חידושו הנפלא של האול"צ לגבי קטן שהגדיל שממשיך לספור ספירת העומר

[שמעון טרבלסי]

יתכן שגם זה כוונת האורל"צ
ופרט זה לא ברור לי.

על איזה נקודה מהציטוט כוונתך?

 

[כהן]

מכאן ואילך אם תרצה להשיב 'כדרכה של תורה' מדין 'תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול', ומדין 'יש מי שחושב שאם אנו חולקים על חכם פלוני - אנו לא מכבדים אותו, זה צמצום המוחין או קטנות המוחין', שהרי 'לא צריך לשבח את השמש', אבל וכו'.. - אתה מוזמן להשיב. יש הרבה חומר שכבר נכתב באשכולות המיועדים.

 

[מתוק מדבש]

גם אני עד לפני זמן מה הייתי מחסידיו של הרב יצחק, עד שפקח ה' עיני ולמדתי ברצינות, ומאז לא קיבלתי כל דבר כתורה מסיני.
והמציאות היא שכל מי שלומד ברצינות מבין שלא תמיד הצדק עמו.
פעם זה היה עשרות היום זה כבר שטף של אברכים שיודעים ללמוד ובוחרים לעצמם דרך.
ומי שהסתובב בשבוע שעבר במבחן של הגר"א מלכה בבניני האומה
מבין מצוין למה אני מתכוין

 

[אמת וצדק]

דרך אגב, כדאי לעיין גם בדברי מרן הראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל בשו"ת מאמר מרדכי ח"ג סי' יז, הוא מגיע לאותה מסקנה של מרן הגרב"צ אבל מדרך שונה.

 

[מחשבות טובות]

מחמת שאיני מומחה גדול בהצגת הציטוטים, וכמו כן הדברים באו כאן בכפילה, לכן אסדר הדברים לפי כותרות שאכתוב בעצמי, ואעתיק קטעים מתוך המערכה שכתבתי זה עתה.
מה שכתבו שהגרב"ץ דיבר דווקא בקטן שהגדיל, ולא סתם שבגדול יש מצות חינוך, ראו מה שהבאתי מתלמידו הגדול רב ברכות יעטה מורה שליט"א ומה שהערתי והוספתי בזה:

עוד בעצם הסברא של האור לציון האם היא מופקעת וכדו' או שמא פשט ישר עמוק ונאמן:

כמו כן במה שטענו כאן שפסק החכם רבינו ב"צ זצ"ל בנוי וכו' על זה שמציאות ספירה מהני ועל זה שמועיל חינוך דקטן וכו', יש לשים לב שאדרבא ההיפך הוא הנכון, כל סברא כזו אם מכריעים כמותה בכוחה להכריח לברך ולא בעינא לתרוייהו יחד.
משא"כ סברות היבי"א צריכים להגיע לפחות לארבע הכרחים יחד כדי לא לברך:

• חדא דלא אמרינן ספק ספיקא בברכות וגם לא בספיה"ע אע"פ שאולי סברת הבה"ג דחויה ולא חיישינן לה אלא בודאי.
• שנית דמהני דוקא משום שיש צד אחד בדאורייתא, היפך עומק דברי תרוה"ד שהובהרו היטב אצל הגה"ק ר"מ הלוי ומצאם כבר אצל הגאון מקושטא בעל כהונת עולם (דו"ק שבענוותנו ובבקשת האמת כותב שהראו לו את זה, דלא כאותו אחד שכל היום מראים לו דברים והוא כותב אותם בשמו ורק כשמשיג על אחרים כותב שהראו לו וכביכול הוא לא מעיין בספרים אלו כדי לקנטר ולהוכיח חוסר הבנתו בכל ענין) שאין צורך בזה אלא רק בנידון תרוה"ד משא"כ בעלמא סגי במה שאין דעה כזו להדיא (וכל יושבי בית המדרש כל השומע יצחק, גם חסידים [לשעבר] של... המה ראו כן תמהו על מה שהקשו איזה מלקטים איך אומרים שאין פוסק שאומר כן הרי היביע אומר מביא פוסקים כאלה וכו', ודברי הבל ימעטו, כי ברור שהגאון הקדוש זי"ע לא בא אלא לבאר דברי תרומת הדשן וברור שהתרומת הדשן לא בא להתנבאות שעד ביאת המשיח לא יהיה איזה חכם שיאמר שלא לספור וכו', אלא שבראשונים לא מצאנו שיטה כזו וממילא אין לנו כוח להמציאה. והדברים פשוטים לכל מי שמבקש את האמת).
• שלישית, להכריח שמעשה קטן אינו כלום לגבי הקטן עצמו כשיגדיל.
• רביעית, להכריח שבשביל תמימות צריך ספירה שמקיים בה מצוה גמורה, ולא סגי בעצם המציאות שספר קודם לכן.

