הנה כל לומד המבקש לעבור מן התלמוד ומפרשיו אל 'עולם ההלכה', נתקל בהוראה הנפוצה 'ללמוד בספרי הכללים'.
וספרי הכללים רבו כמו רבו.
אך המעיין בספרי הכללים עצמם, יראה שנחלקו בגדרי הכללים ושבה המחלוקת להיות ככל מחלוקת.
ומעתה עליו למצוא 'כללים' שיקבעו לו את אותם ה'כללים' השנויים במחלוקת..
באשכול זה ברצוני לאזן את הענין, ולחדד את החשיבות המרובה שיש בידיעת הפרטים המרכיבים את הכללים.
ולהצביע על כמה חסרונות שיש בקריאת ספרי הכללים.
תחילה אציג את החסרונות שיש בספרי הכללים. ואין כוונתי בזה להשיג על מחבריהם, שעושר בקיאותם ועמלם בתורה ניכר היטב לכל קורא, אלא להצביע על החסרון שיש לקורא - בפרט בן ימינו - מקריאת הדברים וקבלתם כהלכה מסורה.
הנה ספרי הכללים נפוצים ביותר אצל בני ספרד, אמנם המעיין יראה שיש בהם כמה חסרונות:
א) תחילה וראש אומר, בזהירות הראויה, כי האמת ניתנת להאמר, שחלק מן הכללים נכתבו בלא עיון אלא למזכרת בלבד, ובהגיע השעה נדפסו עם כל הכללים כאחד.
ואפרש הדברים:
מעיון בספרי הכללים נראה שמהלך הדברים היה באופן כזה: החכם בעל הכללים היה לומד דרך לימודו, וכאשר מצא איזה כלל בדברי הפוסקים, תיכף הניחו למשמרת. ולעתים היה הכלל ההוא תמוה בעיניו או מוקשה מאיזו סיבה, והרי הוא מאריך לבארו, ולעתים הניחו לעת מצוא, וכוונתו בזה לציין לפני הלומד (ובתחילה בעיקר לעצמו) שיש דעה כזו. אבל לא היה סיפק בידו ללמוד כעת את הכלל ההוא, כי באותה עת היה עסוק בדבר אחר, אלא שהכלל ההוא בא באגב דרך לימודו.
וזו הסיבה לכך שבהרבה מקומות יש כלל שהוא 'חד סטרי'. דהיינו שמביאים את הכלל המנוסח אצל איזה פוסק, ואין דורשים וחוקרים אם לפי דבריו כך הוא בכל המקומות. ועוד שמביאים הכלל ההוא ואין מדייקים בדברי הפוסקים האחרים שיש ללמוד מדבריהם שחולקים עליו.
והקורא את הכלל שנכתב בספר ע"י אדם גדול, בטוח הוא שכעת הוא 'סומך על שיקול דעתו' של הגדול ההוא. ולהאמור לא כן הדברים, כי לא שקל הדברים בדעתו כלל.
ולדוגמא בעלמא אציין למש"כ היד מלאכי בשם כנה"ג, שבחו"מ נתקשה באיזו הלכה בדברי מרן, היאך פסק כהרא"ש נגד כמה רבוותא, ויישב שכן דרכו של מרן להורות כאחד מעמודי ההוראה (במקום שהאחרים לא גילו דעתם) נגד כל הפוסקים האחרים. וכמ"ש מרן הב"י בהקדמתו. עכ"ד.
והרואה יראה שמלבד שהרגיל בדברי מרן הב"י יראה כמה וכמה מקומות שבהם אינו נוקט כהעמוד ההוא (כשבא לבדו בדין ההוא) אלא כרוה"פ, ואינו מחשיבו 'עמוד הוראה' כלל [ולמשל, מש"כ ביו"ד סי' טל, שנחלקו הרמב"ם והרשב"א בלבד בדין ההוא, וכתב הב"י דכיון דפלוגתא דתרי רברבי היא ואין מכריע נקטינן לחומרא. (ואין להשיב שהרשב"א כעמוד הוראה, כי לא נתן לו הב"י מעולם תואר כזה, אלא הוא מחמשת המכריעים כשיש מחלוקת 'בין' עמודי ההוראה)]. מלבד זאת, הנה גם אין הדברים כתובים בהקדמת הב"י כלל, אלא יש מקום ללומדם מדיוק לשונו, ויש מקום לדחות הדיוק ההוא. ואכמ"ל. - והדבר פשוט שכאשר היד מלאכי העתיק הכלל ההוא, לא נפנה לבקש אחריו בכל הב"י, לראות היצדקו דבריו אם לא. ואפילו לא דן בדיוק הלשון שבהקדמת הב"י. אלא העתיקו כלשונו ותו לא.
