כמה אחוזים מהציבור הספרדי הולכים אחרי פסיקותיו של הגר"ע יוסף?

[מרנן ורבנן]

הרב עובדיה הוא היחיד שיכול לחלוק ואין בילתו?

הוא מתכוון שכיוון שרוב הספרדים ועדות המזרח הולכים בדעת מרן הגרע"י, ולכן אם מרן פסק הגהה כל שהיא אזי זה כבר לא הגהה של "כסא רחמים" או קהילה ספציפית אחרת בספרדים אלא כללית של כלל הציבור.

 

[חיי עולם]

הוא מתכוון שכיוון שרוב הספרדים ועדות המזרח הולכים בדעת מרן הגרע"י

בכמות או באיכות?

 

[מרנן ורבנן]

בכמות או באיכות?

זה אני כבר לא יודע מה הוא התכוון, אני יודע מה אני מכיר (גם וגם. ברור.)

 

[עת שערי רצון]

רוב הספרדים ועדות המזרח הולכים בדעת מרן הגרע"י,

תלוי מה נחשב ''הולכים בדעת''
לענין האיכות המציאות מראה שאצל בע''ב וכדו' יש 90% בערך שפוסקים כמוהו, בעוד שבציבור יותר נחשב ''בני תורה'' המספר יורד דרסטית, ואצל רבנים וכדו' זה יורד עוד יותר (לא ל10-20% כמובן, יותר בכל זאת)
אלו נתונים פשוטים וברורים, זו המציאות
דרך אגב יהיה מעניין לערוך ע''ז סקר כדי לדעת מספרים מדויקים של אחוזים...

 

[מרנן ורבנן]

תלוי מה נחשב ''הולכים בדעת''
לענין האיכות המציאות מראה שאצל בע''ב וכדו' יש 90% בערך שפוסקים כמוהו, בעוד שבציבור יותר נחשב ''בני תורה'' המספר יורד דרסטית, ואצל רבנים וכדו' זה יורד עוד יותר (לא ל10-20% כמובן)
אלו נתונים פשוטים וברורים, זו המציאות
דרך אגב יהיה מעניין לערוך ע''ז סקר כדי לדעת מספרים מדויקים של אחוזים...

השאלה למי אתה קורא "בני תורה" ו "רבנים"
(כמו שאומרים היום X% מהחרדים כך וכך, רק מדלגים על השאלה מיהו חרדי..)

משום מה תחושתי שאתה מכנה בני תורה את אלו שגדלו בישיבות הליטאיות והיו כרוכים אחריהם ועד לפטירת מרן או סמוך לה לא רצו להכיר בו. אם ככה ולמיעוט זה אתה קורא בני תורה - בהצלחה. אבל אני קורא בני תורה לאותם רבבות רבבות של אברכים יראים ושלמים שהעריצו את מרן והלכו לאורו ובדרכו גם כשזה לא היה המעשה הכי פופולארי בשכונה.

משום מה תחושתי שאתה מודד רבנים על פי מעמדם בעולם הישיבות (הליטאי או המסתפח לו) ועל פי גדלותם בהשקפה ובקרבה לחכמי האשכנזים. אם ככה ואלו בלבד הם רבותינו - בהצלחה. אבל אני - מעבר להם - מכיר בעוד לגיונות לגיונות תלמידי חכמים עצומים מורי הוראות ומקהילי קהילות שהלכו לאורו של מרן, וגם אם חלקו עליו פה ושם הדבר היה מתוך כבוד והערכה עצומה אבל בכללות פסקו והורו כמוהו בכל עניין.

 

[עת שערי רצון]

משום מה תחושתי שאתה מכנה בני תורה את אלו שגדלו בישיבות הליטאיות והיו כרוכים אחריהם ועד לפטירת מרן או סמוך לה לא רצו להכיר בו. אם ככה ולמיעוט זה אתה קורא בני תורה - בהצלחה. אבל אני קורא בני תורה לאותם רבבות רבבות של אברכים יראים ושלמים שהעריצו את מרן והלכו לאורו ובדרכו גם כשזה לא היה המעשה הכי פופולארי בשכונה.

אני מכנה 'בני תורה' אברכים באופן כללי, לא אמרתי שאין שום אברך שהולך כמו הרב עובדיה ח''ו, אבל תסתכל

משום מה תחושתי שאתה מודד רבנים על פי מעמדם בעולם הישיבות (הליטאי או המסתפח לו) ועל פי גדלותם בהשקפה ובקרבה לחכמי האשכנזים.

חס ושלום
אבל המציאות מדברת, רוב הת''ח הספרדיים מדורנו (הצעירים יותר, לא הרב בן ציון והרב עובדיה) הם יוצאי חברון ופונוי'ז, ולא יוצאי פורת יוסף
וגם רוב הת''ח המופלגים בדור לא הולכים כ''כ כמו הרב עובדיה, איך שאתם מכנים את זה, חוץ מבניו ותלמידיו המובקהים, שהם לא רוב הת''ח המובקהים

אם ככה ואלו בלבד הם רבותינו - בהצלחה.

רח''ל

אבל אני - מעבר להם - מכיר בעוד לגיונות לגיונות תלמידי חכמים עצומים מורי הוראות ומקהילי קהילות שהלכו לאורו של מרן, וגם אם חלקו עליו פה ושם הדבר היה מתוך כבוד והערכה עצומה אבל בכללות פסקו והורו כמוהו בכל עניין.

אכן ע''ז אני לא חולק, אבל אני מכליל את כל הציבור הישיבתי, גם הספרדים ה''ליטאים'' כהגדרתך הם חלק בלתי נפרד מהציבור וא''א להוציא אותם ההחוצה, ולהגיד ''הם סתם משתכנזים'', ומנגד כל הציבור ה''בעל בתי'' והמספרים ידברו בעד עצמם

סתם ככה, א''א להגיד מ'אני הולך לפי איזה פוסק מסוים וכדו', כל מי שיודע ללמוד, צריך ללמוד כל סוגיא לגופה ולא ללכת בעינים עצומות אחר פוסק כזה או אחר, יהיה מי שיהיה, וכך נוהגים מרבית בני התורה האיכותיים בדורנו

 

[עת שערי רצון]

צריך לעשות ע''ז סקר

 

[משיב כהלכה]

לענין האיכות המציאות מראה שאצל בע''ב וכדו' יש 90% בערך שפוסקים כמוהו, בעוד שבציבור יותר נחשב ''בני תורה'' המספר יורד דרסטית, ואצל רבנים וכדו' זה יורד עוד יותר (לא ל10-20% כמובן)

כל אחד מדבר מתוך הבועה שהוא חי בה, ולפיה הוא זורק אחוזים.

גם אצל בעלי בתים זה לא 90 אחוז כהגר"ע יוסף, כי זה רק ברוב ההלכות (דהיינו כאשר רוצים לברר הלכה פותחים ילקוט יוסף, חזון עובדיה וכדו'... שזה גם אני בעצמי עושה...) אבל במנהגים שנהגו אחרת ממנו, ממשיכים במנהגיהם בכל עוז.

ומנהגים שהגר"ע יוסף הצליח לשנות הם בעיקר מנהגים בבית הכנסת, שבזה מצוי שבית הכנסת מעורב ירושלמי, ואז ממנים רב בית הכנסת שאין לו קשר למנהגים אלא פוסק כהגר"ע, או גרוע מכך - "שנה ופירש" שמוצאו ממרוקו והוריו התמימים הקפידו על המנהגים אבל הוא כבחור ישיבה למד שהכל הבל הבלים והגיע לבית וניסה לחנך אותם (גם אני הייתי כזה... עד שגיליתי שרוב ככל המנהגים יסודם בהררי קודש, באמצעות סדרת הספרים "דברי שלום ואמת").

אבל במה שנוהג כל אחד בביתו, בזה בדרך כלל ממשיכים במנהגיהם.

וגם בבתי הכנסת המרוקאים, רבים (מהבעלי בתים!) ממשיכים במנהגים נגד דעת הגר"ע יוסף, להלן מספר דוגמאות על קצה המזלג:

א. אומרים פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת כל חי", אחרי "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ופיוט "אשירה כשירת משה" לפני "אז ישיר", בשבת בשלח. ובר"ה וביו"כ אומרים את הפיוטים (כגון "שואף כמו עבד" או "אלהי אל תדינני כמעלי"), לפני נשמת ולא במקום אחר (לשון הגר"ש משאש: צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאז יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה ואלו רק דבר טפל בעלמא ולא צריך, ולא יבואו לכוון בזה כלל").

