השיעור השבועי של הגר"י יוסף - העלון, הערות והארות (3)

[נוריאל עזרא]

דברי הירושלמי לענ"ד אינם ענין לנדו"ד, אלא לענין דיוק השמועה הנמסרת. דוק במיליה דלא מיירי אלא ב'אומר דבר בשם אומרו', ולא ב'חולק על דברי חבירו'.

נכון שדברי הירושלמי אמורים לעניין שמועה. אבל כוונתו שיראה כאילו עומד כנגדו ובזה יזכה למיתון דבריו כעין מה שאמרו חז"ל בירושלמי על הבאת שמועה שע"י כן ידייק. וזה שכתב הרב ז"ל "כמאמר חז"ל" כלומר כמו מאמר חז"ל ולא פשוט ציין לירושלמי.

 

[איתן]

אבל אם ישאיר חריפות לשון אזי אותו שנכנגדו ישיב מנה אחת אפים ונמצא ישלם שבעתים ופוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש עיין סנהדרין דף ד ע"א

ייש"כ על דבריו.
כאן יש סיבה אחרת לגמרי, והיא בשביל המשיג עצמו שלא יצטרך לקבל קיתון של ברכות משכנגדו ולעורר איבה.

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות הוא אחד מתנאי הלימוד ובפרט למי שבא לפלפל בהלכה ובמפרשיה ולישא וליתן בדבריהם כי לעולם יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו ואל יהא נבהל להשיב

לא הבנתי דבריו. היכן מצא שזה 'תנאי בלימוד'. וכי כל החכמים שהשיגו בלשון חריפה חסרו תנאי זה?
ובעל השמועה הנ"ל כבר ביארתי שאינו ענין לנ"ד.
ואל יהא נבהל להשיב, עיקרו לשון המשנה שנתפרש על כמה דרכים, כגון שלא ימהר להשיב תשובה לשואל בטרם יברר היטב. או להיפך, שלא יהיה נבהל מלהשיב, אלא ישיב במהרה. אבל הפירוש 'להשיב' מלשון 'תשובה ניצחת', דהיינו להשיג ולחלוק, הוא פירוש חדש שלא נודע ולא שייך למהלך לשון המשנה שם.
ומכלל הדברים נראה שכל לשונו שם אינה אלא ע"ד המליצה, להוסיף זירוז ומוסר בענין זה, ונקט הלשונות הנ"ל ליתן בהם משמעות נוספת לשם הדרוש שהוא עוסק בו.

 

[איתן]

נ.ב. הנה דוגמא של לשון שיכולה להתפרש כזלזול.
אפשר לומר: "מה אתה כותב על דברי מרנא החפץ חיים זיע"א "והדברים פשוטים למעיין"? וכי הח"ח לא עיין?! וכי אתה יותר חכם מהח"ח? מי אתה בכלל! נראה אותך כותב חלק אחד של המשנ"ב ואח"כ תכתוב מה פשוט למעיין"...
ומצד שני אפשר להסתכל ע"ז בצורה של: סו"ס מי שלמד את הסוגיא כן מבין אחרת מהח"ח, וגם הח"ח עצמו פעמים שהעדיף להחמיר בהלכות אלו, וגם הוא עצמו החמיר רק מספק ולא שהכריע בנידון בסכינא חריפה, וכאשר אומרים את דברי הח"ח בלי כל העיון בכלל לא מבינים למה החמיר כשיש גמ' מפורשת אחרת (ואחרי שמעיינים במקורות שהביא מבינים למה זה לא "נגד גמ' מפורשת", אבל ודאי לא מוכרח).
ואם אכתוב "ודבריו צ"ע" וכד', יחשבו שיש לצדד כדבריו ואני המתמיה. לכן הוצרכתי לכתוב שכבר דחו האחרונים את דבריו, וכן שהדברים פשוטים למעיין, כי רבו ראו גם תמהו על פסיקה זו.

אם כבר, טול הלשון החריפה שסברת שיצטערו עליה, וקח לך את המודגש.
בזה יש יותר זלזול מ'הדברים פשוטים'.
א) היתה לח"ח 'מגמה' להחמיר. דבר שלפי האמת והיושר אינו ראוי.
ב) יש גמרא מפורשת נגדו. כלומר לא היה בקי היטב בתלמוד לפני שפסק הלכה זו.

שני הדברים לענ"ד בלתי נכונים, גם בלי להיכנס לנדון המדובר. אלא שאין זה המקום לכך.