 

[מתוק מדבש]

ההכרח הכי גדול בעולם לסברת האור לציון שיכול לברך
זה למה הרמב"ם והשו"ע לא השמיעו דין זה
הם היו עקרים לא היה להם ילדים?

 

[מחשבות טובות]

ויען ראיתי שחסידי מורנו הגה"ק שר התורה והיראה חכם בן ציון, לחמו בצדק בכל עוז להעמיד שיטתו ולהבין כל פנינה מהמחרוזת המפוארת שבנה. אבל לא נתנו ליבם להעמיק בכוונת תרומת הדשן. [אשר כאמור הגה"ק ר"מ הלוי זצ"ל, הגם שבכתיבתו הענפה והסדורה מזכיר הוא את מרן ג"ע הגרע"י (וכפי שאמר בעצמו, וכידוע לכל מביני מדע כח כתיבה מסודרת זו ירש מהאבא רק הבן המלך דוד הגאון הראש"ל בעל ההלכה ברורה), בשילוב של מסירת שיעורים בעומק הגפ"ת יחד עם שיעורים בהלכה וחתירה משורשי הסוגיות עד להלכה למעשה, מזכיר הוא מאוד את חכם בן ציון, והמעיין בספר תולדותיו והנהגותיו יראה גם כי כוח הברכה והישועה היו בידו להפליא לא יאומן, וכמו שהיו אצל חכם בן ציון כידוע לי מעשרות מקרים פרטיים]. אשר מש"ב משה איש האלוקים, הוא האמת לאמיתה (ואי"ז סותר שאת סברת חכם בן ציון מוצאים אנו בריש דברי תרוה"ד כאמור לעיל כי בא ישי בן ברוך ומאשר שמנה לחמו), לכן אעתיק כאן כמה קטעים מתוך המערכה המורחבת בענינא דא.

​

והנה לפי הסברא המפורשת בתרומת הדשן וכפי שנקט המכתם לדוד שהיא עיקר הסיבה לברך, משום דסמכינן על דעת הסוברים שגם בזמן הזה מצות ספירת העומר היא דאורייתא והברכה נגררת אחר המצוה, מעתה עד כמה שאנו נוקטים נידון זה של ספירת יום מעכבת חברתה שזה רק ספק ולא ודאי, שהרי יש ראשונים החולקים על בה"ג, א"כ גם באופן שבודאי שכח לספור יום אחד, היה לנו לומר דכיון שמחויב להמשיך לספור מספק, יכול הוא גם לברך על ספירה זו. [ואולם נזכרתי שבזמנו שמעתי מידידי ומכובדי הג"ר אהרן סימן-טוב שליט"א משמיה דמרן הגרב"צ שאם שכח יום אחד לבה"ג אף בלא ברכה לא יספור כיון דהוי שקר, וא"כ לכאו' אי חיישינן לבה"ג אזי אין לו לספור וממילא גם אין לו לברך, וצ"ע]. וחזינן בתרוה"ד שלא היקל בזה אלא בספק שכח יום אחד, ומבואר שבנידון אי נקטינן כבה"ג, הרי זה חמור משאר ספק, וזה היפך מהלך הפוסקים לומר שסברת תרוה"ד היא דמעיקרא לא נקטינן כבה"ג, דלהאמור אדרבא נקטינן כוותיה בתורת ודאי טפי מסתם דעה בעלמא שהיא רק ספק. אלא שהנקודה היא כמבואר בדבריו, שאין כאן הכרעה בסברא או בבירור, אלא שכך היה המנהג לחוש לבה"ג. ודו"ק.​