ב. לא עומדים על רגליהם בזמן הקדיש שלפני ערבית של ליל שבת, גם לא בזמן שאומרים "ברכו".

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

ד. אומרים חצי קדיש אחר עלינו לשבח.

ה. בנשיאת כפיים הכהנים מתחילים לומר יברכך ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

ז. אומרים "אמת תורתנו הקדושה" אחר הקריאה בתורה לפני ברכה אחרונה.

ח. כשיש מוסיפים בקריאת התורה בשבת, לא משנים את סדר הקריאה אלא חוזרים למוסיפים על שלושה פסוקים אחרונים של עליית שישי.

ט. מנשקים את העולה לתורה, שכן זה נישוק דרך כבוד ולא דרך חיבה.

י. עומדים בקריאת עשרת הדיברות.

יא. לפני ויכולו שאחר העמידה בליל שבת אומרים "יום השישי" כשם שאומרים בקידוש.

יב. כשחל מוצאי יו"ט בחול, אין אומרים ויהי נועם ויושב בסתר, אלא מתחילים מ"אורך ימים אשביעהו" וכו', ואתה קדוש.

יג. מברכים על ההלל בר"ח, ונוסח הברכה הוא "לקרוא את ההלל", וכן פסק הגר"ש משאש שראוי לעשות, ורוב הראשונים (כחמישים גאונים וראשונים לעומת רש"י רמב"ם רמב"ן ור' ישעיה מטרני) פסקו שיש לברך על ההלל, וכמנהג העתיק אצל הספרדים בכל צפון אפריקה, איטליה אמסטרדם והספרדים בלונדון.

יד. אין אומרים שיר של יום ובית יעקב בחוה"מ בחנוכה בפורים ובר"ח. מפני שהמזמור המיוחד שאומרים באותם ימים הוא במקום המזמור הרגיל.

טו. כשחל מוצ"ש לאחר ג' ימים מתחילת החודש, מברכים ברכת הלבנה במוצ"ש. וביום מעונן מחכים למוצ"ש הבא, כפסק מרן השו"ע לברך על הלבנה במוצאי שבת.

טז. סופרים את העומר בין "ברכו" לבין "עלינו לשבח".

יז. לא מניחים תפילין בשחרית של תשעה באב, אלא רק במנחה, וכדעת מרן השו"ע.

יח. אומרים "נחם" בתשעה באב רק במנחה, וחותמים "מנחם ציון ובונה ירושלים".

יט. מקפלים את הטלית בשבת כסדר קיפולה הראשון (הגר"ע יוסף כתב רק שאין למחות בידם, שיש להם על מי לסמוך).

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כא. אומרים בנוסח הקדיש "בעלמא די ברא כרעותיה", בכף רפויה, וכן "קדם אבונא מרנא דבשמיא וארעא".

ועוד מנהגים שנהגו בבית, לדוגמא על קצה המזלג:

א. מעמידים את הסוכה בדבר המקבל טומאה, וכדעת מרן בשו"ע (הגר"ע כתב לחוש לכתחילה לאסור).

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

ג. בהדלקת הנרות של שבת מדליקים ואחר כך מברכים בכיסוי העיניים (כמנהג ברוב עדות הספרדים, בגדד, תוניס, איזמיר ומרוקו).

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

 

[מרנן ורבנן]

אני מכנה 'בני תורה' אברכים באופן כללי, לא אמרתי שאין שום אברך שהולך כמו הרב עובדיה ח''ו, אבל תסתכל

חס ושלום
אבל המציאות מדברת, רוב הת''ח הספרדיים מדורנו (הצעירים יותר, לא הרב בן ציון והרב עובדיה) הם יוצאי חברון ופונוי'ז, ולא יוצאי פורת יוסף
וגם רוב הת''ח המופלגים בדור לא הולכים כ''כ כמו הרב עובדיה, איך שאתם מכנים את זה, חוץ מבניו ותלמידיו המובקהים, שהם לא רוב הת''ח המובקהים

רח''ל

אכן ע''ז אני לא חולק, אבל אני מכליל את כל הציבור הישיבתי, גם הספרדים ה''ליטאים'' כהגדרתך הם חלק בלתי נפרד מהציבור וא''א להוציא אותם ההחוצה, ולהגיד ''הם סתם משתכנזים'', ומנגד כל הציבור ה''בעל בתי'' והמספרים ידברו בעד עצמם

סתם ככה, א''א להגיד מ'אני הולך לפי איזה פוסק מסוים וכדו', כל מי שיודע ללמוד, צריך ללמוד כל סוגיא לגופה ולא ללכת בעינים עצומות אחר פוסק כזה או אחר, יהיה מי שיהיה, וכך נוהגים מרבית בני התורה האיכותיים בדורנו

מילה אחת. לגבי "לפי מי אני הולך" זה דבר פשוט שמדובר על על נקודת הפתיחה, הרי לא כל מצווה שעשית מאז ועד היום כתבת חבורה.

כל אחד מדבר מתוך הבועה שהוא חי בה, ולפיה הוא זורק אחוזים.

גם אצל בעלי בתים זה לא 90 אחוז כהגר"ע יוסף, כי זה רק ברוב ההלכות (דהיינו כאשר רוצים לברר הלכה פותחים ילקוט יוסף, חזון עובדיה וכדו'... שזה גם אני בעצמי עושה...) אבל במנהגים שנהגו אחרת ממנו, ממשיכים במנהגיהם בכל עוז.

ומנהגים שהגר"ע יוסף הצליח לשנות הם בעיקר מנהגים בבית הכנסת, שבזה מצוי שבית הכנסת מעורב ירושלמי, ואז ממנים רב בית הכנסת שאין לו קשר למנהגים אלא פוסק כהגר"ע, או גרוע מכך - "שנה ופירש" שמוצאו ממרוקו והוריו התמימים הקפידו על המנהגים אבל הוא כבחור ישיבה למד שהכל הבל הבלים והגיע לבית וניסה לחנך אותם (גם אני הייתי כזה... עד שגיליתי שרוב ככל המנהגים יסודם בהררי קודש, באמצעות סדרת הספרים "דברי שלום ואמת").

אבל במה שנוהג כל אחד בביתו, בזה בדרך כלל ממשיכים במנהגיהם.

וגם בבתי הכנסת המרוקאים, רבים (מהבעלי בתים!) ממשיכים במנהגים נגד דעת הגר"ע יוסף, להלן מספר דוגמאות על קצה המזלג:

א. אומרים פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת כל חי", אחרי "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ופיוט "אשירה כשירת משה" לפני "אז ישיר", בשבת בשלח. ובר"ה וביו"כ אומרים את הפיוטים (כגון "שואף כמו עבד" או "אלהי אל תדינני כמעלי"), לפני נשמת ולא במקום אחר (לשון הגר"ש משאש: צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאז יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה ואלו רק דבר טפל בעלמא ולא צריך, ולא יבואו לכוון בזה כלל").

ב. לא עומדים על רגליהם בזמן הקדיש שלפני ערבית של ליל שבת, גם לא בזמן שאומרים "ברכו".

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

ד. אומרים חצי קדיש אחר עלינו לשבח.

ה. בנשיאת כפיים הכהנים מתחילים לומר יברכך ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

ז. אומרים "אמת תורתנו הקדושה" אחר הקריאה בתורה לפני ברכה אחרונה.

ח. כשיש מוסיפים בקריאת התורה בשבת, לא משנים את סדר הקריאה אלא חוזרים למוסיפים על שלושה פסוקים אחרונים של עליית שישי.

ט. מנשקים את העולה לתורה, שכן זה נישוק דרך כבוד ולא דרך חיבה.

י. עומדים בקריאת עשרת הדיברות.

יא. לפני ויכולו שאחר העמידה בליל שבת אומרים "יום השישי" כשם שאומרים בקידוש.

יב. כשחל מוצאי יו"ט בחול, אין אומרים ויהי נועם ויושב בסתר, אלא מתחילים מ"אורך ימים אשביעהו" וכו', ואתה קדוש.

יג. מברכים על ההלל בר"ח, ונוסח הברכה הוא "לקרוא את ההלל", וכן פסק הגר"ש משאש שראוי לעשות, ורוב הראשונים (כחמישים גאונים וראשונים לעומת רש"י רמב"ם רמב"ן ור' ישעיה מטרני) פסקו שיש לברך על ההלל, וכמנהג העתיק אצל הספרדים בכל צפון אפריקה, איטליה אמסטרדם והספרדים בלונדון.