ומ"מ מאחר שכתבת לגבי הלשון, שהיא עיקר הנושא, אעיר מעט, ברשותך.
לענ"ד מעיקר הדבר היה ראוי לכתוב (לדעתך, כי לא נכנסתי לסוגיא הזאת) שדבריו תמוהים ואין להם מקום, וכ"כ כמה אחרונים את דבריו. כך אתה מעמיד את עצמך מול הח"ח וחולק על דבריו, ומביא כסיוע דברי האחרונים המסייעים. וזו זכותך אם הגעת להוראה (ואפילו בלי להביא דברי המסייעים, אלא כדי שיותר יתקבלו דבריך למי שאינו מכירך או שבמבט ראשון יסבור שאין בדבריך ממש ולא ירצה אפילו לעיין בדברים).
אך אם אתה חושש ללשון זלזול ונוהג סלסול כנהוג בדורנו, ראוי לך לכתוב בלשון אחרת:
ואף שהח"ח העלה שיש בדבר ספק איסור תורה ויש להחמיר בדבר, מ"מ מצינו להרבה אחרונים שכתבו שהוא היתר גמור, וכן נלע"ד.
כך אתה נמצא בעמדה של 'מציג את הדברים בצורה אובייקטיבית', ונותן משקל לח"ח של יחיד מול רבים, והרי גם אם לא הגעת להוראה, אתה משכנע את הקורא שהלכה כרבים.

 

[איתן]

נכון שדברי הירושלמי אמורים לעניין שמועה. אבל כוונתו שיראה כאילו עומד כנגדו ובזה יזכה למיתון דבריו כעין מה שאמרו חז"ל בירושלמי על הבאת שמועה שע"י כן ידייק. וזה שכתב הרב ז"ל "כמאמר חז"ל" כלומר כמו מאמר חז"ל ולא פשוט ציין לירושלמי.

גם אני סבור שלא נתכוין הרב בדרכי העיון והרב האחר להביא דברי הירושלמי כראיה ברורה וכדו'.
ולפיכך אמרתי: אינם ענין לנ"ד. כי לפי האמת אין שייכות בין הדברים.
כאן מדובר לנקוט לשון 'מכבדת', שהוא דבר חיצוני לגמרי לעצם ההלכה.
ההלכה עצמה בטהרתה מתחילה ומסתיימת במילים: נכון ולא נכון. אמת או שקר.
(יש בזה כמובן מדרגות מדרגות, ומכאן הנוסחים המורכבים של 'אמת מעיקר הדין, אבל לכתחילה ראוי להחמיר' וכדו').

ואילו בירושלמי מדובר על לדייק את לשון השמועה.
להביא את הירושלמי לנ"ד, הוא כמו לסיים הלכה שנחלקו בה הדעות, להעלות לקולא ולכתוב את המשפט המפורסם 'כחא דהתירא עדיף'.
ברור שהוא רק מליצה, אבל מכאן ואילך מתפרש הדבר אצל רבים כמשמעות הלשון עצמה. ועל כך יש להעיר שלפי האמת אינו ענין.

ככלל, דרכם של חכמי הספרדים מאז ומעולם להשתמש לעתים במליצות מעין אלו ובמובאות דומות מצד הלשון בלבד, רק בשביל לייפות הענין או לרמוז לדבר דומה, ולא לתת לו את המשמעות האמיתית של המושג ההוא.
אבל בגלל שלפעמים טועים בדבר, לענ"ד צריך להעיר.
אם לדעתך הדבר ברור מלכתחילה, עדיף טפי.

 

[איתן]

ובהיותנו בארץ הקודש יאחז צדיק דרכו דרך תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה

גם זה דבר שיש להעיר עליו, כי בכל דברינו ומקרינו אנו הולכים אחרי תלמוד בבלי ודוקא בזה הענין נלך כהירושלמי?
ושיבתנו ב"ה לארץ הקודש כמובן אינה ענין לזה, וקרוב בעיני לדברי האומר שבשיבתנו לכאן יש לנו להורות כהירושלמי נגד הבבלי...
אלא שגם זה מליצה בעלמא.
וכבר מצינו לחכמי א"י גופייהו שנשתמשו בלשונות קשים, ומי לנו גדול מרבינו הגדול והקדוש שסידר המשנה, ואמר 'כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו'.
ואכן יש לבאר כיצד דבר זה מתיישב עם 'מנעימים זה לזה'. ואולי בשעת הדיון עצמו אין הדברים אמורים וצ"ע ואין הפנאי מסכים לע"ע.

