קיבלתי.
העתקה מדברי החשוקי חמד בתוספת 'יש לחקור'.
בסוף הקטע כתב [עיין בחשוקי חמד...]
לשון חשוקי חמד מסכת שבת דף קו עמוד ב
שאלה. כתב השו"ע (סימן תרל סעיף יב) לענין סוכה, וז"ל: "יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה ואפילו ביום טוב, ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם". מהי ההלכה כשאותו שהועמד שם צריך ללכת, האם מותר לקרוא לשני שיעמוד לצד הראשון לפניו או לאחריו, ואחרי שיעמוד השני, יהיה מותר לראשון ללכת, על אף שהשני יודע מכך, והטעם, דבשעה שהשני בא אינו עושה כלום, שהרי בין כך איכא מחיצה מבלעדיו ואינו מוסיף למחיצה המתרת ואח"כ כשהראשון הולך, נעשית המחיצה של השני מאליה.
תשובה. הדבר דומה למה דשנינו במסכת שבת (דף קו ע"ב) "ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו (דמותר לכתחילה). וכתב המשנ"ב (סימן שטז ס"ק כד) "יכול השני לישב בצדו, ואפילו אם כוונתו בשביל הצבי שרי, כיון דכבר נצוד ע"י הראשון", כלומר מותר לשני לכוין מראש להתיישב ליד הראשון במטרה שהראשון יעזוב את מקומו והשני ימשיך בשמירת הצבי, אם כן גם בעניננו מותר לשני לכוין לעמוד כעת מאחורי הראשון במטרה ליצור אח"כ מחיצה, מאחר וכעת כאשר הוא נעמד אינו עושה מחיצה המתרת, ומה שאח"כ כאשר הראשון עוזב, הופך הוא להיות מחיצה פעולה זו נעשית ממילא ומותרת כשם שלראשון מותר לעזוב את הצבי.
והנה כתב השו"ע (סימן שסב סעיף ו) "אם באו מתחלה שלא לדעת אף על פי שאחר כך הרגישו אין לחוש", ועיין פרמ"ג (א"א סימן שסב ס"ק יג) דחילק בין אם הם עומדים לבין מהלכים "דאם לאחר שהועמדו ידעו שהם משמשים כעירוב ומחיצה שרי הואיל ונעשית בשוגג, משא"כ כשהם מהלכים הוי בכל רגע מחיצה חדשה", עכ"פ הידיעה לאחר מעשה מהני אם כן גם בעניננו מהני, שהרי מתחילה לא נעשה לשם מחיצה מתרת ואח"כ נעשה מעצמו.
אלא דעדיין יש לדון מה הטעם דאסור שידעו האנשים העושים המחיצה דהם עושים מחיצה, והנה הט"ז (סק"ג הביאו המשנ"ב סקל"ט) הקשה דמה מועיל דאינם יודעים, הלא העושה המחיצה יודע, והאנשים אינם אלא כעצים ואבנים, ותירץ "דבמחיצה כזו אין בה איסור בנין בשבת, מ"מ אסור כשידעו, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת, ואפילו במזיד אסור ודינו כמחיצה הנעשית במזיד", ואפשר דזהו ספיקו של הפרמ"ג (הובא בשער הציון ס"ק כג) מה הדין בהעמידם מערב שבת והם יודעים דהם עושים מחיצה, וכתבו דהעולת שבת מסתפק בזה, הרי דאף על פי שהעמידם בערב שבת דאין על כך סרך מלאכה, בכל זה יש מקום לאסור, והטעם נראה שלא יבואו לזלזל באיסור שבת, אם כן יתכן דגם בעניננו כל שכן דיש לאסור.
אלא דסיים השער הציון (שם) "ונראה דבשעת הדחק יש להקל", וא"כ אפשר דה"ה בעניננו בשעת הדחק אפשר להקל, ועוד נראה דאם יעמיד שם ליד העומד פלטה של עץ או שלחן או כל מחיצה שהיא, מסתבר להיתר, דהרי בשעה שהעמיד את העץ לא עשה מחיצה מתרת דכבר אינה מחיצה, ואח"כ כשהאדם מסתלק לא עשה ולא כלום והוא עומד מעצמו, וגם אין כאן חשש שיבואו לזלזל באיסור שבת.
וכל זה הוא לענין טלטול בשבת דהטעם שאסור לו לידע כדי שלא יבאו לזלזל בשבת, אולם לענין עשיית דופן בסוכה, איכא טעמא אחרינא, והטעם כתב הביאור הלכה (סימן תרל סעיף יב ד"ה ובלבד) וז"ל "עיין בלבוש דאם ידע שבשביל מחיצה הועמד הוי דרך קביעות ומחיצה קבוע ואסור לעשות כן ביום טוב, עכ"ל הלבוש, וכתב הביאור הלכה ר"ל מפני שהוא דרך בנין כשיודע שעומד לשם מחיצה הוא מתנהג בזה דרך מחיצה קבוע ואסרוהו רבנן", ולטעם זה, אם כבר נעשה מחיצה והוא רק עומד שם ולא עשה כלום אפשר דמותר, וצ"ע.