ב) כמו כן, רבים מן הכללים אינם נאמרים אלא בתורת 'ישוב' לקושיא מסוימת שהיתה לפוסק ההוא בדין מסוים. והנה כל הכלל בנוי על הקושיא ההיא, ואם תבוא תשובה אחרת, כבר נפל יסוד הכלל.
אלא שלאחר שנקבעו הדברים בדפוס, והורגלו בהם הכל, שוב אין בודקים 'מן המזבח ולמעלה'. ונעשה הדבר כ'כלל פסיקה' שאין אפשרות לחלוק עליו. (ודבר זה מצד עצמו אינו מובן, שהרי אם הכלל ההוא נכתב ע"י אחרון שניתנה רשות לחלוק עליו בכל דין פרטי, מה טעם לא תהיה הרשות נתונה לנטות מדרכו בענין הכלל שחידש?).
ג) הרואה יראה כי חלק ניכר מהכללים נאספו מהרבה שותי"ם שכתבו תוך כדי דבריהם איזה כלל.
אבל אין הלומד יודע אם בר הפלוגתא שלהם (באופן שהיה) חולק על הכלל שכתבו, או מודה לכלל וחולק מטעם אחר.
ד) חסרון טכני לחלוטין, הוא אופן העריכה שלהם, הורגלו הכל לכתוב את הכללים בצורת 'מערכות' ע"ס הא"ב. הדבר מייגע במיוחד למי שמבקש להבין כלל מסוים, ואין הוא יודע באיזו אות הוא מתחיל. זאת ועוד, הרבה מן הכללים נחלקים למחלקות שונות, כללי לשון, כללי הגיון, כללי דינים, כללי הכרעה, וכללים שונים בסידור הדברים. מן הראוי היה שיהיו ספרי הכללים כתובים באופן הגיוני, ואת סדר הא"ב ישאירו ל'מפתחות' שבסוף הספר.
עד כאן ענין החסרונות המצויים בספרים השונים.
ומעתה אבקש ליתן את הדעת על היתרונות שבידיעת הפרטים שמהם הורכבו הכללים.
הנה כל כלל מטבעו מנוסח בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שלשון זו משמעה כך וכך, וסגנון זה עניינו כך וכך.
אולם הלומד את הדברים בדרך פרט, דהיינו שלומד דין דין בפנ"ע, רואה שיש מקומות כאלו ואחרים שאין הכלל מתיישב בהם יפה, ומתוך כך הוא לומד את גבולותיו של הכלל, או מחלק חילוקים וגודר גדרים לכחו של הכלל. בדרך זו נעשה הכלל מושלם.
כמו כן, הלומד את פרטי ההלכות, עוד בלי להביט בספרי הכללים כלל, הרי הוא מביט ב'רוח הדברים' הרבה יותר מאשר היודע את הכלל המנוסח בצורה 'הגיונית'. ואם יאמר איזה סברא בהבנת הלשון ההיא, הרי היא תהיה סברא השייכת במיוחד לדין ההוא ומשתקפת בלשון הפוסק, באופן הרבה יותר מדויק מאשר 'להדביק' ללשון זו את ה'כלל' המנוסח ההוא. כי ה'שמיעה' ללשון הפוסק תוך כדי מרוצת דבריו בהביט על מכלול העניינים שנמצאים בדין ההוא, חשובה לאיך ערוך מאשר ההכרח החיצוני שאנו מעניקים ללשון זו באמצעות הכלל המוקדם.