יד. אין אומרים שיר של יום ובית יעקב בחוה"מ בחנוכה בפורים ובר"ח. מפני שהמזמור המיוחד שאומרים באותם ימים הוא במקום המזמור הרגיל.

טו. כשחל מוצ"ש לאחר ג' ימים מתחילת החודש, מברכים ברכת הלבנה במוצ"ש. וביום מעונן מחכים למוצ"ש הבא, כפסק מרן השו"ע לברך על הלבנה במוצאי שבת.

טז. סופרים את העומר בין "ברכו" לבין "עלינו לשבח".

יז. לא מניחים תפילין בשחרית של תשעה באב, אלא רק במנחה, וכדעת מרן השו"ע.

יח. אומרים "נחם" בתשעה באב רק במנחה, וחותמים "מנחם ציון ובונה ירושלים".

יט. מקפלים את הטלית בשבת כסדר קיפולה הראשון (הגר"ע יוסף כתב רק שאין למחות בידם, שיש להם על מי לסמוך).

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כא. אומרים בנוסח הקדיש "בעלמא די ברא כרעותיה", בכף רפויה, וכן "קדם אבונא מרנא דבשמיא וארעא".

ועוד מנהגים שנהגו בבית, לדוגמא על קצה המזלג:

א. מעמידים את הסוכה בדבר המקבל טומאה, וכדעת מרן בשו"ע (הגר"ע כתב לחוש לכתחילה לאסור).

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

ג. בהדלקת הנרות של שבת מדליקים ואחר כך מברכים בכיסוי העיניים (כמנהג ברוב עדות הספרדים, בגדד, תוניס, איזמיר ומרוקו).

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

חמוד ומבוסס על עובדות פיקטיביות בלבד.

יישר כח גדול! נא להמשיך שם את הדיון הספציפי הזה, שאינו קשור לנוסח הסידורים. אולי אעביר לשם את התגובות כאן.

בכל מקרה מבחינתי מוצה כי אנחנו חולקים במספרים ובדקויות שקשה למדוד ולדעת בוודאות ומה שלא יהיה לא יזיז אף אחד מעמדתו (ככל הנראה). אא"כ מישהו ירצה להמשיך שם על נקודות שיותר הגיוני לדון בהם בסוגיא.

 

[משיב כהלכה]

משום מה תחושתי שאתה מכנה בני תורה את אלו שגדלו בישיבות הליטאיות והיו כרוכים אחריהם ועד לפטירת מרן או סמוך לה לא רצו להכיר בו. אם ככה ולמיעוט זה אתה קורא בני תורה - בהצלחה. אבל אני קורא בני תורה לאותם רבבות רבבות של אברכים יראים ושלמים שהעריצו את מרן והלכו לאורו ובדרכו גם כשזה לא היה המעשה הכי פופולארי בשכונה.

ראשית, אלו שגדלו בישיבות הליטאיות (והספרדיות הליטאיות) הם לא מיעוט. אדרבה, הם הרוב, ואלו שגדלו בישיבת חזון עובדיה הם מיעוט דמיעוט. יש עוד ישיבות באמצע, וגם הם לא כהגר"ע יוסף.

שנית, הרבה בחורי ישיבה (ואני בתוכם) למדו בישיבות שהראש ישיבה היה מתנגד גדול להגר"ע יוסף, ואדרבה זה גרם להם להתרחק מדרכו של הראש ישיבה, דבשלמא החולק כשנראה לו לחלוק, אדרבה, כך היא דרכה של תורה ואין מונופול בהלכה לאף אחד, אבל לחלוק "כסדר" ולדבר על הגר"ע יוסף מתוך שנאה עזה, זה מעורר התנגדות.

שלישית, יש הרבה בחורי ישיבה שבישיבה חשבו ללכת בדרכו של הגר"ע יוסף, ולאחר מכן כשנעשו אברכים הכירו ספרי שו"ת וספרי הלכה שלא היו מודעים לקיומם (ספרי הגר"ש משאש - שו"ת תבואות שמש ושו"ת שמש ומגן, ספרי הגר"ש טולדנו - דברי שלום ואמת, ועוד כהנה ספרים המדברים על מנהגים) ושינו את דרכם וטעמם.

רביעית, כיום יש קהילות רבות של בני תורה מרוקאים (בראשות הגאון רבי שלמה ידידיה זעפרני) שאין להם דבר וחצי דבר נגד הגר"ע יוסף, ומעריצים אותו (ואני בתוכם), אבל בהרבה הלכות נוטים ממנו ונוהגים במנהגי מרוקו או כפסקי רבני מרוקו ובראשם הגר"ש משאש.

 

[משיב כהלכה]

חמוד ומבוסס על עובדות פיקטיביות בלבד.

כבודו יכול לטמון את ראשו עמוק בחול, אני מסתובב בבתי כנסת רבים בארץ וכותב מה שראו עיני ולא זר.

 

[משיב כהלכה]

אני מכיר בעוד לגיונות לגיונות תלמידי חכמים עצומים מורי הוראות ומקהילי קהילות שהלכו לאורו של מרן, וגם אם חלקו עליו פה ושם הדבר היה מתוך כבוד והערכה עצומה אבל בכללות פסקו והורו כמוהו בכל עניין.

אתחיל מהסוף; בוודאי שאנו מדברים על החולקים עליו מתוך כבוד והערכה עצומה, ובכללות פוסקים כמוהו, הרי גם אם תקח את הגר"ע יוסף ואת בר הפלוגתא הכי גדול שלו - הגר"ש משאש, תראה שהמחלוקת ביניהם היא מתוך כבוד והערכה עצומה, ובאופן כללי הסכימו זה עם זה בעיקר העיקרים (מבחינתו של הגר"ע יוסף) שקיבלנו הוראות מרן חוץ ממה שנהגו כבר, רק השאלה מה דין הבא לארץ ישראל, ועוד מחלוקות בהלכות שונות.

ולרגל הוצאת שו"ת שמש ומגן חלק ב', שלח הגר"ע יוסף מכתב ברכה למרן הגר"ש משאש, וכתב לו בזה הלשון: "שמועה טובה תדשן עצם, שמחנו מאוד לשמוע כי כבוד הרב הגאון הגדול, מבצר עוז ומגדול, המאור הגדול לממשלת התורה, רבה הראשי של ירושלים, כמוהר"ר שלום משאש שליט"א, עומד להוציא לאור את ספרו שמש ומגן חלק שני, על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אשר אין ספק שיהיה לתועלת רבה לכל יושבי על מדין ולכל מורי ההוראות בישראל, לדון ולהורות, לשעה ולדורות... וכבר זכה להוציא לאור את חיבוריו הגדולים "תבואות שמש" על ארבעת חלקי השולחן ערוך בארבעה כרכים, בהם הוא צולל בעמקי ים התלמוד והפוסקים בחריפות ובקיאות עצומה ובתוכם בירור להלכה ולמעשה... וסמכות פסיקתו היא בעלת משקל רב בעולם התורה". עכ"ל.

וכן בהקדמה לשו"ת שמש ומגן חלק ד', שיצא לאור לאחר פטירתו של מרן הגר"ש משאש זצ"ל, כתב הגאון רבי עובדיה יוסף בזה הלשון: "נודע בשערים המצויינים בהלכה, הגאון המפורסם בקצוי תבל רבי שלום משאש זצ"ל, שהיה רבה של ירושלים במשך עשרים וחמש שנה... כל באי שער עמי יודעים כי נקשרנו בעבותות אהבה כל ימי חייו של הגאון הצדיק זצ"ל, ובאו לידי ביטוי בדברי הערכה שכתב בספר הנוכחי (עמ' קפח-קפט) בשבח הספרים אשר זכיתי לחבר, ועוד הוסיף לשבח ולפאר את הנהגתי, מרוב ענוותו, ואהבת התורה היוקדת בקרבו. והנה למרות שבכמה עניינים היינו חלוקים בהלכה, אולם נתקיים בנו את והב בסופה (ראה קידושין ל:) והיינו תמיד באהבה ואחווה, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

ובפתח שו"ת יביע אומר חלק י', הביא הרב "מכתב אוהב וידיד נפש רב רבנן רבה של ירושלים הגר"ש משאש זצ"ל", ובמכתב זה משבח מרן הגאון רבי שלום משאש את ספריו הרבים של הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כשהוא מפליא לחרוז את כל שמות הספרים בהערכה ואהבה רבה. וזהו המכתב היחיד שהודפס בפתח יביע אומר חלק י' וחלק י"א.

