"היתר מכירה" במשנת הגר"ע יוסף

רק את ההבדל שכחת , שבחמץ אם הגוי יבוא לקחת את החמץ היהודי יסכים בחפץ לב למכור לו

אך בשדה , בעד כל הון שירצה לשלם הגוי, בעל השדה לא יהיה מוכן לתת לו
ואז מה?

בבא מציעא (מה: - משנה במעשר שני) "היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין" וכו'
ופירש רש"י - "אומר לחבירו שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מהחומש"

אותו דבר בדיוק בנידון דידן שמוכרים לגוי אוהב ישראל ואף פעם לא קרה שבאו לדרוש את הקרקע ולכן מוכרים בלב שלם.
 
ובכלל הסכום לקניית הקרקעות (ששמים בתור מלוה) הוא 170 מיליארד שקל!!!
לא נראה לי משהו חושב שהגוי יבוא לקנות בסכום הזה...
 
אותו דבר בדיוק בנידון דידן שמוכרים לגוי אוהב ישראל ואף פעם לא קרה שבאו לדרוש את הקרקע ולכן מוכרים בלב שלם.
שוב לא תפסת את ההבדל

במקרים שמקנה לחבירו מדובר שיש למקנה גמירות דעת שלימה, משום שלא יהיה לו בעייה למכור לחבירו את הדבר, ולכן אף אם מקנה לו בשביל להערים, סגי .

משא"כ בנדו"ד- המקנה יש לו כוונה הפכית כי יש לו בעייה למכור לגוי את הקרקע, כי הוא לא ירצה למכור לו, ממילא לא יעזור הערמה, בזה שאני אומר לגוי תקנה רק בשביל שאוכל לעבוד, כי בעצם הקניין אין חלות, כי היהודי לא היה מוכן בשום אופן למכור לו לגמרי לכן לא יועיל הערמה.
 
אולי אסביר טיפה יותר.
במכירת חמץ - אוסם לשם הדוגמא, מאוד תשמח שהגוי יבוא וישלם את העלות של החמץ ויקח אותו למכור בעזה או בכל מקום אחר. אין להם שום ענין שהחמץ יישאר אצלם, אלא אדרבה רוצים למוכרו.
במכירת קרקעות - אף אחד, כולל המדינה עצמה, לא רוצים שהגוי יבוא לקחת את הקרקע, ואם הוא באמת יבוא, הם ינסו כל טצדקי כדי שהוא לא יצליח לקחת להם את הקרקע.
 
אולי אסביר טיפה יותר.
במכירת חמץ - אוסם לשם הדוגמא, מאוד תשמח שהגוי יבוא וישלם את העלות של החמץ ויקח אותו למכור בעזה או בכל מקום אחר. אין להם שום ענין שהחמץ יישאר אצלם, אלא אדרבה רוצים למוכרו.
במכירת קרקעות - אף אחד, כולל המדינה עצמה, לא רוצים שהגוי יבוא לקחת את הקרקע, ואם הוא באמת יבוא, הם ינסו כל טצדקי כדי שהוא לא יצליח לקחת להם את הקרקע.
כמדומה שבגלל זה עושים את המכירה לזמן מוגבל של שנתיים באופן כזה יש חקלאים שיסכימו בהחלט מה אכפת להם לקבל סכום הגון של כסף ובעוד שנתיים הקרקע חוזרת אליהם.
אכן, דברים נכונים.

ויש לציין שזה לא "סכום הגון"... זה 50000 שקל לכל דונם...
 
