@מבקש השם ארחיב מעט ואעשה סיכום תמציתי.
א. ריהטת הרמב"ם שתשובה היא עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטאו.
ב. יוצא מזה לכאו' שמי שחזר וחטא, הרי שלא העיד עליו יודע תעלומות (אחרת איך חטא), וא"כ תשובתו מעיקרא לא היתה תשובה.
ג. העולה: נעילת דלת בפני השבים, שמאמינים שמסתמא יחזרו לחטא (וכמו שבמציאות קורה).
ד. ישנה עוד קושיא פילוסופית בדבר ידיעה ובחירה ואינה מעניינינו עתה.
ה. הרב דסלר בא להרגיע את נפש החוטא ששב בתשובה מחד, ושב לחטאו מאידך, שאין כוונת הרמב"ם שיעיד עליו שלא יחטא, אלא שיעיד שכעת הוא במצב שאינו רוצה לחטוא.
ו. חוץ מזה יש את שאלת הכ"מ והלח"מ. הכ"מ הקשה, הרמב"ם ביסס את דבריו "שצריך שיעיד עליו יודע תעלומות" על הפסוק "ולא נאמר עוד אלהינו למעשי ידינו". וקשה, הרי האומרים שם הם אנחנו (ולא נאמר עוד...) ולא השם. ומתרץ, רישא דקרא מוכיח "קחו עמכם דברים ושובו אל השם, ולא נאמר עוד", כלומר קחוהו לעד עליכם שלא תאמרו עוד. ע"כ.
ז. שאלת הכ"מ (מאיפה ה' הגיע לתמונה) ותשובתו, שייכים לכל הפירושים שנפרש ברמב"ם. - ומאחר שריהטת דברי הרמב"ם היא כך וכך, מסתמא ששאלת הכ"מ ותשובתו הן באותו כיוון.
ו. הלח"מ הקשה שתי קושיות פילוסופיות.
א' מהידיעה ובחירה, וכאמור אינה מענייננו.
ב' מה שייך להעיד שאדם לא יחטא, הרי בייחס לגודלו של הקב"ה האדם תמיד יחשב חוטא (לא מצד שיחזור על חטאו, אלא מצד גודלו של השם).
שאלה פילוסופית זו, מיוחס ששאלו את הרמב"ם, מה שייך לומר בוידוי של יו"כ עוונות שאדם יודע שלא חטא בהן (נאפנו וכו'), והלא דובר שקרים לא יכון לנגד עיני ?
ישנם כמה וכמה תירוצים. עכ"פ הרמב"ם השיב (כך לפי המובא), שבייחס לגודלו של האל, האדם נחשב שחטא.
לא נתמקד עכשיו בהבנת הדברים. אבל לאור הדברים הללו הקשה הלח"מ
(מדיליה בלי להזכיר את הרמב"ם) א"כ מה שייך שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא, הרי תמיד יחשב חוטא.
ח. גם שאלה פילוסופית זו, שייכת לכל פירוש שנפרש ברמב"ם. - ומאחר שריהטת דברי הרמב"ם היא כך וכך, מסתמא ששאלת הכ"מ ותשובתו אף הן באותו כיוון.
ט. ועל זה בא הרב דסלר וחידש, שגם הרמב"ם לא התכוון לזה וככל האמור.