העתקה מדברי החשוקי חמד בתוספת 'יש לחקור'.
בסוף הקטע כתב [עיין בחשוקי חמד...]
לשון חשוקי חמד מסכת שבת דף קו עמוד ב
שאלה. כתב השו"ע (סימן תרל סעיף יב) לענין סוכה, וז"ל: "יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה ואפילו ביום טוב, ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם". מהי ההלכה כשאותו שהועמד שם צריך ללכת, האם מותר לקרוא לשני שיעמוד לצד הראשון לפניו או לאחריו, ואחרי שיעמוד השני, יהיה מותר לראשון ללכת, על אף שהשני יודע מכך, והטעם, דבשעה שהשני בא אינו עושה כלום, שהרי בין כך איכא מחיצה מבלעדיו ואינו מוסיף למחיצה המתרת ואח"כ כשהראשון הולך, נעשית המחיצה של השני מאליה.
תשובה. הדבר דומה למה דשנינו במסכת שבת (דף קו ע"ב) "ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו (דמותר לכתחילה). וכתב המשנ"ב (סימן שטז ס"ק כד) "יכול השני לישב בצדו, ואפילו אם כוונתו בשביל הצבי שרי, כיון דכבר נצוד ע"י הראשון", כלומר מותר לשני לכוין מראש להתיישב ליד הראשון במטרה שהראשון יעזוב את מקומו והשני ימשיך בשמירת הצבי, אם כן גם בעניננו מותר לשני לכוין לעמוד כעת מאחורי הראשון במטרה ליצור אח"כ מחיצה, מאחר וכעת כאשר הוא נעמד אינו עושה מחיצה המתרת, ומה שאח"כ כאשר הראשון עוזב, הופך הוא להיות מחיצה פעולה זו נעשית ממילא ומותרת כשם שלראשון מותר לעזוב את הצבי.
והנה כתב השו"ע (סימן שסב סעיף ו) "אם באו מתחלה שלא לדעת אף על פי שאחר כך הרגישו אין לחוש", ועיין פרמ"ג (א"א סימן שסב ס"ק יג) דחילק בין אם הם עומדים לבין מהלכים "דאם לאחר שהועמדו ידעו שהם משמשים כעירוב ומחיצה שרי הואיל ונעשית בשוגג, משא"כ כשהם מהלכים הוי בכל רגע מחיצה חדשה", עכ"פ הידיעה לאחר מעשה מהני אם כן גם בעניננו מהני, שהרי מתחילה לא נעשה לשם מחיצה מתרת ואח"כ נעשה מעצמו.
אלא דעדיין יש לדון מה הטעם דאסור שידעו האנשים העושים המחיצה דהם עושים מחיצה, והנה הט"ז (סק"ג הביאו המשנ"ב סקל"ט) הקשה דמה מועיל דאינם יודעים, הלא העושה המחיצה יודע, והאנשים אינם אלא כעצים ואבנים, ותירץ "דבמחיצה כזו אין בה איסור בנין בשבת, מ"מ אסור כשידעו, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת, ואפילו במזיד אסור ודינו כמחיצה הנעשית במזיד", ואפשר דזהו ספיקו של הפרמ"ג (הובא בשער הציון ס"ק כג) מה הדין בהעמידם מערב שבת והם יודעים דהם עושים מחיצה, וכתבו דהעולת שבת מסתפק בזה, הרי דאף על פי שהעמידם בערב שבת דאין על כך סרך מלאכה, בכל זה יש מקום לאסור, והטעם נראה שלא יבואו לזלזל באיסור שבת, אם כן יתכן דגם בעניננו כל שכן דיש לאסור.
אלא דסיים השער הציון (שם) "ונראה דבשעת הדחק יש להקל", וא"כ אפשר דה"ה בעניננו בשעת הדחק אפשר להקל, ועוד נראה דאם יעמיד שם ליד העומד פלטה של עץ או שלחן או כל מחיצה שהיא, מסתבר להיתר, דהרי בשעה שהעמיד את העץ לא עשה מחיצה מתרת דכבר אינה מחיצה, ואח"כ כשהאדם מסתלק לא עשה ולא כלום והוא עומד מעצמו, וגם אין כאן חשש שיבואו לזלזל באיסור שבת.
וכל זה הוא לענין טלטול בשבת דהטעם שאסור לו לידע כדי שלא יבאו לזלזל בשבת, אולם לענין עשיית דופן בסוכה, איכא טעמא אחרינא, והטעם כתב הביאור הלכה (סימן תרל סעיף יב ד"ה ובלבד) וז"ל "עיין בלבוש דאם ידע שבשביל מחיצה הועמד הוי דרך קביעות ומחיצה קבוע ואסור לעשות כן ביום טוב, עכ"ל הלבוש, וכתב הביאור הלכה ר"ל מפני שהוא דרך בנין כשיודע שעומד לשם מחיצה הוא מתנהג בזה דרך מחיצה קבוע ואסרוהו רבנן", ולטעם זה, אם כבר נעשה מחיצה והוא רק עומד שם ולא עשה כלום אפשר דמותר, וצ"ע.