אקווה שיובנו הדברים כראוי, כי יש בהם שלא הצלחתי להביע היטב את מחשבותי.
וספרי הכללים רבו כמו רבו.
אך המעיין בספרי הכללים עצמם, יראה שנחלקו בגדרי הכללים ושבה המחלוקת להיות ככל מחלוקת.
ומעתה עליו למצוא 'כללים' שיקבעו לו את אותם ה'כללים' השנויים במחלוקת..
באשכול זה ברצוני לאזן את הענין, ולחדד את החשיבות המרובה שיש בידיעת הפרטים המרכיבים את הכללים.
ולהצביע על כמה חסרונות שיש בקריאת ספרי הכללים.
תחילה אציג את החסרונות שיש בספרי הכללים. ואין כוונתי בזה להשיג על מחבריהם, שעושר בקיאותם ועמלם בתורה ניכר היטב לכל קורא, אלא להצביע על החסרון שיש לקורא - בפרט בן ימינו - מקריאת הדברים וקבלתם כהלכה מסורה.
הנה ספרי הכללים נפוצים ביותר אצל בני ספרד, אמנם המעיין יראה שיש בהם כמה חסרונות:
א) תחילה וראש אומר, בזהירות הראויה, כי האמת ניתנת להאמר, שחלק מן הכללים נכתבו בלא עיון אלא למזכרת בלבד, ובהגיע השעה נדפסו עם כל הכללים כאחד.
ואפרש הדברים:
מעיון בספרי הכללים נראה שמהלך הדברים היה באופן כזה: החכם בעל הכללים היה לומד דרך לימודו, וכאשר מצא איזה כלל בדברי הפוסקים, תיכף הניחו למשמרת. ולעתים היה הכלל ההוא תמוה בעיניו או מוקשה מאיזו סיבה, והרי הוא מאריך לבארו, ולעתים הניחו לעת מצוא, וכוונתו בזה לציין לפני הלומד (ובתחילה בעיקר לעצמו) שיש דעה כזו. אבל לא היה סיפק בידו ללמוד כעת את הכלל ההוא, כי באותה עת היה עסוק בדבר אחר, אלא שהכלל ההוא בא באגב דרך לימודו.
וזו הסיבה לכך שבהרבה מקומות יש כלל שהוא 'חד סטרי'. דהיינו שמביאים את הכלל המנוסח אצל איזה פוסק, ואין דורשים וחוקרים אם לפי דבריו כך הוא בכל המקומות. ועוד שמביאים הכלל ההוא ואין מדייקים בדברי הפוסקים האחרים שיש ללמוד מדבריהם שחולקים עליו.
והקורא את הכלל שנכתב בספר ע"י אדם גדול, בטוח הוא שכעת הוא 'סומך על שיקול דעתו' של הגדול ההוא. ולהאמור לא כן הדברים, כי לא שקל הדברים בדעתו כלל.
ולדוגמא בעלמא אציין למש"כ היד מלאכי בשם כנה"ג, שבחו"מ נתקשה באיזו הלכה בדברי מרן, היאך פסק כהרא"ש נגד כמה רבוותא, ויישב שכן דרכו של מרן להורות כאחד מעמודי ההוראה (במקום שהאחרים לא גילו דעתם) נגד כל הפוסקים האחרים. וכמ"ש מרן הב"י בהקדמתו. עכ"ד.
והרואה יראה שמלבד שהרגיל בדברי מרן הב"י יראה כמה וכמה מקומות שבהם אינו נוקט כהעמוד ההוא (כשבא לבדו בדין ההוא) אלא כרוה"פ, ואינו מחשיבו 'עמוד הוראה' כלל [ולמשל, מש"כ ביו"ד סי' טל, שנחלקו הרמב"ם והרשב"א בלבד בדין ההוא, וכתב הב"י דכיון דפלוגתא דתרי רברבי היא ואין מכריע נקטינן לחומרא. (ואין להשיב שהרשב"א כעמוד הוראה, כי לא נתן לו הב"י מעולם תואר כזה, אלא הוא מחמשת המכריעים כשיש מחלוקת 'בין' עמודי ההוראה)]. מלבד זאת, הנה גם אין הדברים כתובים בהקדמת הב"י כלל, אלא יש מקום ללומדם מדיוק לשונו, ויש מקום לדחות הדיוק ההוא. ואכמ"ל. - והדבר פשוט שכאשר היד מלאכי העתיק הכלל ההוא, לא נפנה לבקש אחריו בכל הב"י, לראות היצדקו דבריו אם לא. ואפילו לא דן בדיוק הלשון שבהקדמת הב"י. אלא העתיקו כלשונו ותו לא.