​

ואולם באמת שני המהלכים של הני גאוני אדירי התורה דארץ יוון בכוונת תרומת הדשן אינם מובנים. כי מה שביאר במשאת משה שכוונת תרוה"ד לחלק שבשלשה ספיקות סמכינן לברך, מלבד מה שדחאו המכתם לדוד מכמה וכמה דוכתי (ומ"מ אינם סתירה לעצם ביאור זה בתרוה"ד דאפשר דאיהו תנא ופליג על אותם דוכתי הנזכרים בשו"ע, אלא זה רק הוכחה לעצם הפסיקה כאותו כלל, ומ"מ יש שהשיבו על ראיות אלו ואכמ"ל), הנה לשון תרוה"ד לא מורה שבא לצרף שלשה ספיקות, וביותר שבאמת אין כאן שלשה ספיקות להקל, אלא מלבד עצם הספק אם נקטינן כבה"ג יש עוד שתי אפשרויות שבכל אחד יש צד ספק להקל, דהיינו אם ספיה"ע בזה"ז דאורייתא יש לומר שמברכים על ספק מצוה דאורייתא ואם ספיה"ע בזה"ז דרבנן וליכא לצד הנ"ל מ"מ אמרינן שהסוברים דהוי דרבנן סברי נמי דלא בעינן תמימות בכל הימים, ודו"ק היטב שלא נוסף כאן צד ספק לקולא אלא אדרבא זהו הצד קולא הראשון ורק דאמרינן ליה לצד דליכא הך קולא דספיה"ע דאורייתא.​

​

כמו כן מהלך המכתם לדוד אינו מובן, דהנה כפי שהתבאר עצם הדבר שיש כאן מצוה דאורייתא, הרי זו סברא שלפי ראבי"ה מועילה גם בספק אחד ולא צריך לספק ספיקא. ולכאורה צריך לומר שהמכתם לדוד סבר שתרומת הדשן לא סמך על סברא זו אלא רק בצירוף ספק נוסף. אבל אי נימא שדוקא כאן לא סמך על סברא זו, משום שכבר נוהגים לחשוש לבה"ג ולא לברך, יוצא א"כ דבעלמא לא בעינן כלל ספק ספיקא אלא סגי בספק אחד במצוה, ונפל הך כללא דהמכתם לדוד (והיביע אומר שהחזיק בו בכל עוז). אלא צריך לחזור לקמייתא, שתרוה"ד לא סמך לגמרי על סברת ראבי"ה, אלא סבר לאומרה עכ"פ כשיש עוד ספק נוסף, ומזה נולד הכלל של ספק ספיקא לברך כשהמצוה דאורייתא. וכל מתבונן יבין הדוחק שבדבר, שפשיטא לתרוה"ד שבס"ס א"א לברך ולא הוצרך להזכיר זאת, ומאידך אף שהביא את ראבי"ה לא סבר כמותו לברך בספק מצוה אלא רק בצירוף ס"ס, ובכלל לא הסביר לנו מה זה הצירוף המוזר הזה, שלברך בספק מצוה לא מברכים, ולברך בספק ספיקא נמי לא מברכים, ורק בס"ס במצוה אפשר לברך. ויכולני לומר כל מיני הסברים ומהלכים לבאר זאת, אבל כמובן יש בזה מן הדחק ומן הלחץ לומר שזו כוונת תרוה"ד, שהִרבה במילים ואת העיקר ולא כתב ולא ביאר.​

