שיעור שמסרתי בזה לפני כעשר שנים.
מלאכת דש
הגמרא אומרת: "תנא הדש והמנפץ מנפט כולן מלאכה אחת".
רש"י כותב: המנפץ פשתן בגבעולים, והמנפץ צמר גפן שמוציא את הגרעינים של הצמר גפן. בפשתן, מוציאים את הניצים (סיבים) מהגבעולים, בדומה להוצאת הגרעין מהמוץ בחיטה. בצמר גפן, מפרידים את הגרעינים החומים המעורבים בצמר גפן הלבן. השלב הראשון הוא הוצאת הגרעינים.
רבנו חננאל מסביר באופן שונה: הוא אומר שהדש הוא המפרק את הפסולת המחוברת באוכל ומכשירו לברירה, זרייה או הרקדה. המנפץ "נופץ אפרורית מן האוכל". הוא גם מביא "המנפץ מולל שיבולים".
לדברי רבנו חננאל, מנפץ אינו הוצאת הפשתן מהגבעול כמו שרש"י הסביר, אלא למשל לקיחת תפוח אדמה מלא בעפר, שטיפתו או גירודו להוריד את העפר. זה נקרא מנפץ.
מלילת שיבולים או קטניות מתוך תרמיליהן על ידי מלילה (יד או מכונה) היא גם נקראת מנפפת לפי הסבר זה. רש"י בביצה מדבר על מולל ביד.
רבנו חננאל נותן הגדרה יסודית למלאכת דש. ראשית, הוא אומר שדש הוא
הכנה לברירה, שלב לפני מלאכת בורר. שנית, הוא מסביר את ההבדל המהותי:
"נמצא זורה והבורר והמרקד כולן פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון אפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד". כלומר, זורה, בורר, ומרקד עוסקים בפסולת ש"מעורבת בלבד" באוכל, אך
אינה מחוברת אליו. לדוגמה, חיטים מעורבות באבנים (בורר).
דש עוסק בדבר ש"דבוק אחד בשני". דברים דבוקים שביחד אינם מגיעים למצב שמיש. מפרידים את הפסולת מהאוכל כדי להכשירו לשימוש. זוהי ההגדרה של דש. קליפה הדבוקה באוכל ממש (כמו מוץ סביב חיטה) והוצאתה היא דש.
על פי הגדרה זו של רבנו חננאל, אם הפסולת (למשל עפר) אינה דבוקה ממש אלא רק נוגעת או מעורבת (כמו פירות שהתפזרו בעפר), זה בורר. אם העפר דבוק ממש, כי הפרי גדל בתוכו, זה דש. האגלי טל מסביר שזה דווקא אם העפר גדל יחד עם הפרי בשעת הגדילה.
סיבה נוספת שהפריעה לרבנו חננאל והובילה אותו להגדרה זו היא שאלת הגמרא: זורה, בורר, טוחן, מרקד - "היינו זה היינו זה"? כלומר, מה ההבדל המהותי ביניהם?. הגמרא עונה על שאלה זו לגבי חלק מהמלאכות, אך לא שואלת "היינו דש היינו זורה/בורר/מרקד"?. מכאן רואים שיש הבדל מהותי בין דש לבין אלו. רבנו חננאל הסביר את ההבדל: דש עוסק בדבר דבוק, ואילו השאר בדבר שאינו דבוק.
הובאה הגדרה נוספת למלאכת דש, המבוססת על רש"י בדף צד. פרי מגדים מבסס על רש"י זה (דיבור המתחיל "המפרק") הגדרה שדש הוא דווקא דבר שהיה
מכוסה וטמון בדבר, ואני מגלה אותו. אם הפסולת דבוקה אך אינה מכסה את האוכל, אין זו הגדרה של דש. בחיטה, המוץ מכסה את הגרעין, וכשמסירים אותו, מגלים את הגרעין. רש"י כותב "כמו מפרק משוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו". תולדה של דש היא דבר שמגלים את המקום המכוסה.