כן יש לעמוד על כל הדברים האמורים שם, כי יש שם עירוב כמה נושאים לענ"ד ואכמ"ל.

מ"מ יישר חיליה שמביא לנו מדברי רבותינו כדי שנוכל מעתה לדון בהם כראוי, ולבחון מה הסיבות לנוהג שנשתרש בדורות האחרונים להקפיד ולהחמיר מאוד בלשונם בדברי הלכה.

 

[נוריאל עזרא]

אם לדעתך הדבר ברור מלכתחילה, עדיף טפי.

האמת לא דקדקתי בזה לפני שהערת את תשומת לבי, כך שאינני יכול לומר שזה היה ברור מלכתחילה. (אם כי נראה שהרב זצ"ל אכן נתכוון לסייג הדברים בלשונו המדוייקת) אין הכי נמי צריך לדקדק בדברים גם במקורות כדי לא לטעות וטוב שהערת.

 

[איתן]

הרב @נוריאל עזרא
עתה ראיתי שיש מי שמכניס את הפירוש הזה בתוך הירושלמי הנ"ל.
והוא הרב 'עלי תמר', וז"ל שם בסיום הדברים (ראשיתם לא נוגע לנ"ד, וגם המודגש כאן 'ולא לדחות דעתו בנקל' לא מצאתיו בדבריו לעיל):
"והנה פירשתי לעיל שאז ידייק היטב לרדת לעומק כוונת המחבר ולא לדחות דעתו בנקל וכן לא להעמיס בדבריו מה שלא עלה על דעתו מעולם, שהרי בעל השמועה עומד נגדו ומוחה נגד כל נסיון ממין זה. ומכאן אזהרה חמורה למבקרי ספרים, שיעיינו הדק היטב עד שחורצים משפטם על ערך הספר וחשיבותו.
וכן ראיתי בתולדות גדולים לרמ"ש גירונדי שמעתיק מספר זכר צדיקים לברכה, להרב הגדול ר"ח ניפי זצ"ל, וז"ל בעמוד קכ"ה, ויש לאדם להזהר הרבה בכבוד ספרי רז"ל הראשונים והאחרונים ומחבריהם וידע ויחשוב שכל ספר וחיבור שכתב אחד מחכמינו הוא חלקו שניתן לו מסיני, וכבר אמרו רז"ל לעולם יחשוב אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ויירא ויחרד וילפת מלדבר עליו. ואדרבא ישתדל לשבח ולפאר ולרומם את הספרים ומחבריהם ובזכות זה יצאו כנגדו בעת יציאת נשמתו להמליץ טוב בעדו לפני הקדוש ברוך הוא, עמ"ש בב"מ עכ"ל. ובכלל זה כשעושים אזכרה או הספד יראה כאלו עומד כנגדו וכמו שאמר רב בשבת דף קנ"ג, אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, כלומר שאם ישווה נגד עיניו שהנספד עומד כנגדו לא יספיד רק משפה ולחוץ ולבו בל עמו אלא יחם לבבו בהספדו". עכ"ל הרב עלי תמר.
והוא שלא כמ"ש אני לעיל (כי לענ"ד באמת אינו שייך לענין המדובר שם בירושלמי שמדברים על 'דיוק מסירת השמועה' ותו לא, ומאמר זה נכתב אחר דין 'שלשול השמועה' עד ככל האפשר). והבוחר יבחר.

 

[נוריאל עזרא]