כמו כן מצינו בשו"ת יביע אומר תשובות בהלכות חמורות של עגונות וממזרים, שמרן הגר"ש משאש כתב פסק הלכה והתנה זאת בהסכמתו של הגר"ע יוסף, וכן להיפך - שהגר"ע כתב "ובתנאי שיצטרפו עמי שניים מגדולי הדור" ולבסוף הביא את הסכמת הגר"ש משאש.

 

[מרנן ורבנן]

כבודו יכול לטמון את ראשו עמוק בחול, אני מסתובב בבתי כנסת רבים בארץ וכותב מה שראו עיני ולא זר.

אני לא טומן שום ראש בשום חול ולא כ"כ מעניין אותי הנושא, שום צד לא יוסיף לי ספרות בבנק אם אצדד בו. רק עיין לעיל שכבר דנו מה נקרא ללכת לאורו.

 

[משיב כהלכה]

לגיונות לגיונות תלמידי חכמים עצומים מורי הוראות ומקהילי קהילות שהלכו לאורו של מרן

אבל בזה אכן למרבה הצער יש הרבה מורי הוראות ספרדים שיודעים שכדי "להתקדם בחיים" אין להם ברירה אחרת אלא לצעוד לאורו של מרן, ובפרט שהציבור הרחב והתמים יסתכל עליהם בעין עקומה אם יעיזו לחלוק בהלכה כלשהי (ויש מו"צים שחולקים בשקט ובצנעא ובסתר, או מפרסמים הלכה כהגר"ע ומציינים בצידו את הגרב"צ אבא שאול עבור "מטיבי לכת", והצד השווה שבכולם שמפחדים מאוד לחדש חידושים בהלכה ולחלוק על הגר"ע חס ושלום).

ועל זה כתב הגאון רבי חנן אפללו מח"ס "אשר חנן" בהסכמתו לספר חו"כ:

"וקרובים אנו בדורנו כמעט לבאר שחת, שאף הת"ח והרבנים המפורסמים בשמותיהם אין אצלם מידת האמת, ומי שאינו בשיטתם ובקו ההלכה שלהם זה בעיניהם פחיתות וחסרון, ואותו הת"ח כבר אינו רב או הרה"ג, אלא ערב רב, אבל מי שהוא משיטתם, אפי' איזה מאסף בספרו, ששום צל של עיון וחידוש אין בו, רק שמעתיק שמועה וסברא מאחד לשני או דרשן פה מפיק מרגליות אבל רחוק מאוד מהוראה, ק"ו שאין לו יד ורגל באבן העזר וחושן משפט, בכל אופן יקרא "הגאון" ואפילו "הגאון הגדול" משום שהוא כותב ואומר שההלכה כך וכך וכאותם הרבנים והספרים המפורסמים, והצביעות הזו חוגגת.

וידעתי מכמה ת"ח שלמדו היטב את הסוגיא ויצא להם להיתרא, אך הם מפחדים להעלות את האמת על הכתב, בכדי שהשולטים עלינו לא "יקטלגו" אותם כאשר מאיימים השכם והערב שלא יתנו שום משרה לאיש החולק עליהם בהלכה, ק"ו שעלולים לצאת עליו בריש גלי לפני כלל העם שרובו עמי הארצות ובכך יהיה מסומן כדמות שלילית, ולכן הם מעדיפים לשתוק ולהיראות כביכול הם משלהם, על מנת שיקבלו מתי שהוא משרות רבניות וכיו"ב.

ועל זה התורה חוגרת שק, גם על בעלי הזרוע וגם על הפחדנים, שיש מי שחושב שהוא הבעלים על התורה ושוכח שכתר תורה הוא לכולם, ומה שהשותקים לא מוציאים דעתם מפחד השולטים היא צביעות עצומה ומכירת התורה בזול, אי נמי שעוברים על אזהרת הכתוב "לא תגורו מפני איש" דלא תכסו דבריכם מפני פחד איש (סנהדרין ח.), והוא בבחינת שלא תאמר מתירא אני פלוני שמא יהרוג את פני או שמא ידליק את גדישי (ספרי דברים פסקא יז).

ואם באנו להכחיד האמת מפני היראה ואפי' לגדולים מאיתנו כהגר"ע יוסף זצ"ל, לא נמצא ידינו ורגלינו לעמוד בבית המדרש, ונסגור הספרים ונפתח רק את ספרי הקיצורים, כי אין טעם להמשיך ללמוד וללמד ולחדש דבר, כי הכל כבר נכתב ונפסק ואסור להרהר ולסתור. ובזה יהיה כל הדור הבא בלא דעה אלא כרובוטים, וחלילה לנו מעשות זאת, רק שמחובתנו להשיג בדרך כבוד והתנצלות.

ועיין בהקדמות לכל חלקי השו"ת שלנו, כמה אנו משבחים את גדולת מורנו [הגר"ע יוסף] זיע"א שהוא היה בקרבנו גדול הדור האחרון, וכמה קירבני אליו בעבותות של אהבה כשהייתי מוציא לאור את ספריי, ובהרבה מקומות יישבנו דעתו כנגד המתפרצים על פסקיו ודרכו בהנהגה, אע"פ שאינו צריך לי, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שהורשינו לחלוק על דבריו בהלכה, ואין איסור לחלוק בטעמים נכונים על גדול הדור, ועוד שהוא גופיה כתב כן בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק א' וזוהי משנתו הידועה, והאומר אחרת הוא זה שחולק עליו ואינו מבין תורתו". עכ"ל.

ומה שציין הגר"ח אפללו שליט"א ליביע אומר, כן כתב גם בפתיחה לשו"ת "יביע אומר" (חלק ג', וכן בפתיחה להלכות עולם חלק ג', שם הוסיף נופך) וזה לשונו: "ועוד רגע אדבר על דברי המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי אחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון, צווחי ככרוכיא ב'דברים הדברים'. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו, מימי התנאים והאמוראים עד אחרוני הפוסקים, וכמש"כ בקידושין (ל:) שאפי' הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סי' רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכ"כ בתשובות הרדב"ז (סי' תצ"ה). ע"ש. ועיין עוד בתשובת הרא"ש (כלל נ"ה סי' ט') שכתב, ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו כגדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני ישראל בפירושו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בכמה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם..."

"והחולקים על זה דבריהם מהבל ימעטו, ולחפש תואנות יבקשו, ולשונם חרב חדה בלשון הרע ורכילות. ועל זה אמרו (בערכין טו:) סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כי דרך מספרי לשון הרע, בתחילה יפליגו בשבח הרב אשר הושג על דבריו, חלקו מחמאות פיהם בשפתי חנף, וזהו: יכרת ה' כל שפתי חלקות, שבחלקות לשונם ירחיבו פיהם בשבח הרב כנ"ל, וכל כוונתם בכדי שאחר כך יוכלו לדבר גדולות על המחבר החדש שהשיג על הרב שקדמהו. וזהו שאמר, לשון מדברת גדולות. וכן המליצו על זה מש"כ בפסחים (קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, משום שבפרשת שירה אמרו, כלבים אומרים: בואו נשתחוה ונכרעה, וכן אלו דרכם מתחילה להשתחוות ולספר בשבח הרב המושג, בכדי שאחר כך יעיזו פניהם לדבר סרה על הרב המשיג. והם לא ידעו ולא יבינו כי זוהי דרכה של תורה... כי רק השנאה והקנאה מדברת מתוך גרונם, ולעפר בכבוד נושאי דגל התורה, ואוי להם מעלבונה של תורה. אולם לא כאלה חלק יעקב המודים על האמת. וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק הלכה א') אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא וכו' כשומעו מפי נביא, ולא כשומעו מפי נביא אלא מפי הגבורה". עכ"ל.

וגם בהקדמה לספרו "הליכות עולם" (חלק א') כתב וזה לשונו, "ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים על שאני פוסק נגד ספר "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ועודד אותי להמשיך להורות בהלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה, אשר לא ידעו ולא יבינו. וכמש"כ הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש (סי' ט') בזה"ל: ואע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול ומחוייב אני בכבודו ובמוראו כמורא שמים, מ"מ אני שומר מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף קל:) כד אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות... וכ"כ בספרו רוח חיים (פ"ק דאבות מ"ד) שאסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו, כמו שעץ קטן מדליק את הגדול". ע"כ. ועיין עוד להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חלק יו"ד סי' מ"ב), שאין לת"ח לכבוש את נבואתו בפסקי ההלכה, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר". עכ"ל. ואח"כ הביא הרב שם מכתב שכתב לגדול אחד מבני בבל שחלק עליו, בהיותו בן ל"א שנים, ובין הדברים כתב לו: "ואינני מכחיש, שיש לי קונטרס מיוחד, הערות על דברי הרב בן איש חי... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא מכוונת להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר לימדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש". עכ"ל.

