והנה בדור הזה נתהפכו היוצרות, כי מעיקר הדבר היה ראוי להשיג בתקיפות וכנ"ל, אלא שנהגו להחמיר על עצמם ולהשיג בסגנון 'מכובד' יותר. ואילו עתה, כל שאינו משיג 'בסגנון החדש' נעשה כמוקצה מחמת מיאוס, והרי הוא 'שלא כדרכה של תורה' ומצוה לבזותו ולהשפילו בכל מיני השפלה.
ו'דרכה של תורה' זו איני יודע מה מקורה.
כי בתנאים ואמוראים מצינו לשונות חריפים ביותר, ודרך כלל אמרו 'נעשים כאויבים זה לזה', ואין לך אויב המדבר רכות לאויבו.
(ואף שנאמר 'את והב בסופה', הנה האהבה היא ענין אחר זולת הלשונות החריפים, כמבואר בלשון הראב"ד הנ"ל, ואפילו אם ניתן לה מקום בלשון ג"כ, לעתים אין מגיעים לכלל הסכמה, ואין כאן 'סופה').
וכי מפני שהחמירו והנהיגו עצמן בחסידות לדבר רכות, מעתה כל העושה כעיקר הדבר משום אורייתא דמרתחא ליה, יגרע חלקו ויהיה מחמת זה נרדף ונסקל, ויפיקו עליה תחת כל עץ רענן קל קרנא משרוקיתא על מה יוצא זה ליסקל, על שזלזל בכבודו של רבי פלוני.
הכך דרכה של תורה להשיב שכר לעמליה?
ועוד אני אומר,
בשלמא אם היו הלשונות החריפים נאמרים במשרוקיתא רבתא כמעטפת להתנגדות העניינית, ומהווים אחוזים קטנים מכל אשר ייאמר בזה, החרשתי, כי כשם שלעמל התורה ראוי להשיג בלשון חריפה, כך ראוי לשכנגדו להשיבו בלשון חריפה, אולם כאשר כל חריפות הלשון אינה אלא על ה'זלזול' עצמו, הרי הדברים סותרים זה את זה, שהרי מאיזה טעם יוצא המשיג בלשון חריפה? משום עצם הדבר שעמל התורה ההוא כתב בלשון חריפה! ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דהעמל ההוא? וכי אם הלה התנהג שלא כדרכה של תורה לשיטתך, הותר לך לבזותו כדרכה של תורה (ולאו דלא תקום היכא אזל? או שמא כבר יצא מכלל עמך...).
ולא עוד, אלא שכנגד 'כבודו של החכם' הנשמר עד למאוד, הפסדנו הרבה מדקדוקה של הלכה והוראה, כי כבר נודע מש"כ הגר"ש היימן בהקדמתו לב"ק, שהלשונות החריפים של הראב"ד, הם המה חלק בלתי נפרד מההשגה, ובלעדיהם היתה חסרה, כי היה הקורא עלול לחשוב שאינה אלא הערה שיש לתרצה בקל, ועל כן הוכרח הראב"ד לכתוב עד כמה רחוקה סברת הרמב"ם בענין זה מן האמת (לדעתו ז"ל). ומעתה גם המיישב את השגתו יצטרך להבין דעתו אל נכון. [וזה מעין הסיבה השניה הנ"ל, אולם מצד אחר, של האחריות להעביר את התורה הנמצאת אצל החכם בצורתה המדויקת ביותר].
וכל זה חסר לנו כשאנו מסירים את כל החריפות, כי הכל נאמר בשלווה ובדרכי נועם, ואין אתה יודע מה מרחק הדעות בין החולקים. דרך משל, חידושו של הגרמ"א המפורסם על ברכת המצה, אשר יצא נגדו חוצץ בחזו"ע, ברי לי כי הוכרח בזה החזו"ע לצאת חוצץ שלא כדרכו, דוקא משום החידוש הבלתי נתפס שראה בדברים, והרי הם מורים על מרחק דעתו היטב היטב. ומשום כך גם בשעת ההדפסה כששככה חמתו לא השמיט לשונו החריפה מן הספר.
וכן היה ראוי לנו לידע בירור ומיצוי דעתם של הפוסקים בכל דבר וענין, אלא שהחמירו שלא לפגוע בכבוד החכמים.
ולבי אומר לי, שסיבת הדבר היא ירידת הדורות בענין כבוד חכמים, שראו צורך לחזקו בדורות האחרונים יותר ויותר.
(וכיו"ב ראיתי בהקדמת הג"ר משה לוי לאחד מספריו, שכתב שאת לשונות הכבוד האריך ליתן דוקא לחכמי זמנינו. ע"ש).