ועוד ראיתי,
1770304527990.png
1770304571408.png
 
אסביר,
לפי ההלכה אם תנעל את דלת ביתי פעמיים (בהסכמתי) הבית יהיה שלך - מדין נעל.
בחוק אין דבר כזה.
אם אדם "מכר" את הבית לחבירו, ואז מצהיר שבעצם אין לו בית, אבל למעשה ממשיך לגור שם כרגיל. (ואילו חבירו יבוא להשתמש בבית, הוא יפנה לבית משפט ויזרוק אותו).
עכשיו באים בני זוג להתגרש אצל הרב עובדיה, ונגיד שלפי ההלכה (כך היה ביניהם הסכם מעיקרא) הם צריכים לחלוק את הדירה חצי חצי אילו תהיה להם דירה בשעת הגט. הבעל טוען, אין לי דירה מכרתי אותה ללא שום תמורה.
מה אתה אומר יגיד לו הרב עובדיה ? תמשיך לגור בדירה של חבר שלך ? או יגיד לו יאלל'ה בלי משחקים.
תגיד את האמת, מה הרב עובדיה יגיד לו.
 
אתה מזכיר לי את הילדים הקטנים שאומרים "ככה זה גם תשובה".

זה לא ילדים בגן, זה חשבון פשוט.

כמו שכל אחד מבין שגנב שמבריח נכסים אינו דומה למוכר חמץ בפסח, (ולא צריך להיות הרב עובדיה בשביל זה),
כי זה הגיון פשוט, זה באמת מכוין למכור וזה באמת לא מתכוין.

א"כ ה"ה בשמיטה.

וכל שאר הטענות שהועלו כאן, בלי לפגוע כמובן, לא דומות לנושא המדובר, וכאילו באות לטשטש את ההבדל הברור כ"כ.
 
עי' ערוך השלחן חו"מ סי' רמא סוס"ט שכ', דגם במכירת חמץ שמוכר לגוי, כל שניכר להדיא אינה מכירה, וכגון שהבהמה נמצאת בחצר הישראל ואוכלת חמץ.
אשר מבואר מדבריו דכל שעושה מעשה נגד המכירה אינו כלום. ושמעתי מהגר"מ גרוס שלי'
דזה הביאור בהחילוק בין מכירת חמץ לאיסור המכירה בשביעית, דהתם מוכר לו קרקעו וממשיך לעבוד כרגיל, ונמצא שעושה מעשה נגד המכירה. משא"כ במכירת חמץ.
וכמדו' שאין מה להשיב על טענה אלימתא זו. ועי' גם בדברי יעקב למהר"י עדס עניני הלכה ב' עמ' רסג, שכ' חילוקים נוספים, וכמדו' שדברי הגרמ"ג הנז' מוכרחים יותר.
 
עי' ערוך השלחן חו"מ סי' רמא סוס"ט שכ', דגם במכירת חמץ שמוכר לגוי, כל שניכר להדיא אינה מכירה, וכגון שהבהמה נמצאת בחצר הישראל ואוכלת חמץ.
אשר מבואר מדבריו דכל שעושה מעשה נגד המכירה אינו כלום. ושמעתי מהגר"מ גרוס שלי'
דזה הביאור בהחילוק בין מכירת חמץ לאיסור המכירה בשביעית, דהתם מוכר לו קרקעו וממשיך לעבוד כרגיל, ונמצא שעושה מעשה נגד המכירה. משא"כ במכירת חמץ.
וכמדו' שאין מה להשיב על טענה אלימתא זו. ועי' גם בדברי יעקב למהר"י עדס עניני הלכה ב' עמ' רסג, שכ' חילוקים נוספים, וכמדו' שדברי הגרמ"ג הנז' מוכרחים יותר.
חילוקו של ערוך השלחן זה לא בגלל ש"עושה מעשה נגד המכירה".
אלא בגלל שזה "הערמה נכרת להדיא".

- והרי בעלי מפעל וחנויות שמשאירים חמץ רב אין לך הערמה גדולה מזו שמוכרים את כל החמץ שלהם שיהא מזומן לאחר הפסח, והתירו במקום הפסד.
 
חילוקו של ערוך השלחן זה לא בגלל ש"עושה מעשה נגד המכירה".
אלא בגלל שזה "הערמה נכרת להדיא".