וכן אמר הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א (נדפס בגליון השיעור השבועי לפרשת כי תבוא תשפ"א): "דיברנו בכמה מקומות בשבחו של רבי יוסף חיים. לא צריך לשבח את השמש, השמש מאירה וזורחת, אבל יש אנשים שיש להם 'קטנות המוחין' או 'סילוק המוחין', וחושבים שאם חולקים עליו בהלכה, כאילו לא מעריכים אותו ח"ו. אבל האמת שהיה גברא רבה... תענוג ללמוד בספריו... אמנם מרן [הגר"ע יוסף] זצ"ל חלק בהלכה על הבן איש חי, מכל מיני סיבות, כפי שנבאר, אבל ודאי שלא היה בזה שום פגיעה בכבודו ח"ו".

ואמר עוד (בגליון השיעור השבועי פרשת תרומה תשפ"ג): "אין מונופול על התורה, התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יבוא ויטול, ובלבד שכאשר חולק יכוין לשם שמים, ובעיקר יחלוק עם שכל והיגיון, לא יציב לו מטרה להגיד הכל איפכא מסתברא מפלוני, כמו שיש כאלה בדורנו לצערנו הרב, אלא יחלוק בשכל ובשיקול דעת". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי אליהו טופיק שליט"א, בהקדמה לשו"ת "קול אליהו", וזה לשונו: "פשה הנגע בדורנו זה, לצפצף בקול"ן של סופרים, לאמר שאין לת"ח לחלוק על גדולי הדור הנוכחיים, לא על חכם פלוני הנקרא גדול הדור, ולא על אלמוני הנקרא פוסק הדור, ולא מוכנים לשמוע כלל דברי החולק על הגדולים, הגם שיש לו טענות חזקות ומוצקות. ובשלמא אילו היו אומרים זה הבעלי תשובה ובעלי בתים החרשתי, כי מעולם לא הורגלו בספרי הפוסקים שהקטן חולק על הגדול, ותלמיד חולק על רבו כדרכה של תורה, אבל תמיהני שהורחבה היריעה גם בקרב אברכים ות"ח, שנגררים בזה אחר ההמון, והרי כידוע כך היא דרכה של תורה, שכל ת"ח שיש לו ראיות לסתור פסקו של מי שקדם לו, הגם שאותו מחבר גדול בחכמה ובמנין על אותו חכם שבא לחלוק עליו, הרשות נתונה לחלוק בין לאסור ובין להתיר. ופוק חזי מש"כ הגאון חק"ל (ביו"ד סי' פ"ב), שלא ימנע אדם עצמו מלכתוב בספר שיקול דעתו, אם יש לו להשיב על דברי הפוסק, אפילו על גדול האחרונים, וכל שכן אם בא לתרץ דברי הראשונים, כי לא נצטווינו בשום מקום מלחלוק עליהם, כי אם להעמיד דבר על בוריו, וחייב להגיד דעתו, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

 

[מרנן ורבנן]

הרב @משיב כהלכה כבר השיבותי לך שתעיין לעיל שכבר העלנו מה נקרא הולך לאורו ואין קשר למחלוקת בהלכה.
בהצלחה וכטו"ס.

 

[משיב כהלכה]

כבר השיבותי לך שתעיין לעיל שכבר העלנו מה נקרא הולך לאורו ואין קשר למחלוקת בהלכה.

כתבת ש"הולך לאורו בנקודת הפתיחה", זה כמו שהגר"ע יוסף בעצמו אומר בכל הזדמנות שקיבלנו הוראות מרן, אבל בפועל חולק עליו בעשרות הלכות (מסיבות שונות: מנהגים, ענייני תפילה כאר"י, סב"ל, ועוד).

ולכן המדד הוא לא בנקודת הפתיחה (שבזה אפשר לומר שגם מרן והרמ"א שווים... והרמ"א מסכים עם מרן היכן שלא חלק עליו) אלא האם הם חולקים על הגר"ע בכמה הלכות והולכים כמו פוסקים אחרים, או שאינם מפעילים שיקול דעת כלל, והולכים אחר הגר"ע בכל אשר יאמר כי הוא זה.

 

[מרנן ורבנן]

כתבת ש"הולך לאורו בנקודת הפתיחה", זה כמו שהגר"ע יוסף בעצמו אומר בכל הזדמנות שקיבלנו הוראות מרן, אבל בפועל חולק עליו בעשרות הלכות (מסיבות שונות: מנהגים, ענייני תפילה כאר"י, סב"ל, ועוד).

בהחלט

ולכן המדד הוא לא בנקודת הפתיחה (שבזה אפשר לומר שגם מרן והרמ"א שווים... והרמ"א מסכים עם מרן היכן שלא חלק עליו) אלא האם הם חולקים על הגר"ע בכמה הלכות והולכים כמו פוסקים אחרים, או שאינם מפעילים שיקול דעת כלל, והולכים אחר הגר"ע בכל אשר יאמר כי הוא זה.

אין קשר, הרמ"א ומרן היו שני דרכים שונות, אבל רב קהילה / ראש ישיבה / ת"ח אחר שחולק על מרן בהלכות ספציפיות והולך כמנהגו / כפוסק אחר בכמה עניינים אך באופן כללי רואה בו את מורה דרכו ואת גדול דורו - בוודאי שנחשב כהולך לאורו.

 

[עת שערי רצון]

רב קהילה / ראש ישיבה / ת"ח אחר שחולק על מרן בהלכות ספציפיות והולך כמנהגו / כפוסק אחר בכמה עניינים אך באופן כללי רואה בו את מורה דרכו ואת גדול דורו - בוודאי שנחשב כהולך לאורו.

אם ככה, לא הבנתי דבריך כראוי ואני מתנצל...
לא נראה לי שהיום יש עדיין מאן דהו (דמות תורנית) שפוי, שחושב שהרב עובדיה לא היה ענק בתורה וכו'

 

[משיב כהלכה]

אני מכיר בעוד לגיונות לגיונות תלמידי חכמים עצומים מורי הוראות ומקהילי קהילות שהלכו לאורו של מרן

בענין זה, בנוסף למה שכתבתי לעיל, יש להזכיר את אותו גילוי דעת שניסה לשוות להגר"ע יוסף מעמד כמו של מרן השו"ע שקיבלנו הוראותיו, ולכפות על כלל הציבור הספרדי ללכת כפי פסקיו, לאחר שכבר השתלטו על מוסד הרבנות והדיינות, באופן שהם ורק הם אחראים על מינוי רבנים ודיינים, וכל רב או דיין שלא ביטל דעתו להגר"ע יוסף ואינו פוסק כמותו, סומן וקוטלג כ"חולק" ויכול לשכוח מתפקיד רבני לשארית חייו.

ובדיעבד התגלה ש"הגילוי דעת" הוא זיוף גמור, כי הציגו לרבנים מכתב עם דברי שבח והלל להגר"ע יוסף, ועל זה ניאותו לחתום, ולחלקם הציגו זאת כמכתב הוקרה לרב יצחק יוסף, וכאשר אמר הרב יוסף שלוש, המשמש רב המועצה האזורית דרום השרון, בראיון לתקשורת: "אמרו שכאילו כתבו שם שצריך לבטל את מנהגי מרוקו, אבל זה לא נכון. הוא בא לומר שהרב עובדיה יוסף היה איש גדול וענק, ובנו הרב יצחק יוסף הוא ממשיך דרכו והוא היום ראש הרבנים בארץ ישראל. יש רבנים גדולים שחולקים עליהם פה ושם, אבל בהסתכלות רחבה התקבלו פסיקותיהם של הרב עובדיה יוסף ושל בנו..."

אבל לאחר מכן שינו את הנוסח (כדרכם של פשקווילים מימים ימימה) ופרסמו נוסח אחר לגמרי, שיש ללכת אחר הוראותיו של הרב יצחק יוסף ולבטל את כל המנהגים והפסקים שחולקים עליו:

"חובה על כל בני עדתנו לקבל עליהם את כל הוראותיו של הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה"ג יצחק יוסף ללא פקפוק. אלו מבני עדתנו שנהגו אחרת עד כה, יקבלו על עצמם מעתה ועד עולם שלא לסטות מדרך ההלכה והמסורה של מרן הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצוק"ל".