הרב @נוריאל עזרא
עתה ראיתי שיש מי שמכניס את הפירוש הזה בתוך הירושלמי הנ"ל.
והוא הרב 'עלי תמר', וז"ל שם בסיום הדברים (ראשיתם לא נוגע לנ"ד, וגם המודגש כאן 'ולא לדחות דעתו בנקל' לא מצאתיו בדבריו לעיל):
"והנה פירשתי לעיל שאז ידייק היטב לרדת לעומק כוונת המחבר ולא לדחות דעתו בנקל וכן לא להעמיס בדבריו מה שלא עלה על דעתו מעולם, שהרי בעל השמועה עומד נגדו ומוחה נגד כל נסיון ממין זה. ומכאן אזהרה חמורה למבקרי ספרים, שיעיינו הדק היטב עד שחורצים משפטם על ערך הספר וחשיבותו.
וכן ראיתי בתולדות גדולים לרמ"ש גירונדי שמעתיק מספר זכר צדיקים לברכה, להרב הגדול ר"ח ניפי זצ"ל, וז"ל בעמוד קכ"ה, ויש לאדם להזהר הרבה בכבוד ספרי רז"ל הראשונים והאחרונים ומחבריהם וידע ויחשוב שכל ספר וחיבור שכתב אחד מחכמינו הוא חלקו שניתן לו מסיני, וכבר אמרו רז"ל לעולם יחשוב אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ויירא ויחרד וילפת מלדבר עליו. ואדרבא ישתדל לשבח ולפאר ולרומם את הספרים ומחבריהם ובזכות זה יצאו כנגדו בעת יציאת נשמתו להמליץ טוב בעדו לפני הקדוש ברוך הוא, עמ"ש בב"מ עכ"ל. ובכלל זה כשעושים אזכרה או הספד יראה כאלו עומד כנגדו וכמו שאמר רב בשבת דף קנ"ג, אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, כלומר שאם ישווה נגד עיניו שהנספד עומד כנגדו לא יספיד רק משפה ולחוץ ולבו בל עמו אלא יחם לבבו בהספדו". עכ"ל הרב עלי תמר.
והוא שלא כמ"ש אני לעיל (כי לענ"ד באמת אינו שייך לענין המדובר שם בירושלמי שמדברים על 'דיוק מסירת השמועה' ותו לא, ומאמר זה נכתב אחר דין 'שלשול השמועה' עד ככל האפשר). והבוחר יבחר.

נפלא, ייש"כ!

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

והנה בדור הזה נתהפכו היוצרות, כי מעיקר הדבר היה ראוי להשיג בתקיפות וכנ"ל, אלא שנהגו להחמיר על עצמם ולהשיג בסגנון 'מכובד' יותר. ואילו עתה, כל שאינו משיג 'בסגנון החדש' נעשה כמוקצה מחמת מיאוס, והרי הוא 'שלא כדרכה של תורה' ומצוה לבזותו ולהשפילו בכל מיני השפלה.

ו'דרכה של תורה' זו איני יודע מה מקורה.
כי בתנאים ואמוראים מצינו לשונות חריפים ביותר, ודרך כלל אמרו 'נעשים כאויבים זה לזה', ואין לך אויב המדבר רכות לאויבו.
(ואף שנאמר 'את והב בסופה', הנה האהבה היא ענין אחר זולת הלשונות החריפים, כמבואר בלשון הראב"ד הנ"ל, ואפילו אם ניתן לה מקום בלשון ג"כ, לעתים אין מגיעים לכלל הסכמה, ואין כאן 'סופה').
וכי מפני שהחמירו והנהיגו עצמן בחסידות לדבר רכות, מעתה כל העושה כעיקר הדבר משום אורייתא דמרתחא ליה, יגרע חלקו ויהיה מחמת זה נרדף ונסקל, ויפיקו עליה תחת כל עץ רענן קל קרנא משרוקיתא על מה יוצא זה ליסקל, על שזלזל בכבודו של רבי פלוני.
הכך דרכה של תורה להשיב שכר לעמליה?
ועוד אני אומר,
בשלמא אם היו הלשונות החריפים נאמרים במשרוקיתא רבתא כמעטפת להתנגדות העניינית, ומהווים אחוזים קטנים מכל אשר ייאמר בזה, החרשתי, כי כשם שלעמל התורה ראוי להשיג בלשון חריפה, כך ראוי לשכנגדו להשיבו בלשון חריפה, אולם כאשר כל חריפות הלשון אינה אלא על ה'זלזול' עצמו, הרי הדברים סותרים זה את זה, שהרי מאיזה טעם יוצא המשיג בלשון חריפה? משום עצם הדבר שעמל התורה ההוא כתב בלשון חריפה! ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דהעמל ההוא? וכי אם הלה התנהג שלא כדרכה של תורה לשיטתך, הותר לך לבזותו כדרכה של תורה (ולאו דלא תקום היכא אזל? או שמא כבר יצא מכלל עמך...).