- והרי בעלי מפעל וחנויות שמשאירים חמץ רב אין לך הערמה גדולה מזו שמוכרים את כל החמץ שלהם שיהא מזומן לאחר הפסח, והתירו במקום הפסד.
זה היתה תגובה צפויה מצידך.
אולי תעלה את דבריו שכוווולם יראו.
 
לא יודע האם כאן המקום לשאול זאת, אבל אני מחפש את המאמר של ר' דב לנדו על ההיתר מכירה שהתפרסם בקובץ לחשבי שמו.
 
חילוקו של ערוך השלחן זה לא בגלל ש"עושה מעשה נגד המכירה".
אלא בגלל שזה "הערמה נכרת להדיא".

לפי דברי הערך השלחן שהעלו

להדיא הוא כותב , שהסבה שזה חל במכירת חמץ, מכיון "שאין לו בעייה למכור אם ישלם הסכום על החמץ" א"כ אפי' שמערים הוי מכירה גמורה, משא"כ במתנה שאין לו גמירות דעת כי הוא מקבל שום דבר תמורה אזאי אין לו רצון להביא ולכן חסר בגמירות דעת וממילא לא מועיל הערמה.


וז"ל בקטע הרלוונטי
דבמכירה , כיון שעושה עמו מקח קצוב, לא אכפת לן בהערמה, דוודאי גומר בדעתו אם יסלק לו המעות למה לא ימכור לו, דמ"מ היא מכירה גמורה, משא"כ במתנה כשעושה בהערמה הרי אין רצונו כלל לתת אותה בחנם ואינה מתנה כלל


וא"כ - זהו יהיה בדיוק ההבדל בין "מכירת חמץ" ולבין "היתר מכירה" , שבחמץ המוכר יש לו "גמירות דעת" להקנות מכיון שאין לו בעייה אם ישלם לו הגוי שימכור לו את החמץ, ולכן שרי אף בהערמה.
משא"כ בהיתר מכירה- שהיהודי לא מוכן למכור לגוי את הקרקע בשום סכום., ממילא חסר בגמירות דעת "ולא יכול לחול בהערמה".


והאמת שכל זה כתבנו לעיל כמה פעמים

המבחן יהיה, כששנייה אחרי שחתם על המכירה, יבוא הגוי לשדה, היהודי יתן לו, או שיתן לו .... על הראש?

ואז תיווכח - מה יותר נח לו ממה, ומה כוונתו באמת.
וכן כאן
אז זהו שלא

מציאות שעכשיו יש לו "כוונה נגדית" , ואין לו אפי' "אחוז אחד" רצון שהקרקע תהיה ביד גוי
וכן כאן
רק את ההבדל שכחת, שבחמץ אם הגוי יבוא לקחת את החמץ היהודי יסכים בחפץ לב למכור לו

אך בשדה, בעד כל הון שירצה לשלם הגוי, בעל השדה לא יהיה מוכן לתת לו
וכן כאן
שוב לא תפסת את ההבדל

במקרים שמקנה לחבירו מדובר שיש למקנה גמירות דעת שלימה, משום שלא יהיה לו בעייה למכור לחבירו את הדבר, ולכן אף אם מקנה לו בשביל להערים, סגי .

משא"כ בנדו"ד- המקנה יש לו כוונה הפכית כי יש לו בעייה למכור לגוי את הקרקע, כי הוא לא ירצה למכור לו, ממילא לא יעזור הערמה, בזה שאני אומר לגוי תקנה רק בשביל שאוכל לעבוד, כי בעצם הקניין אין חלות, כי היהודי לא היה מוכן בשום אופן למכור לו לגמרי לכן לא יועיל הערמה.
 