וכצפוי, הזיוף הזה חזר אל המזייף (אחד מתלמידי הרב יצחק יוסף שגם פירסם חוברות תגובה נגד "דברי שלום ואמת" בתוספת דברי גנאי למיניהם) כבומרנג:

◆ ראש החותמים, הגאון הרב דוד שלוש זצ"ל, רבה של נתניה (שחלק על הרב עובדיה פעמים רבות בספרו שו"ת חמדה גנוזה ועוד, ו"נענש" על זה שלא קיבל קידום למרות שהיה ראוי לו), פירסם מכתב: "הריני להודיע בשער בת רבים כי הנני עומד ומחזיק בדעתי בכל מה שכתבתי בספרי הלכה שו"ת 'חמדה גנוזה' בשלושה חלקים ובספרי 'בני עמי' בסוגיות משפחה. כל פרסום אחר שיצא בשמי אינו נכון".

◆ בנו, הרב יהודה שלוש, רב שכונה בנתניה, אמר: "למסמך הזה אין ערך. הרבנים העיקריים אומרים שרימו אותם. גם אם חתמו, כעת אבי אומר שלא התכוון לבטל את פסיקותיו. תורה לא קונים בגנבה. אבא התכוון לתת חיזוק לרב יצחק יוסף, אבל לא לבטל את כל מה שעבד עליו תשעים שנה".

◆ בנו של הרב יהושע ממן זצ"ל, הרב רפאל ממן, תקף את האנשים שהחתימו את אביו ואמר כי רימו אותו:

"במכתב הזה פשוט הטעו אותו. הטעו אותו בזה שאמרו לו שכותבים איזה מכתב הוקרה לרב יצחק יוסף ומביאים לו איזה שהם ספרים שיצאו על דייני מראקש אבל מעולם לא הייתה כוונה לבטל את מנהגי מרוקו וללכת רק על פי פסיקותיו של הרב יוסף. בשום פנים ואופן לא".

לדבריו, גם החלק בו נכתב כי צריך ללכת אחר כל הוראותיו של הרב יצחק יוסף אינו נכון. "רצו לכבד אותו כראשון לציון אבל ודאי ועם כל הכבוד יש גדולים. אני בדקתי עם מו"ר אבי", הוא מבהיר.

◆ הגאון רבי שמעון ביטון, רב העיר בית שמש, טען בראיון ל"חדרי חרדים" כי המכתב שונה, ולמעשה רימו אותו: "המכתב הזה שבר לי את הראש. שינו את כל מה שהביאו לי".

שאלה: הרב לא חתם שצריך לבטל את כל מנהגי מרוקו?

"לא, לא, חס וחלילה".

שאלה: במכתב שהביאו לרב הוזכר כי מדובר במכתב לגבי הרב יצחק יוסף?

"לא".

◆ הגאון רבי מסעוד אלחדד, אב"ד בירושלים, טען כי כלל לא חתם על המכתב. "על איזה מכתב אתה מדבר, לא ראיתי"...

שאלה: הרב לא חתם שצריך ללכת אחר פסיקותיו של הרב יצחק יוסף?

"לא לא".

שאלה: דיברו עם הרב על כזה מכתב?

"לא".

◆ הגאון רבי רפאל רוזיליו שליט"א, חבר בד"ץ העדה החרדית, הופתע לגלות את שמו במכתב הרבנים וטען כי מדובר ברמאות: "אני לא חתמתי ולא כלום. זה בא בלבל במוח ולחץ אותי וכתבתי מה שכתבתי... אבל לאחר שראיתי את כל המכתב זה נקרא רמאות, ואני מוציא מכתב ואפרסם אותו".

שאלה: האם רימו את הרב?

"כן".

◆ הרב עזרא בן שמעון, בנו של הרב מסעוד בן שמעון ראש ישיבת 'אור אליצור', זעם על המכתב: "אבי לא חתם על כזה מכתב. זאת אומרת הם לא הביאו לו את הנוסח והוא לא ראה את זה. הוא לא אמר כזה דבר. הוא אומר שכל אחד ישמור על המנהגים שלו".

◆ ר' משה שרביט, בנו של הרב יוסף שרביט זצ"ל, אמר ל'מקור ראשון' כי "אבא אמר לי שלא חתם על מכתב כזה".

ומיותר לבאר שאם היינו לוקחים מכתב דומה ומנסחים זאת על הגר"ש משאש שהוא מקובל כגדול הפוסקים בקרב יהודי מרוקו (שהם רוב הציבור הספרדי), היו מחתימים בקלות את רוב הרבנים המרוקאים, גם ללא כפיה וגם ללא הבטחת דברים בתמורה.

לאחר שפורסמו הכחשות כל הרבנים, חזר בו גם יוזם הפשקוויל ואמר בראיון: "המכתב לא בא לומר שהרבנים חוזרים בהם מהפסקים שבהם חלקו על הרב עובדיה ובנו, אלא שצריך לחלוק בצורה הראויה..."

 

[משיב כהלכה]

אין קשר, הרמ"א ומרן היו שני דרכים שונות, אבל רב קהילה / ראש ישיבה / ת"ח אחר שחולק על מרן בהלכות ספציפיות והולך כמנהגו / כפוסק אחר בכמה עניינים אך באופן כללי רואה בו את מורה דרכו ואת גדול דורו - בוודאי שנחשב כהולך לאורו.

ובקיצור, אין בינינו מחלוקת כלל.

 

[מרנן ורבנן]

ובקיצור, אין בינינו מחלוקת כלל.

איך שאני מבין מהניסוחים שלנו, עדיין יש איזה מרחב מסויים שלגביו אנחנו חולקים, אם כי זה מרחב די דק ולא משהו לדון עליו ולטחון אותו

 

[מתוק מדבש]

פסקי מרן הגר"עי מקבלים מכות כואבות מאוד מאלו המנסים להגן על פסקיו בצורה לא אמיתית. לדוג' תלמידי החזו"א אף פעם לא התעלמו מזה שיש קושיות עליו ולא ניסו "לטייח".
על כל הגדולים יש קושיות ואפי' עצומות. כוווולם.
ק"ו למרן הגרע"י שכתב רבבות פסקים, על טרדה עצומה של עול ציבור.
בצורה הזאת, חלק אומרים : מעדיף לא להיות קשור למשפחה.
חלק: כואבים את העוולות.
חלק אחר: רואים במגדלת את הקושיות ומחפשים דרך אחרת.
דוגמא: תשאלו כל אברך שנבחן במבחנים של הגר"א מלכה, ותראו שהוא חתך!
מציאות. למה? את החשבון נפש יעשה כל אחד בעצמו.
דוגמא נוספת. ת"ח מוכר ורשום, מלפנים ראש כולל ביוחה דעת מח"ס יותר מעשר כרכים, כל ספריו סגידה למרן הגרע"י עם קושיות נכונות פה ושם, אבל אינו חדל מלכנהו "מו"ר".
כ' פעם פסק שהרגיז מישהו, קיבל בזיונות, ומאז: חתך לגמרי.
וכהנה רבות מאוד מאוד. לקינוח: אפשר לעשות ביקור נימוסין בכסא רחמים.

 

[מרנן ורבנן]

דוגמא נוספת. ת"ח מוכר ורשום, מלפנים ראש כולל ביוחה דעת מח"ס יותר מעשר כרכים, כל ספריו סגידה למרן הגרע"י עם קושיות נכונות פה ושם, אבל אינו חדל מלכנהו "מו"ר".

אם יש בספריו קושיות נכונות פה ושם מה כואב לך שמעריכו כרבו ומכנהו מו"ר? מבין השיטין לא נראה שעניינך האמת ההלכתית אלא עצם העובדה שמעריכו (או סוגד לו כלשונך) ה"י.

לקינוח: אפשר לעשות ביקור נימוסין בכסא רחמים.

לטוב או למוטב או ל?

 

[עת שערי רצון]

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

את זה אני לא מצליח להבין מחילה מכת''ר, הרי דעת הר' עובדיה בעצמו שיש ענין מאוד גדול להחמיר כר''ת, וכל בר דעת יכול להבין שיש עניין לחשוש לדעה שנפסקה להלכה בשו''ע ע''פ עשרות ראשונים, גם אם בפועל לא נהגו כשיטה זו, אפי' גדולים ועצומים.
אבל אני יודע שכת''ר הוא תלמיד הגר''ש משאש זצ''ל, ואני יודע גם כבר מה יענו לי (לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי)
בפועל, הרבה שהולכים כמו הרב עובדיה לא מצליחים לשמור ר''ת, ולהיפך הרבה בני תורה ות''ח, שלא חשודים בפסיקה ע''פ הרב עובדיה מחכים במוצ''ש לזמן ר''ת

סתם ככה, אני משתומם איך כת''ר מצליח לכתוב הודעות כאלו ארוכות, מנומקות עם מקורות וכו' בכמה שניות (!!) אני רק מקוה שהאשכול הזה לא יגלוש לנושא פאה נכרית, כי אם כך אני לא יוכל לקרוא את כל ההודעות שלך... תרחם עלי ...