קושיה על הגדרת פרי מגדים הובאה מהמקרה של מנפט (צמר גפן מגרעינים). לכאורה, הגרעינים הם הפסולת והצמר גפן הוא האוכל. האם הצמר גפן היה מכוסה בגרעינים? לא, זה היה מעורב. אגלי טל מקשה על פרי מגדים מהמקרה הזה וטוען שרש"י עצמו במקום אחר כותב על מנפפת באופן שלא מתיישב עם הגדרת הכיסוי. הצמר גפן (האוכל) גלוי, והגרעינים (הפסולת) נמצאים בתוכו, אבל האוכל עצמו גלוי. אם פרי מגדים אומר שרק אם האוכל מכוסה זה דש, והצמר גפן גלוי, לכאורה זה לא דש לפי פרי מגדים.
לישב הקושיה על פי רש"י במקום אחר (שבת כא עמוד א) לגבי שמן קיק, שעושים מהגרעינים של הצמר גפן. שם,
הגרעינים הם האוכל, והם מכוסים בתוך הצמר גפן הלבן. כדי למצוא את הגרעינים בשביל לעשות מהם שמן, עושים מנפפת. במקרה זה, האוכל (הגרעינים) מכוסה בפסולת (הצמר גפן), ולכן הוצאתם נחשבת דש. לפי זה מיושבת קושיית אגלי טל על פרי מגדים, וההגדרה שדש הוא גילוי דבר מכוסה מתיישבת עם מקרה מנפט, בתנאי שהגרעינים הם האוכל המבוקש. השאלה תלויה ב"רצון שלך, האופן שלך" מהו העיקר ומהי הפסולת. אם העיקר הוא הגרעינים לשמן, אז הם מכוסים וזה דש. אם העיקר הוא הצמר גפן לבגד, אז הצמר גפן גלוי וזה לא דש מצד גילוי המכוסה. (אם כי ייתכן שהחייוב הוא מצד מנפץ כשזה לצורך חוטים ולא לצורך אכילה/שמן). "אוכל" בהגדרה זו אינו דווקא דבר אכיל, אלא הדבר הרצוי והנצרך לך, לעומת הפסולת שאתה דוחה.
הרמב"ם השמיט מנפץ/מנפט ממלאכת דש ושם אותם במלאכת מנפץ. אפשר ליישב זאת בכך שהרמב"ם הבין כמנפץ של רבנו חננאל (ניפוי עפר/מלילות) או כפי שמנפץ לצורך חוטים שהחיוב עליו הוא מצד מנפץ ולא מצד דש, והשיעור שלו שונה (4 טפחים לחוטים ולא שיעור גרוגרת לאכילה).
סיכום הגדרות הדש עד כאן:
- רבנו חננאל: קליפה/פסולת דבוקה לפרי/אוכל.
- פרי מגדים / המאירי: האוכל מכוסה בפסולת ומתגלה על ידי ההפרדה. המאירי כותב זאת במפורש ("מגלה הדבר שנתכסה"). לפי זה, יש שני תנאים לדש: קליפה דבוקה בפרי, והאוכל מכוסה ומתגלה.
נשאלה שאלה לגבי אפונים בתרמיל. לכאורה, אפונים אינם מחוברים ממש לקליפה (התרמיל). האם הם עונים על התנאי של "דבוק"?. נאמר שעוד נגדיר את רמת הדביקות הנדרשת.
קילוף פירות ובצלים (קליפה דבוקה)
נדון דין קילוף שומים ובצלים בשבת. השולחן ערוך (הרמ"א בסוף סימן שכ"א) כותב שאסור לקלוף שומים ובצלים בשבת, אלא אם כן רוצה לאכול אותם לאלתר. המגן אברהם אומר שהדין זהה לגבי תפוחים ושאר פירות עם קליפה. אסור לקלף פירות לאכילה מאוחרת יותר.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (חלק ד') מביא דין זה וכותב לגבי קילוף תפוחים, תפוחי זהב, קלמנטינות, מלפפון, קישואים - "בוודאי זה לא שייך בו איסור בורר כיוון שהקליפה מחוברת בו ממש". הוא מבסס זאת על רבנו חננאל ומאירי ובעל הערוך, שכתבו שבורר אינו שייך כשהקליפה דבוקה.