ב) כמו כן, רבים מן הכללים אינם נאמרים אלא בתורת 'ישוב' לקושיא מסוימת שהיתה לפוסק ההוא בדין מסוים. והנה כל הכלל בנוי על הקושיא ההיא, ואם תבוא תשובה אחרת, כבר נפל יסוד הכלל.
אלא שלאחר שנקבעו הדברים בדפוס, והורגלו בהם הכל, שוב אין בודקים 'מן המזבח ולמעלה'. ונעשה הדבר כ'כלל פסיקה' שאין אפשרות לחלוק עליו. (ודבר זה מצד עצמו אינו מובן, שהרי אם הכלל ההוא נכתב ע"י אחרון שניתנה רשות לחלוק עליו בכל דין פרטי, מה טעם לא תהיה הרשות נתונה לנטות מדרכו בענין הכלל שחידש?).
ג) הרואה יראה כי חלק ניכר מהכללים נאספו מהרבה שותי"ם שכתבו תוך כדי דבריהם איזה כלל.
אבל אין הלומד יודע אם בר הפלוגתא שלהם (באופן שהיה) חולק על הכלל שכתבו, או מודה לכלל וחולק מטעם אחר.
ד) חסרון טכני לחלוטין, הוא אופן העריכה שלהם, הורגלו הכל לכתוב את הכללים בצורת 'מערכות' ע"ס הא"ב. הדבר מייגע במיוחד למי שמבקש להבין כלל מסוים, ואין הוא יודע באיזו אות הוא מתחיל. זאת ועוד, הרבה מן הכללים נחלקים למחלקות שונות, כללי לשון, כללי הגיון, כללי דינים, כללי הכרעה, וכללים שונים בסידור הדברים. מן הראוי היה שיהיו ספרי הכללים כתובים באופן הגיוני, ואת סדר הא"ב ישאירו ל'מפתחות' שבסוף הספר.
עד כאן ענין החסרונות המצויים בספרים השונים.
ומעתה אבקש ליתן את הדעת על היתרונות שבידיעת הפרטים שמהם הורכבו הכללים.
הנה כל כלל מטבעו מנוסח בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שלשון זו משמעה כך וכך, וסגנון זה עניינו כך וכך.
אולם הלומד את הדברים בדרך פרט, דהיינו שלומד דין דין בפנ"ע, רואה שיש מקומות כאלו ואחרים שאין הכלל מתיישב בהם יפה, ומתוך כך הוא לומד את גבולותיו של הכלל, או מחלק חילוקים וגודר גדרים לכחו של הכלל. בדרך זו נעשה הכלל מושלם.
כמו כן, הלומד את פרטי ההלכות, עוד בלי להביט בספרי הכללים כלל, הרי הוא מביט ב'רוח הדברים' הרבה יותר מאשר היודע את הכלל המנוסח בצורה 'הגיונית'. ואם יאמר איזה סברא בהבנת הלשון ההיא, הרי היא תהיה סברא השייכת במיוחד לדין ההוא ומשתקפת בלשון הפוסק, באופן הרבה יותר מדויק מאשר 'להדביק' ללשון זו את ה'כלל' המנוסח ההוא. כי ה'שמיעה' ללשון הפוסק תוך כדי מרוצת דבריו בהביט על מכלול העניינים שנמצאים בדין ההוא, חשובה לאיך ערוך מאשר ההכרח החיצוני שאנו מעניקים ללשון זו באמצעות הכלל המוקדם.
אקווה שיובנו הדברים כראוי, כי יש בהם שלא הצלחתי להביע היטב את מחשבותי.