ולא עוד, אלא שכנגד 'כבודו של החכם' הנשמר עד למאוד, הפסדנו הרבה מדקדוקה של הלכה והוראה, כי כבר נודע מש"כ הגר"ש היימן בהקדמתו לב"ק, שהלשונות החריפים של הראב"ד, הם המה חלק בלתי נפרד מההשגה, ובלעדיהם היתה חסרה, כי היה הקורא עלול לחשוב שאינה אלא הערה שיש לתרצה בקל, ועל כן הוכרח הראב"ד לכתוב עד כמה רחוקה סברת הרמב"ם בענין זה מן האמת (לדעתו ז"ל). ומעתה גם המיישב את השגתו יצטרך להבין דעתו אל נכון. [וזה מעין הסיבה השניה הנ"ל, אולם מצד אחר, של האחריות להעביר את התורה הנמצאת אצל החכם בצורתה המדויקת ביותר].
וכל זה חסר לנו כשאנו מסירים את כל החריפות, כי הכל נאמר בשלווה ובדרכי נועם, ואין אתה יודע מה מרחק הדעות בין החולקים. דרך משל, חידושו של הגרמ"א המפורסם על ברכת המצה, אשר יצא נגדו חוצץ בחזו"ע, ברי לי כי הוכרח בזה החזו"ע לצאת חוצץ שלא כדרכו, דוקא משום החידוש הבלתי נתפס שראה בדברים, והרי הם מורים על מרחק דעתו היטב היטב. ומשום כך גם בשעת ההדפסה כששככה חמתו לא השמיט לשונו החריפה מן הספר.
וכן היה ראוי לנו לידע בירור ומיצוי דעתם של הפוסקים בכל דבר וענין, אלא שהחמירו שלא לפגוע בכבוד החכמים.
ולבי אומר לי, שסיבת הדבר היא ירידת הדורות בענין כבוד חכמים, שראו צורך לחזקו בדורות האחרונים יותר ויותר.
(וכיו"ב ראיתי בהקדמת הג"ר משה לוי לאחד מספריו, שכתב שאת לשונות הכבוד האריך ליתן דוקא לחכמי זמנינו. ע"ש).

כל דבריך נכונים כל עוד ב' החכמים שווים פחות או יותר בדרגתם התורנית
אבל - לדוגמא - כשהיעב"ץ כותב בלשון חריפה על הראשונים, החיד"א מעיר עליו בתקיפות על עצם זה שהוא מדבר בתקיפות
[להבהיר שאיני מכיר כלל את הג"ר אופיר שליט"א, ואין לי שום דרך לדעת אם הוא שייך לציור הראשון או השני]

אבל דברי הרב פעלים כפי שהביאם בדרכי העיון אכן מורים דבר נוסף

כמדומה שזה הוספת הגר"מ מאזוז זצ"ל על דברי הרב פעלים

 

[אברימי]

אם כבר, טול הלשון החריפה שסברת שיצטערו עליה, וקח לך את המודגש.
בזה יש יותר זלזול מ'הדברים פשוטים'.
א) היתה לח"ח 'מגמה' להחמיר. דבר שלפי האמת והיושר אינו ראוי.
ב) יש גמרא מפורשת נגדו. כלומר לא היה בקי היטב בתלמוד לפני שפסק הלכה זו.

שני הדברים לענ"ד בלתי נכונים, גם בלי להיכנס לנדון המדובר. אלא שאין זה המקום לכך.

חבל שאינך נכנס לנידון המדובר...
א. אכן, אם יש מקום להחמיר בדיני לשה"ר הח"ח העדיף להחמיר ולא להקל. זה נושאים כ"כ חמורים שאם יש ספק חומרא העדיף להחמיר בהם.
ופוק חזי, שאע"פ שיש מקומות שלפי שיטת הפסיקה יש מקום להקל, מ"מ לא מוציאים ספרים החולקים על הח"ח בגלל רגישות העניין. וה"ה הכא. (לא שהוא מחמיר סתם, אלא שאם יש אפשרות להקל ואפשרות להמיר יעדיף להחמיר).
ב. תראה את הנידון המדובר.
כשמישהו אמר לי שהח"ח כותב שיש "לא תיקום" גם לא בממון, מיד קפצו והקשו עליו, הרי הגמ' במפורש אומרת: "והכתיב לא תקום ולא תטור, ההוא בממון הוא דכתיב" וכו', אז איך אפשר לומר נגד הגמ' שזה גם לא בממון.
ואחר העיון בבאר מים חיים, הובן מחמת מה פסק כן, ועדיין נשארנו בצ"ע על דבריו שפסק להלכה דיוק בראשונים אחרת מגמ' מפורשת וראשונים אחרים מפורשים, ואחר העיון בדברי האחרונים מצינו שכבר דחו דבריו.
[אולי בהמשך אפתח נושא חדש בעניין "לא תיקום" בשאר דברים שאינם ממון, ושם נדון בביאור הדברים ובפרטן].