נשאלה שאלה גדולה: אם הקליפה דבוקה, אמנם אין בזה בורר לפי רבנו חננאל, אבל רבנו חננאל עצמו אומר שכשקליפה דבוקה יש בזה איסור דש?. איך הרב עובדיה מתיר?.
הוצע לתרץ: התפוח עצמו הוא האוכל, אין כאן שני דברים נפרדים לגמרי. הרב עובדיה מביא את סברת רבנו חננאל כסברה בפני עצמה לגבי בורר, לא כתירוץ לשאלת הדש.
יש הבדל בין שומים ובצלים (שהקליפה רק "מחופה", לא דבוקה ממש) לבין פירות שהקליפה "ממש מאוחדת עם הבשר לגמרי". הרב עובדיה מחלק כך ומתיר באחרונים מצד בורר. אולם, הקושיה מצד דש נשארת. ספר תל תלפיות כותב שאין בזה בורר אך יש בזה דש.
יש סברה נוספת (פרי מגדים) לחלק בין תפוחים לשומים: בדברים ש"ראויים לאכילה", אם הקליפה עצמה ראויה לאכילה (כתפוח), אין בזה בורר כי זה "בורר אוכל מאוכל". (אמנם הקליפה ראויה לאכילה רק לפי "דרך רוב בני אדם"). בדברים שלא ראויים לאכילה (בננות, תפוזים, מלון, אבטיח) לפי סברת פרי מגדים אין היתר זה, אך לפי הסברה שאין בורר כשזה דבוק, יש היתר.
קושיות ויישובים בעניין מלאכת דש (הסברות העיקריות)
שלושה מהלכים (סברות יסודיות) הובאו ליישב את הקושיות, במיוחד זו של דש בקילוף פירות דבוקים:
סברה ראשונה (האגלי טל):מלאכת דישה שייכת רק בדבר שמכשירים אותו ל"גילוי" - להכנה למסחר ושיווק, לשימוש בני אדם באופן רגיל בשוק. לדוגמה, חיטה אינה נמכרת עם המוץ. דש הוא השלב הראשוני המכשיר את הפריט לשיווק. דבר שדרך בני אדם לקבל ולהשתמש בו כך בבית לשימוש פרטי (כמו תפוזים, בננות), אין בזה בעיה של דש. הרב עובדיה, שחשש רק מצד בורר ולא מצד דש בקליפות פירות, ייתכן שסמך על סברה זו.
הובאה דעת הרב אלישיב זצ"ל, שלמשל תלישת בננה מאשכול קטן שמקובל כך בבית מותר (אין דש), אך הפרדת אשכולות מענף גדול שאין דרך למצוא כך בשוק, אסור מצד דש.
לפי האגלי טל, ההיתר הוא רק ב"לאלתר" (שימוש מיידי).
יישוב הקושיה על הרב עובדיה: דש הוא הכנה לבורר בשלב המסחר. תפוזים שכבר מתקבלים בבית לשימוש פרטי מוגדרים כבורר. אם הקליפה דבוקה ואין בזה בורר, ואין בזה דש כי זה לא שלב ההכנה למסחר, אז אין איסור.
סברה שנייה (רבי עקיבא איגר / פרי מגדים):כאשר הקליפה דבוקה מאוד לפרי, היא בטלה לפרי, ואין בזה הגדרה של דש. רבנו חננאל אמר שדש הוא כשהקליפה דבוקה, אך רבי עקיבא איגר מוסיף שזו לא דביקות גמורה, אלא "עם מרווח קטן". אם דבוק לגמרי, זה בטל לפרי.
אפונים בתרמיל: זוהי הגדרת הביניים של דביקות שבה יש דש.
פרי מגדים בסימן שיט כותב שקליפה מחוברת מאוד בטלה לגבי האוכל, ולכן אין בה מלאכת דש.