​

והלום ראיתי לגה"ק משה הלוי איש האלוקים בברכת ה' (ח"א עמ' פז) שכבר כתב על ביאור המכתם לדוד שאינו מובן וגם עיקרו חסר בדברי תרומת הדשן. ולכן ביאר שכוונת תרוה"ד היא, שכיון שלדעת ראבי"ה בספק ספר צריך להמשיך לספור בברכה מדין ספיקא דאורייתא לחומרא, שהברכה נגררת אחר המצוה (וכדעת תר"י הנ"ל), א"כ אפשר שגם בה"ג יסבור כן ויורה לברך מספק, ואע"פ שאי"ז מוכרח מ"מ גם אין מוכרח להיפך ולא מצינו מי שיאמר שלא לברך, ואע"פ שלתוספות בכלל ספיה"ע היא דאורייתא, מ"מ מאידך לא מצאנו שהם סוברים כבה"ג שספירת יום אחד מעכבת חברתה, ועדיין לא מצאנו מי שיאמר להדיא שאין לברך בכה"ג, וממילא כיון שאין לנו שיטה כזו בפירוש אין לנו להמציא אותה ולחוש לה אלא שפיר מברכינן. וזכורני שיש שהקשה שמצאנו פוסקים הסוברים שלא לברך בספק שכח וכו', אך כוונת הגר"מ הלוי בתרוה"ד פשוטה, שעכ"פ בראשונים לא מצינו מי שיאמר זה, ומה אכפ"ל שאח"כ באו אחרונים והחמירו בזה, אנן בדידן שאין סיבה לזה, ודו"ק. וראה להלן () הנפ"מ בפירוש זה (ועיין 'בית נאמן' גליון 109 עמ' 4) ותוספת העמקה בכל המהלך.​

​

...​

​

​

ולביאור הגאון מהר"ם הלוי, שכבר הראנו שהוא המהלך שמתיישב היטב בדקדוק כל דברי תרוה"ד, נראה דהכא יש לברך. ואף שגם הוא בא מצד הסברא שהברכה נגררת אחר המצוה דאורייתא, מכל מקום לא דמי למהלך המכתם לדוד דכוותיה נקט היביע אומר, דלפי היבי"א בעינן תרי ספיקי על הצד שהספירה דאורייתא, ולהכי דחה דהכא ממ"נ ליכא ס"ס כי הספק הנוסף לברך הוא שמא ספיה"ע דרבנן ואתי חיובא דקטנות דרבנן ומפיק לה, אבל לפי מהר"ם הלוי כל מה שהוצרך תרוה"ד לזה הוא בנידונו שיש ספק במציאות אם ספר או לא ואילו הויא ספיה"ע דרבנן לא היינו מורים לו לחזור ולברך, אבל לגבי קטן שהגדיל הגם שצד אחד לברך הוא שספיה"ע מדרבנן, בכל זאת שפיר קיימא בזה סברת תרוה"ד דלא מצאנו שיטה הסוברת בזה שלא לברך, דבה"ג גופיה הסובר שספירה אחת מעכבת חברתה, יתכן שסובר שמ"מ מה שספר הקטן בקטנותו מהני לגדלותו כיון שגם תרי דרבנן מפיק חד דרבנן, ולא צריך להגיע לצד שספיה"ע דאורייתא כדי לברך בהך ספק ספיקא, ודוק"ה. ושו"ר דהכי נקט שם (עמ' צג) בברכת ה' גופיה, עיי"ש בכל דבריו.​