 

[משיב כהלכה]

אם יש בספריו קושיות נכונות פה ושם מה כואב לך שמעריכו כרבו ומכנהו מו"ר? מבין השיטין לא נראה שעניינך האמת ההלכתית אלא עצם העובדה שמעריכו (או סוגד לו כלשונך) ה"י.

אני חושב שלא הבנת כלל למה הוא מתכוון. הוא בא להחמיא לו ולומר שאע"פ שהוא בעיניו מורו ורבו, לא נרתע מלהקשות עליו (עד שחטף בזיונות על זה).

 

[משיב כהלכה]

לטוב או למוטב או ל?

לשמוע מה דינו של מי שמעריץ את הגר"ע יוסף ומכבדו, אבל חולק עליו.

 

[משיב כהלכה]

את זה אני לא מצליח להבין מחילה מכת''ר, הרי דעת הר' עובדיה בעצמו שיש ענין מאוד גדול להחמיר כר''ת, וכל בר דעת יכול להבין שציש עניין לחשוש לדעה שנפסקה להלכה בשו''ע ע''פ עשרות ראשונים, גם אם בפועל לא נהגו כשיטה זו, אפי' גדולים ועצומים.

מה זאת אומרת "בעצמו"? הוא אכן סובר שיש ענין להחמיר כר"ת, הגר"ש משאש סובר להיפך, שאין ענין להחמיר כי זה מוציא לעז על אבותיו שהיו מחללי שבת רח"ל, ואם המנהג נסמך על ראשונים והוא קדם להשו"ע, אין אחר המנהג כלום, ואין שום ענין להחמיר, אלא הרוצה להוסיף תוספת שבת יוסיף עד אין קץ.

ואם מישהו חושב שמרן הגר"ש משאש היה ממהר להוציא את השבת, אביא כאן מה שסיפר גדול המורים לשירה האנדלוסית רבי חיים ביטון שליט"א (לשעבר ר"מ בישיבת אוהל מועד) שמוצאי שבת אחת הציע לו איזה דיין לבוא איתו למרן הגר"ש משאש, והלכו לביתו ומצאו שהחל בעשיית ההבדלה, וחשבו שיקח לו כמה דקות והמתינו, אבל הוא החל לשיר את כל הפזמונים ולומר את כל מה שיש בסידור לפני ההבדלה ואחר ההבדלה בנחת רוח מופלגת שאין כדוגמתה, עד שעברה שעה תמימה ואז התפנה אליהם.

 

[משיב כהלכה]

אני יודע שכת''ר הוא תלמיד הגר''ש משאש זצ''ל, ואני גם יודע מה יענו לי

אם היית יודע לא היית כותב שדעת השו"ע כר"ת...

לגופו של ענין, מרן הגר"ש משאש כתב ששיטת ר"ת נוגדת את המציאות, והוא דיבר בצפון צרפת, שם יש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים.

ובאמת, המונח "צאת הכוכבים" מתייחס להופעת שלושה כוכבים בינוניים, והם מופיעים בא"י זמן רב מאוד לפני זמן ר"ת שהוא 72 דק' אחרי השקיעה. וכתב בעל כף החיים שבא"י ובסוריה ובעירק רואים שלושה כוכבים בינוניים כ40 דק' אחר שהשמש אינה נראית על הארץ, וכן כתבו בשם חזו"א, וכן כתב בספר זמני היום בהלכה כי בניסן ותשרי זה כ26 דק' אחר השקיעה.

ולגבי דעת השו"ע, מרן כתב (רס"א ס"ב) כדעת ר"ת, להדליק נרות אחר השקיעה, ולא ראינו ולא שמענו שידליקו נרות אחר השקיעה, וכולם נוהגים כגאונים. והעיר על זה רבי שלמה אבן דנאן (שו"ת בקש שלמה סי' כ"ח) "והגם שכבר אבותינו ורבותינו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם דעת מרן, מ"מ כמה הלכות ודינים יש אשר לא קבלו עליהם.. וזו אחת מהם".

א"כ קצת תמוה כיצד פסק מרן נגד כל עדות ישראל, וצ"ע מדבריו במקום אחר (סעיף ג' שם) "מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות". ולכאורה, הסימן הכי ברור הוא שקיעת החמה באופק. ומדוע להדליק מוקדם יותר? ובפרט שמרן פסק (רס"ג ס"ד) "אסור להדליק בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר". ומוכרח שהלכה זו היא כדעת הגאונים.

כמו כן כתב מרן (רצ"ג, ס"ב) "צריך להיזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים", וזה, כפי שכתבתי לעיל, הרבה לפני 72 דק' של ר"ת. ועוד כתב זאת בלשון "צריך להיזהר", כי מדינא די בראיית שלושה כוכבים בינוניים, ואפילו מפוזרים, והחמיר משום שאין בני אדם בקיאים בזה.

וצ"ל שמרן לא הכריע במחלוקת זו, אבל גם זה צ"ע, כי נמצא שהיקל כמו שתי השיטות, בכניסת שבת כר"ת וביציאתה כגאונים, מקולי ב"ה וב"ש...

אלא ודאי שדעתו כהגאונים מתחילה ועד סוף, ומה שכתב "מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ" (רס"א, ס"ב) אין פירושו שהשמש שקעה באופק, אלא שאינה נראית על הארץ, ומי שאינו בקי ידליק בעוד השמש נמצאת בראשי האילנות. וכך פירשו גדולי חכמי מקנס (הגר"ש טולדנו בספרו דברי שלום ואמת, כרך ב' עמ' 59), ולשיטתם השקיעה הראשונה היא דעיכת קרני השמש, ואז השמש נראית בראשי האילנות, והשקיעה השניה היא פחות או יותר בזמן קריאת אלמגרב (המואזין הערבי שנמצא בראש המגדל, ורואה את השמש שתי דקות יותר ממי שנמצא על הארץ).

למעשה גם דעת ר"ת סובלת פירוש שמבטל את המחלוקת בינה לבין דעת הגאונים. ובאמת, ר' דוד שפירא (ספר בני ציון, ח"ב, סי' טז) כתב שדעת ר"ת היא שכל שלשת מילין ורביע הם קודם השקיעה שלנו, ואינו כפי שמקובל להבין בדברי ר"ת. לפי זה השקיעה השניה של ר"ת שבה מתחיל בין השמשות, היא שקיעת השמש באופק, ונמצא שאין הבדל בהלכה בין ר"ת והגאונים. וכן הבין ר' יעקב רקח (שלחן לחם הפנים, סי' שלא, עמ' צח וצט). ועוד.

ולמעשה הרבה מחכמי המערב הבינו שדעת מרן כגאונים.

 

[עת שערי רצון]

אם היית יודע לא היית כותב שדעת השו"ע כר"ת...

לא מצאתי שום אחרון שסובר שהשו''ע פסק כהגאונים, ועי' שו''ע רסא, לפי הגאונים אין ''שקיעה ראשונה'' ''שקיעה שנייה'' תחילת וסוף שקיעה וג' מילים ורביע וכו' וכל האחרונים כתבו שהשו''ע סובר כמו ר' תם, החל מהחיד''א והגינת ורדים וכלה במשנה ברורה, והאור לציון וכו'

לגופו של ענין, מרן הגר"ש משאש כתב ששיטת ר"ת נוגדת את המציאות, והוא דיבר בצפון צרפת, שם יש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים.

ר''ת בא לישב את סתירת הסוגיות בדעת ר' יהודה שדיבר על מרכז א''י בימי ניסן ותשרי, אין לו כל קשר לצרפת

ובאמת, המונח "צאת הכוכבים" מתייחס להופעת שלושה כוכבים בינוניים, והם מופיעים בא"י זמן רב מאוד לפני זמן ר"ת שהוא 72 דק' אחרי השקיעה.