הסברה של בטלות: הובאה דוגמה של שקדים מצופים סוכר. אף שהרוב סוכר, מברכים על זה "העץ" (מברכים על העיקר) כי הציפוי בטל לעיקר (השקד). הצורה של הדבר הפנימי (השקד) ניכרת והציפוי החיצוני מקבל את צורתה, ולכן הכל בטל לעיקר. כך גם קליפת התפוז מקבלת את צורת הפרי ודבוקה אליו לגמרי, ולכן בטלה אליו.
סברה שלישית (מהר"ם בנט / מגן אבות):ההבדל בין דש למלאכות אחרות הוא ב"מה אני מתעסק" - האם אני מתעסק באוכל כדי להוציא אותו מהפסולת, או בפסולת כדי להסיר אותה מהאוכל?.
כשדשים חיטה: מכים בקלות/בהמות על הגרעינים כדי שיצאו מהקליפה. הכוח מופנה לגרעינים לצאת. זה דש.
כשקולפים תפוח/תפוז/בננה: מוציאים את הקליפה מהפרי. לא "דוחקים" את הפרי שיצא מהקליפה. לכן, זה לא דרך דישה. לפי זה, בקילוף פירות יש רק דיון מצד בורר, לא מצד דש.
כותש חיטה: דוחק את הגרעינים מהקליפה. זה דש.
קושיה גדולה בגמרא (ביצה יב, יג) ויישובים שונים:
במסכת ביצה (יב.) כתוב שאסור למלול מלילות אלא בשינוי (ביד, לא בכלי, לא בכמות גדולה, או לאכול מיד). לעומת זאת, הגמרא מספרת שאשתו של רבי חייא ורב (יג:) "הייתה לוקחת כוסות כוסות של שעורים והייתה מקלפת את הקליפה". לכאורה, זה מלילה, ואך נעשה בכמות גדולה ("כוסות כוסות") ולא נראה שנעשה בשינוי?.
תוספות מיישב: מלילות האסור הוא "לתלוש מן השיבולים שהוא מפרק" (להוציא את הגרעינים מהשיבולת). מה שאשתו של רב עשתה היה בגרעינים שכבר נתלשו מערב שבת והיו ללא הקליפה החיצונית הגסה (השיבולת), ונשארה רק "קליפתם החיצונה" (הדקה יותר). בזה, אפשר גם "כוסות כוסות".
רבי עקיבא איגר מקשה על תוספות: הגמרא בדף עד עמוד א' אומרת לגבי "כותש" (חיטין במכתשת להסיר קליפתן). רש"י שם מסביר שזה להסיר את הקליפה הדקה, וזה איסור תורה משום דש. "דהכא נמי מפרקא מלבוש". אם הסרת הקליפה הדקה היא דש ואסורה מדאורייתא (כותש), איך תוספות מתיר בשעורים ("קליפתם החיצונה") בכמות גדולה?. רבי עקיבא איגר נשאר בצריך עיון.
ניסיונות ליישב קושיית רבי עקיבא איגר:
לפי סברת האגלי טל (הכנה למסחר): יישוב זה מופיע באגלי טל. מדובר בשעורים. הקליפה החיצונה שמקלפת אשתו של רב היא הקליפה הגסה שעוטפת, לא הדקה הדבוקה. בזה אין איסור כי היא אינה מביאה את השעורים "לתכליתו" (למצב סחיר לבני אדם). שעורים כאלו (עם הקליפה הפנימית) עדיין אינם ראויים לבני אדם אלא לבהמה. רק כשהם קלופים משתי הקליפות הם ראויים לבני אדם. בחיטים, לעומת זאת, גם קילוף הקליפה החיצונה יכול להיות אסור, כי יש אנשים שמשתמשים בחיטה מלאה (עם הקליפה הפנימית), וזה כבר מצב סחיר/שימושי לבני אדם ("כונסים את זה באוצר"). זהו החילוק: שעורים מותר כוסות כוסות כי לא הובאו לגמר שימוש לבני אדם, חיטים אסור כי הובאו לגמר שימוש.
הרב וזנר מקשה על יישוב זה מכמה טעמים. הוא טוען שב"שיטה המקובצת" לא משמע שהקליפה החיצונה היא הגסה אלא הדבוקה. בנוסף, הוא מביא את המהרי"ל שמביא דברי תוספות (המתירים) גם לגבי חיטים, וזה סותר את החילוק בין חיטים לשעורים.