ההבדל הוא מאוד פשוט.
אם אנחנו מדברים על מכירת קרקעות,
בוא נגיד,
רוב ככל הקרקעות
החקלאיות בארץ ישראל, לגוי, לערבי,
זה דבר שהוא מופקע שאנשים יעשו אותו.
כי זה לתת שליטה
על האדמה, שזה הבסיס של המדינה,
לאומה זרה.
מה שאין כן בחמץ,
(הגם שגם זה נידון בפוסקים, וזה לא כ''כ פשוט לפי גירסת רנ''ג ובלבד שלא יערים ואכמ''ל)
אבל בוודאי שיש פה מקום הרבה יותר להבין, בנקודה של הגמירות דעת,
שאם באמת ישלם,
זה נכון המכירה.
היה גם מקרה מפורסם, שסיפר הגאון רבי משה שטרנבוך, שהיה גוי שרצה להתגייר אחרי פסח, כי הוא היה נשוי ליהודייה ואותו גוי אמר לאשתו אחר מכרו לו את החמץ, את רואה, גם היהודים עושים הכל משחק, לא אמיתי.
היא אמרה לו שהיה אצל היהודים הכל אמיתי.
והוא אמר לו, בוא נבדוק אם הם מוכרים את כל החמץ,
בואי נראה אם אני ארצה להיכנס ולקחת, תיתנו לי.
הוא בא לחנויות ובאמת נתנו לו כל דבר שהוא רצה,
כמובן לפי התנאים וההסכמים של התשלום שהוא מתחייב ברגע שהוא אוכל,
ברגע שהוא משתמש.
ברגע שהוא ראה שזה אמיתי, הוא אמר אצלנו ברמדאן
כולם אוכלים בשקט בחדר,
אבל אצלכם אני רואה שיש לכם אמונה אמיתית ובאמת עושים מה שהאלוקים
אומר.
וזה בעצם גרם לו להתגייר, הוא ראה שהדת היא אמיתית.
זה היה קידוש השם.
 
זאת ועוד, [ואינו עיקר דסגי בטענה הראשונה לחודא!]
אולם צריך לדעת הרבה פוסקים, וככה מנהג בהרבה הרבה בתי דינים, אולי אפילו ברוב בתי הדינים,
שאם אין טאבו,
הקרקע לא נחשבת למכירה,
וגם אלה שחולקים ואומרים שטאבו לא מעכב, (יש על זה מחלוקת באחרונים)
מכל מקום מנהג פשוט, שאם אין אפילו הערת אזהרה - בטאבו, זה דברים בליבו ובלב כל אדם, שלא היה כאן כוונה למכירה.
נשאל כל אדם נורמלי, האם הוא באמת היה מוכן לקנות
בית או קרקע ולשלם עליו,
בלי אפילו הערת אזהרה בטאבו.
זה דבר פשוט בליבו ובלב כל אדם, ששום אדם לא מוכן לזה.
וזה פשוט

וצ''ע האם החוק בתשל''ט יהיה מוכר בבימ''ש ויהיה אפשרות לגוי לסלק מעל הקרקעות הללו כל יהודי למשך שנתיים ולעשות בהם כרצונו
 
נערך לאחרונה:
מבלי להכנס מי שמקל בעניין ולא מחמיר בכל חומרותיו של הגר"ע יוסף עליו נאמר מקולי ב"ש ומקולי ב"ה רשע,
ולמשל מי שלא מטביל תבניות אלומניום ח"פ שזו הייתה דעתו הרי המשנה קוראת אותו רשע.
ובלי קשר דעת רוב ככל הפוסקים לאסור ומי ירים ידו בנושא חמור זה.
 
מבלי להכנס מי שמקל בעניין ולא מחמיר בכל חומרותיו של הגר"ע יוסף עליו נאמר מקולי ב"ש ומקולי ב"ה רשע,
ולמשל מי שלא מטביל תבניות אלומניום ח"פ שזו הייתה דעתו הרי המשנה קוראת אותו רשע.
ובלי קשר דעת רוב ככל הפוסקים לאסור ומי ירים ידו בנושא חמור זה.
רש"י במקום מפרש שזה רק במחלוקת שתלויה באותה סברא.
 
ראשי תחתית