השו''ע יאמר לך שאין אנו בקיאים בכוכבים, ואלו כוכבים גדולים, וכמדומה שכך כותב בביאור הגר''א (לא בטוח) וכך כותב להדיא מהר''י פרג'י

וכתב בעל כף החיים שבא"י ובסוריה ובעירק רואים שלושה כוכבים בינוניים כ40 דק' אחר שהשמש אינה נראית על הארץ,

זה לא רלוונטי, כי אף אחד שנוהג כמו הגאונים לא מחשב את צה''כ 40 דק' אחר השקיעה, מקסימום 25 דקות ל''מחמירים'' כמו הבא''ח והאו''לצ, ורובא דעלמא נוהג 15-20 דק' אחר השקיעה לא מעבר

וכן כתבו בשם חזו"א, וכן כתב בספר זמני היום בהלכה כי בניסן ותשרי זה כ26 דק' אחר השקיעה.

כן דעת הבא''ח והאול''צ: 25-28 דק'

ולגבי דעת השו"ע, מרן כתב (רס"א ס"ב) כדעת ר"ת, להדליק נרות אחר השקיעה, ולא ראינו ולא שמענו שידליקו נרות אחר השקיעה, וכולם נוהגים כגאונים.

אכן, בגלל שכולם ''נוהגים כמו הגאונים'' אף אחד לא מדליק אחרי השקיעה, כ''כ פשוט.

והעיר על זה רבי שלמה אבן דנאן (שו"ת בקש שלמה סי' כ"ח) "והגם שכבר אבותינו ורבותינו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם דעת מרן, מ"מ כמה הלכות ודינים יש אשר לא קבלו עליהם.. וזו אחת מהם".

זאת בדיוק הסיבה שאי''צ לשנות את המנהג שנהגו כמו הגאונים ע''פ גאוני עולם, דורות ע''ג דורות לפחות 300-400 שנה, אם לא יותר

א"כ קצת תמוה כיצד פסק מרן נגד כל עדות ישראל,

אין שום עדות או ראיה לכך שנהגו כמו הגאונים לפני זמן מרן.
שיטת הגאונים נודעה ע''י מהר''ם אלשקר שהיה חי בזמן מרן הב''י.
בפועל, אף אחד מגדולי הראשונים לא הזכיר ברמז שיש שיטה כזו, אמנם הרמב''ם לכאו' סתם כמו הגאונים - אבל כי ככה הוא הבין את הגמ', ולא בא לאפוקי מדרבנו תם כמהר'ם אלשקר

וצ"ע מדבריו במקום אחר (סעיף ג' שם) "מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות".

חכמים עשו סיג, כדי להרחיק את האדם שלא ידליק מיד בשקיעה, כמו שמצוות הנוהגות ביום נהוגות לכתחילה רק אחרי הנץ, אע''פ שמעה''ש יממא הוא. לדעת מרן בהכרח שזמן שהחמה בראש האילנות הוא דק' בודדות לפני השקיעה 5-10 דק' לא יותר, וזה הזמן המתאים להדליק כדי שיהיה לפני השקיעה, כי אם ידליקו אחרי השקייעה יש חשש שלא יהיו בקיאים בזמן ביה''ש
הערה: אם השו''ע סובר כמו הגאונים, למה יש לך אדם שאינו בקי ב''שיעור חכמים'', הרי כל אחד יודע מתי החמה שוקעת ,מה זה ה''שיעור חכמים'' הזה? ע''כ שזה ג' מיל ורביע של ר''ת (אמנם זו גמ' מפורשת וגם לגאונים יש הסבר בגמ' הנ''ל ואכמ''ל)

ולכאורה, הסימן הכי ברור הוא שקיעת החמה באופק. ומדוע להדליק מוקדם יותר? ובפרט שמרן פסק (רס"ג ס"ד) "אסור להדליק בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר". ומוכרח שהלכה זו היא כדעת הגאונים.

מרן לא ידע משיטת הגאונים, המנהג כמו הגאונים התפשט בזמן מרן או קצת אח''כ ככל הנראה, אין שום איזכור לשיטת הגאונים בב'י ובשו''ע
אגב, מציאות הכוכבים סותרת את הגאונים, כי לפי הגאו' צה''כ הוא 13 דקות אחרי השקיעה, ולא יותר - ולא רואים 3 כוכבים בינונים 13.5 דק' אחרי השקיעה
והאחרונים שפסקו להחמיר עד 25-45 דק' לפי הגאונים, אכן זה נגד שיעור ביה''ש המבואר בגמ'

כמו כן כתב מרן (רצ"ג, ס"ב) "צריך להיזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים", וזה, כפי שכתבתי לעיל, הרבה לפני 72 דק' של ר"ת. ועוד כתב זאת בלשון "צריך להיזהר", כי מדינא די בראיית שלושה כוכבים בינוניים, ואפילו מפוזרים, והחמיר משום שאין בני אדם בקיאים בזה.

כבר כתבתי לעיל.
ויש גם ראשונים שסוברים שהכוכבים צריכים להיות דוקא במערב, אם כי ק''ק לפרש כן מסתימת דברי הגמ' והשו''ע שלא הזכירו זאת.

וצ"ל שמרן לא הכריע במחלוקת זו, אבל גם זה צ"ע, כי נמצא שהיקל כמו שתי השיטות, בכניסת שבת כר"ת וביציאתה כגאונים, מקולי ב"ה וב"ש...

מרן לא הזכיר את שיטת הגאונים. גם הגר''א והחת''ס שידעו משיטת היראים לא הזכירו את שיטת הגאונים, למרות שהגר''א עצמו פסק כמו הגאונים, וגם בשו''ת יבי''א האריך בזה שיש ראיות שהגאונים סברו כמו ר''ת, עי''ש.

אלא ודאי שדעתו כהגאונים מתחילה ועד סוף,

זאת אחרי שציטט בסימן רס''א את הרמב''ן שהוא להדיא כר''ת, ברור. שום אחרון מפורסם לא כתב פשט מגוחך זה, מחילה על הביטוי
אמנם יש שהסבירו את רבנו תם כמו המנחת כהן ועוד, עי' ביה''ל סימן רצ'ג. גם מצינו מי שכתב שמרן חזר בו ביורה דעה, אבל לא מצאנו מי שיאמר שהשו''ע הוא כמו הגאונים ובפרט שלא הזכיר כלום משיטה זו, רק מר''ת והיראים, וכן הב''ח שם ועוד ועוד

ומה שכתב "מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ" (רס"א, ס"ב) אין פירושו שהשמש שקעה באופק, אלא שאינה נראית על הארץ, ומי שאינו בקי ידליק בעוד השמש נמצאת בראשי האילנות.

הפרוש הזה הוא פשוט מגוחך... 71 דק' לפני השקיעה השמש כן נראית על הארץ
חוץ מזה, מבואר בגמ' פסחים שיש 12:00 מהנץ עד שקיעה ראשונה של ר''ת ומרן ביום השוויון, וא''כ כל הפשט הזה סותר גמ' מפורשת ורוב ככל האחרונים, חוץ מחכמי מקנס הנ''ל אולי, הבינו שהשקיעה היא שקיעה כפשוטו

וכך פירשו גדולי חכמי מקנס (הגר"ש טולדנו בספרו דברי שלום ואמת, כרך ב' עמ' 59), ולשיטתם השקיעה הראשונה היא דעיכת קרני השמש, ואז השמש נראית בראשי האילנות, והשקיעה השניה היא פחות או יותר בזמן קריאת אלמגרב (המואזין הערבי שנמצא בראש המגדל, ורואה את השמש שתי דקות יותר ממי שנמצא על הארץ).

למעשה גם דעת ר"ת סובלת פירוש שמבטל את המחלוקת בינה לבין דעת הגאונים. ובאמת, ר' דוד שפירא (ספר בני ציון, ח"ב, סי' טז) כתב שדעת ר"ת היא שכל שלשת מילין ורביע הם קודם השקיעה שלנו, ואינו כפי שמקובל להבין בדברי ר"ת. לפי זה השקיעה השניה של ר"ת שבה מתחיל בין השמשות, היא שקיעת השמש באופק, ונמצא שאין הבדל בהלכה בין ר"ת והגאונים. וכן הבין ר' יעקב רקח (שלחן לחם הפנים, סי' שלא, עמ' צח וצט). ועוד.

פרוש מגוחך, במחילה מכת''ר הרבנים הגאונים הנ''ל זצ'ל, כל מי שילמד קצת את סוגיות זמני היום יודע את זה (למדתי את הסוגיות הנ''ל אולי במשך 8-9 שנים !! בעיון עם כל המקורות, ולא רק ציטוטים מרבני מרוקו הקדושים

ולמעשה הרבה מחכמי המערב הבינו שדעת מרן כגאונים.

??

 

[עת שערי רצון]

אם היית יודע לא היית כותב שדעת השו"ע כר"ת...

חשבתי שתענו לי, שלהחמיר ר"ת הוצאת לעז וכו'