לפי סברת מהר"ם בנט (כיוון הפעולה): יישוב זה מופיע במגן אבות. בכותש (האסור), הפעולה היא "מפרק הגרעינים מהקליפה", כלומר, דוחק את הגרעינים שיצאו. במקרה של אשתו של רב (המותר), היא "מקלפת קליפה דבוקה לפרי ומסיר הקליפה מעל הפרי", כלומר, הפעולה מופנית כלפי הסרת הקליפה, לא דחיקת הפרי. אף שבמלילה רצתה את הפרי, הפעולה היא הוצאת הקליפה. ההגדרה המהותית של דש היא כשהפעולה מכוונת ל"לדחוק בפרי שיצא מהקליפה". כשהפעולה מכוונת להסרת הקליפה, אין זה דש. סברה זו קשה, כי גם אם צורת הפעולה שונה, הנפעל (הפרי והקליפה מופרדים) והתכונה (הפרי כשיר לשימוש) דומים. אך כנראה, ההגדרה המהותית היא ההתעסקות בפרי להוציאו "אל האור", רק זו מוגדרת דש.
לפי המשנה ברורה (ביאור הלכה): יישוב פשוט בין הסוגיות. אשתו של רב עשתה את זה "ביד", וב"כותש" זה נעשה "בכלי" (מכתשת). לדעתו, ביד מותר ואין בזה שם מלאכה. הוא אומר שתירוץ זה כה פשוט עד שהוא תמה אם רבי עקיבא איגר באמת שאל את הקושיה או שמא תלמיד טועה שאל זאת.
הערה על תירוץ זה: רש"י (במקום אחר) אומר שדרך פריקה (תולדה של דש) היא או בכלי או ביד. אם כן, גם יד היא דרך פריקה (דישה), ולכאורה תירוץ הביאור הלכה שביד מותר אינו מדויק.
קונטרס האחרון של שולחן ערוך הרב מיישב ש"כל דבר לפי דרכו". בחיטים ושעורים שהדרך לעשות במכתשת, יד נחשבת כ"לאחר יד" ולכן מותר. אך בקטניות שדרך למלול ביד, מלילה ביד תהיה אסורה.
הלכות מעשיות בעניין דש
נדונו דינים הנוגעים לקליפת בוטנים:
קליפה אדומה: יש שהחמירו בזה בגלל שניתן לאכול את הבוטן עם הקליפה האדומה. אך הרב בן ציון אבא שאול נוקט שזה מותר, כי אי אפשר להכריח אדם לאכול את הקליפה, וניתן להסירה. רוב הפוסקים נוקטים שמותר להסיר את הקליפה האדומה.
בוטנים בשרביטים (בתרמיל): הסברה להקל בזה (על פי אחרונים) היא כסברת האגלי טל - שדרך השיווק היא בתרמילים, וזה דרך השימוש הפרטי. לכן אין בזה דש.
אולם, הרב וואזנר והרב משה לוי מעירים שהיום דרך המכירה בשוק היא ללא התרמילים, ולכן היום (במצב המשתנה) זה יהיה אסור. הם נוקטים להלכה לאסור הוצאת בוטנים מהתרמיל בשבת.
הרב ניסים קרליץ (בשם החזון איש) והרב עובדיה יוסף (בשם אחד האחרונים) מקילים בדבר. הטעם המקל הוא שאף שיש רבים שאוכלים ללא התרמיל, לא בטלה דעתם של אלה שכן אוכלים בתרמיל, או שהשארת התרמיל שומרת על הטריות. לכן, מי שמקל יש לו על מי לסמוך. עדיף להימנע מהוצאת בוטנים מתרמיל בשבת לכתחילה.
לגבי גרעינים של פירות (כמו אבטיח, מלון), נזכר שבמנוחת אהבה כותב שיש בזה מצד דישה כיוון שהיום הדרך למכור ללא הגרעינים, והמציאות השתנתה. זו סברה שמושפעת מהעיקרון של "השתנה המציאות - השתנה הדין". הרב וואזנר גם נוקט כך.