​

[ואמנם הראוני בספר ליקוט אחד שהביא דברות הברכת ה', והאריך לתמוה עליו איך חולק על כל האחרונים ואיך בודה סברות מליבו. ולא העתקתי דבריו, כי מלבד שהמה מעורבבים וגם כפולים ומוכפלים לחינם, גם זאת מוכח מכל דבריו שלא יכל או לא רצה להבין עומק כוונת הגאון ר"מ הלוי זצ"ל, והתעלם מכך שאין כאן "ביאור" בעלמא בדברי תרומת הדשן, אלא זה ממש תוכן דברי תרומת הדשן למי שיש לו בינה להסתכל על כל דבריו כמקשה אחת, וגם התעלם ממה שציין בברכת ה' שמצא שכבר כתב אחד מגדולי פוסקי אשכנז הגאון חיי אדם (ח"א כלל ה סעיף ו בנשמת אדם) שהמעיין בגוף דברי תרוה"ד יראה להדיא שלא בא מכח ספק ספיקא אלא משום דלראבי"ה הוי ספירה דאורייתא, וגם התעלם ממה שכתב (בענוותנותו ואמיתותו) הגאון רבי משה הלוי שהראוהו לגאון הקדמון רבי משה הכהן מקושטא בספרו כהונת עולם (בהשמטות דצ"ט ע"א) שביאר כן את דברי התרומת הדשן (והוסיף שכ"כ בשו"ת והשיב משה הכהן סימן כט ובשו"ת וישב אברהם סימן מח), ואני לא התעצלתי אלא עיינתי שם בדבריו וראיתי שבדברינו הנזכרים (וגם באלו שנשארו בליבי ולקולמוסא לא גליא) זכיתי לכוון להרבה מדבריו הנפלאים במה שהקשה על המהלך של ג' ספיקות ועל המהלך של ס"ס שמכל דברי תרוה"ד נראה שלא התכוון לזה, עיי"ש היטב. נמצאנו למדים כי משה אמת ותורתו אמת, ואיתפשטותא דמשה חזינן הכא, ברוך שבחר בהם ובמשנתם.​

​

ולחביבות דברי קדשו דמורנו הגר"מ הלוי, אמרתי אשתעשע בהם, ואקדים מה ששאלני ידידי הגאון החריף רבי ישראל מאיר דני שליט"א, דלפי האמור שבספק שכח יום אחד אתינא עליה מצד שיטת ראבי"ה שהספירה בזה"ז דאורייתא והברכה נגררת בעקבותיה ואילו בקטן שהגדיל אתינן עליה מצד הדעה דתרי דרבנן מפיק חד דרבנן, א"כ כאשר יבואו שני אנשים לשאול שתי שאלות אלו יחד, לא נוכל להורות להם לברך, יען סתרי אהדדי דממה נפשך אי הוי דאורייתא אזי אין לקטן שהגדיל לברך ואי הוי דרבנן אזי אין למסופק לברך, וכדחזינן בסוגיא ד'שני שבילין' (טהרות פ"ה מ"ה, עי' פסחים י. וכתובות כז.). והשיבותיו, שאפשר דדוקא ענין מציאותי אמרינן ביה דאין להורות שתי הוראות הסותרות זו את זו, משא"כ הכא שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים וסותר רק מצד הדעות בהלכה, ובפרט דהכא הסתירה אינה ניכרת כלל אלא למביני מדע וכל שכן האידנא שהאמת נעדרת וכמעט כל העולם לא עמד על יושר מהלך זה, וכל כהאי גוונא ליכא סתירה גלויה וממילא ליכא חוכא ואיטלולא בהוראה כפולה זו. אמנם אנוכי מעיקרא התעוררתי שיש נידון שמשולב בו שני המהלכים הנזכרים שסותרים זה את זה, והיינו בקטן שהגדיל ואח"כ יש לו ספק שמא שכח לספור יום אחד, שאם באנו לומר לו לספור מספק משום דסמכינן אהא דספיה"ע בזה"ז דאורייתא, א"כ כבר אי אפשר לומר לו שיספור בתור קטן שהגדיל שזה רק על הצד שהספירה מדרבנן ואתי תרי דרבנן ומפיק לה, ודוק"ה שהוא פלא. ואי נימא דלגבי ספק זה, אמרינן שכבר הוכרע שהוא יכול לברך בתור קטן שהגדיל, אכתי איכא לספוקי כאשר מסתפק שמא שכח לספור יום אחד קודם שהגדיל, וי"ל וצ"ע.​

 

[כהן]

הם היו עקרים לא היה להם ילדים?

מי אמר שהילדים 'שלהם' נולדו בספירת העומר?

