב"י שהבאנו בתק"י דלהדיא למד דלא כהמאירי וא"כ תלונתו על המ"ב סרה, דוודאי- המ"ב יסביר בשו"ע דהוא דאורייתא וכדברי הב"י בתק"י שלמד הסוגיא בביצה הכי, וא"כ הוא דאו', וגם בלי הב"י- ודאי שהמאירי דבריו מחודשים, והמ"ב אזיל אחר פשטות הסוגיא שר"ג בא להקל, ומה תלונתו על הפשטות, שנעלמה ממנו דברי המאירי, דאף אם לא נעלמה מעינו היה מסביר כפשטות.

ואע"פ- שבאמת בסוגייא שם בביצה האיסור להציף הוא דרבנן, אך ההבדל דשם אזיל ביו"ט, וביו"ט שרי בורר אפי' של דאו', דהא שרי ליקח הפסולת בידו אע"פ שליקח הפסולת הוא איסור תורה, ואף בנפה וכברה שרי ביו"ט מהתורה, אלא מאי יש איסור דרבנן של מחזי שבורר למחר כמו שכתבנו לעיל, וכמו שיבואר לקמן בסמוך, רק הראיה של הבה"ל מהסוגיא בביצה- שלהציף זה יותר חמור מקנון ותמחוי, וששוה הוא לאיסור של נפה וכברה דהוא איסור תורה, וא"כ, ביו"ט אין ה"נ כל האיסור רק מדרבנן, אך בשבת, אם נפה וכברה זה איסור דאו' א"כ הה"נ להציף שיהא דאו', וכמו שרואים גבי יו"ט שלרבנן להציף אסור, א"כ זה משליך לנו גבי שבת ויגלה לנו שלהציף הוא בורר דאו'.