 

[כהן]

[ואמנם הראוני בספר ליקוט אחד שהביא דברות הברכת ה', והאריך לתמוה עליו איך חולק על כל האחרונים ואיך בודה סברות מליבו. ולא העתקתי דבריו, כי מלבד שהמה מעורבבים וגם כפולים ומוכפלים לחינם, גם זאת מוכח מכל דבריו שלא יכל או לא רצה להבין עומק כוונת הגאון ר"מ הלוי זצ"ל, והתעלם מכך שאין כאן "ביאור" בעלמא בדברי תרומת הדשן, אלא זה ממש תוכן דברי תרומת הדשן למי שיש לו בינה להסתכל על כל דבריו כמקשה אחת, וגם התעלם ממה שציין בברכת ה' שמצא שכבר כתב אחד מגדולי פוסקי אשכנז הגאון חיי אדם (ח"א כלל ה סעיף ו בנשמת אדם) שהמעיין בגוף דברי תרוה"ד יראה להדיא שלא בא מכח ספק ספיקא אלא משום דלראבי"ה הוי ספירה דאורייתא, וגם התעלם ממה שכתב (בענוותנותו ואמיתותו) הגאון רבי משה הלוי שהראוהו לגאון הקדמון רבי משה הכהן מקושטא בספרו כהונת עולם (בהשמטות דצ"ט ע"א) שביאר כן את דברי התרומת הדשן (והוסיף שכ"כ בשו"ת והשיב משה הכהן סימן כט ובשו"ת וישב אברהם סימן מח), ואני לא התעצלתי אלא עיינתי שם בדבריו וראיתי שבדברינו הנזכרים (וגם באלו שנשארו בליבי ולקולמוסא לא גליא) זכיתי לכוון להרבה מדבריו הנפלאים במה שהקשה על המהלך של ג' ספיקות ועל המהלך של ס"ס שמכל דברי תרוה"ד נראה שלא התכוון לזה, עיי"ש היטב. נמצאנו למדים כי משה אמת ותורתו אמת, ואיתפשטותא דמשה חזינן הכא, ברוך שבחר בהם ובמשנתם.

קילורין לעיניים. אמת לאמתה של תורה. כל המעיין בתה"ד יראה שזהו הביאור האמיתי בדבריו.

 

[כהן]

ההכרח הכי גדול בעולם לסברת האור לציון שיכול לברך
זה למה הרמב"ם והשו"ע לא השמיעו דין זה

שאלה זו לא מתחילה כלל.

עד השו"ע לא היה אדם מעולם [מלבד תה"ד] שחשש לבה"ג. כולם חלקו עליו וכך פשט המנהג בכל המקומות, ולכן ודאי שקטן שהגדיל היה מברך [גם לא חששו לרב יהודאי ולרב סעדיה שמי שלא ספר ביום הראשון לא מברך.

כל הנידון מתחיל מזמן השו"ע שחשש לתה"ד.

השו"ע עצמו לא כותב כל מיני נידונים חדשים מעצמו אלא מה שמוצא בספרים, והדברים פשוטים וידועים, א"צ להרחיב בזה.

בעל פרי הארץ, דן בענין והוא היה לפני כ300 שנה, כך שכל הנידון הוא 'בסה"כ' 150 שנה שלא דנו בזה.

זה כלום ביחס לדברים אחרים.

אלא שנוצר ויכוח לאחר מכן מה התכוין פרי הארץ, האם במי שספר כל יום או במי שלא ספר, אבל א"א לומר כלל שלא דנו בזה הפוסקים.

 

[מחשבות טובות]

מי אמר שהילדים 'שלהם' נולדו בספירת העומר?

סטטיסטיקה אחד לשבע ילדים...

 

[עומק המושג]

כמו כן במה שטענו כאן שפסק החכם רבינו ב"צ זצ"ל בנוי וכו' על זה שמציאות ספירה מהני ועל זה שמועיל חינוך דקטן וכו', יש לשים לב שאדרבא ההיפך הוא הנכון, כל סברא כזו אם מכריעים כמותה בכוחה להכריח לברך ולא בעינא לתרוייהו יחד.​

לא נכון.

האורל"צ הניח ארבע הנחות, שבהעדר כל אחת מהם - נפל הבניין, והם אלו שנמנו לעיל, ששיטת בה"ג תלויה ברצופים, שסגי בספירה רצופה ולא בקיום מצוה של ספירה, שספירת קטן נחשבת ספירה, ושחיוב שחל בקטנות לא יכול לפקוע בגדלות.

גם אני סבור כדעת האורל"צ, אך אי"צ לנסות לשנות את העובדות. ​

 

[כהן]

סטטיסטיקה אחד לשבע ילדים...

לרמב"ם היה ילד אחד..

 

[מחשבות טובות]

כמדומה לא ירד כת"ר לעומק המושג.
אם ספירה תלויה ברציפות טכנית ומעשה קטן נחשב מעשה, סגי בזה, ולא אכפת לי אם מה שחל בקטנות פוקע בגדלות וכו'.
וכן להיפך, אם יש חינוך לקטן גם לאחר שיגדיל, לא משנה לי איך תגדיר את הספירה שעד עתה, מכל מקום אותם חכמים שאמרו לו לספור בקטנותו בברכה, הם אומרים לו שימשיך בזה בגדלותו.
ושל"מ ותל"מ.

 

[מערבי]

המציאות היא שכל מי שלומד ברצינות מבין מה קורה
פעם זה היה עשרות היום זה כבר שטף של אברכים שהבינו מה קורה.
ומי שהסתובב בשבוע שעבר במבחן של הגר"א מלכה בבניני האומה
מבין מצוין למה אני מתכוין

אשרייך שזכית שה' פקח את עינייך, ברירא לן דבקשת האמת שלך, וכן מה שאתה כאן מפרגן לכל הת"חים, זה מה שהביא אותך להבדיל בין תכלת לכרתי.
כמדומני מלבד הך מזיד בחילוף אותיות, ליכא כאן חדא צורבא מרבנן אשר לא פקח את עיניו והבין היכן החושך של הדור.

 

[מערבי]

לא נכון.

האורל"צ הניח ארבע הנחות, שבהעדר כל אחת מהם - נפל הבניין, והם אלו שנמנו לעיל, ששיטת בה"ג תלויה ברצופים, שסגי בספירה רצופה ולא בקיום מצוה של ספירה, שספירת קטן נחשבת ספירה, ושחיוב שחל בקטנות לא יכול לפקוע בגדלות.

גם אני סבור כדעת האורל"צ, אך אי"צ לנסות לשנות את העובדות. ​

כמדומה לא ירד כת"ר לעומק המושג.
אם ספירה תלויה ברציפות טכנית ומעשה קטן נחשב מעשה, סגי בזה, ולא אכפת לי אם מה שחל בקטנות פוקע בגדלות וכו'.
וכן להיפך, אם יש חינוך לקטן גם לאחר שיגדיל, לא משנה לי איך תגדיר את הספירה שעד עתה, מכל מקום אותם חכמים שאמרו לו לספור בקטנותו בברכה, הם אומרים לו שימשיך בזה בגדלותו.
ושל"מ ותל"מ.

מדוע עומק המושג לא יודע להודות בטעותו? אחר שידידנו בעל המחשבות טובות ביאר היטב את דבריו!

 

[עומק המושג]

אם ספירה תלויה ברציפות טכנית ומעשה קטן נחשב מעשה סגי בזה, ולא אכפת לי אם מה שחל בקטנות פוקע בגדלות.​

צדקו דבריך.
אך עדיין צריך להניח את שלושת ההנחות האחרות, גם ששיטת בה"ג היא שצריך רצופים, וגם שהרציפות היא בספירה ולא בקיום מצוה, וגם שבספירת קטן נחשבת ספירה. כך שגם האורל"צ לא צריך את ארבעת ההנחות הוא כן צריך שלושה מתוכם.​

וכן להיפך, אם יש חינוך לקטן גם לאחר שיגדיל, לא משנה לי איך תגדיר את הספירה שעד עתה, מכל מקום אותם חכמים שאמרו לו לספור בקטנותו בברכה, הם אומרים לו שימשיך בזה בגדלותו.​

זה כבר לא מוכרח, שכן יתכן שאם מעשה קטן הוא כהתעסקות בעלמא לא שייך לדון שהחיוב שחל עליו לא יפקע, וצ"ע.

מדוע עומק המושג לא יודע להודות בטעותו?

הוא פשוט לא היה פה כאשר נכתבה ההודעה המדוברת, והבן.