כמה אחוזים מהציבור הספרדי הולכים אחרי פסיקותיו של הגר"ע יוסף?

לא מצאתי שום אחרון שסובר שהשו''ע פסק כהגאונים

מה שכתבתי הוא קיצור הדברים שכתב בספר דברי שלום ואמת חלק ב', והאריך בזה בסוף הספר במאמר י' ומצ"ב, ע"ש.

וכאן הבאתי את תשובות מרן הגר"ש משאש בנדון. ע"ש.

אין לי את הפנאי לשחות במים שאין להם סוף, בפורום לתורה דנו בזה בעשרות עמודים.
 

קבצים מצורפים

שולעם עלייכם!
השאלה שלך, כמה מהציבור הספרדי הולך אחרי פסיקותיו של הגר"ע יוסף זצ"ל, היא לא רק שאלה של אחוזים טכניים אלא שאלה שמחייבת דיון עמוק יותר על מהותה של מנהיגות תורנית, איך פסיקות הופכות לנחלת הרבים, ומה המשמעות של להיות תלמיד חכם בדורנו.

---

### **הליכה בעקבות מרן – מעבר לאחוזים**
אם ננסה להתחיל במספרים, ניתן לומר בזהירות שכמות גדולה מאוד מהציבור הספרדי נשענת על פסקי הגר"ע יוסף, בין אם מתוך הכרה מלאה בפסיקותיו ובין אם מתוך הנחיות כלליות שמגיעות דרך רבני קהילות, ספרי הלכה מקומיים, או אפילו מנהגי ציבור. אבל כאן עולה השאלה: האם מדובר בהליכה מתוך ידיעה, מתוך הרגל, או מתוך קבלת עול מלכות שמיים?

#### **שלושה מעגלים של פסיקה**
נראה שהליכה אחרי הגר"ע מתחלקת לכמה מעגלים:
1. **המעגל הקרוב – לומדי ההלכה והתלמידים**:
אלו שהעמיקו בתורתו של מרן דרך ספריו (בעיקר "יביע אומר", "יחווה דעת" ו"שולחן ערוך ילקוט יוסף") ורואים בו לא רק פוסק אלא "מורה דרך" מקיף לכל תחומי החיים. תלמידים אלה מיישמים את פסיקותיו ברמה פרטנית ודייקנית – אלו הם השומרים על "קוצו של יוד".

2. **המעגל הקהילתי**:
כאן מדובר בציבור הרחב של הקהילות הספרדיות, שמושפע בעיקר דרך הרבנים המקומיים – שמשתמשים בפסיקותיו של מרן כקו מנחה. ציבור זה אולי לא מכיר את העומק של הפסק, אבל נשען עליו במצבים יום-יומיים.

3. **המעגל הרחב – ההשפעה התרבותית**:
הציבור המסורתי, שלא בהכרח שומר תרי"ג מצוות, מושפע גם הוא ממורשתו של מרן. מבחינתם, המנהגים והמסורות שהנחיל – כמו ההקפדה על ברכת "שהחיינו" או הדגש על קריאת שמע – הפכו להיות חלק מהזהות היהודית הספרדית.

---

### **מדוע דווקא הגר"ע?**
מרן הגר"ע יוסף לא היה רק פוסק, אלא גם מנהיג שסחף את העם. מה היה סוד ההצלחה שלו?
1. **פשטות הלשון וגאונות התוכן**: הוא ידע לדבר אל העם בפשטות, בלי לאבד גרם מהעומק. כשהיה נואם, הוא דיבר ישירות ללב השומע – "אל תטפס על ההר, תתחיל עם המדרגה הראשונה".

2. **נגישות ספריו**: בניגוד לפוסקים שהשאירו את פסיקותיהם עמומות או מפוזרות, מרן טרח לרכז את דבריו בצורה מסודרת וברורה, וכך הפך את ההלכה למשהו שכל אחד יכול לגשת אליו.

3. **תחושת שליחות לאומית**: מרן לא ראה את תפקידו רק כפוסק הלכתי, אלא כמשיב עטרה ליושנה. הוא לא הסתפק בהוראת הלכה פרטנית, אלא ביקש להחזיר את הזהות הספרדית-תורנית לגדולתה.

---

### **אז מה עם האחוזים?**
נראה שבמעגלים הקרובים, כמעט 100% מהציבור הספרדי ההלכתי נשען על פסקי מרן. במעגלים הקהילתיים, אפשר להעריך שמדובר בכ-70%-80%. במעגל הרחב יותר, ההשפעה היא תרבותית-מסורתית, ושם היא עצומה – ייתכן שאפילו 90% מהציבור המסורתי נושאים את שמו ואת דרכו בתודעתם.

אבל האמת? האחוזים לא מספרים את כל הסיפור. מורשתו של מרן לא נמדדת רק במספרים אלא ביכולת שלו להפוך פסקי הלכה לחלק אינטגרלי מהחיים. כשאדם מתפלל מתוך סידור שהוציא, כשהוא מקפיד על מנהג מתוך ספריו – הוא חי את תורתו של מרן גם בלי לשים לב.

---

### **איפכא מסתברא?**
ומה עם הטענה ההפוכה – שלא כל הציבור הולך בעקבותיו? יש שיטענו שאכן חלק מהציבור נמשך לכיוונים אחרים, בין אם מתוך גישה "חסידית" יותר, ובין אם בגלל חיכוכים פוליטיים. ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שדרכו של מרן משמשת כבסיס מוצק – גם למי שבוחר לפנות לנתיבים אחרים.

---

מבחינתי, השאלה איננה כמה אחוזים הולכים בעקבותיו, אלא כמה לוקחים את המסר הגדול שהשאיר: לדאוג שכל יהודי – בכל רמה, בכל מצב – יוכל למצוא מקום בתוך תורת ישראל.
 
מבחינתי, השאלה איננה כמה אחוזים הולכים בעקבותיו, אלא כמה לוקחים את המסר הגדול שהשאיר: לדאוג שכל יהודי – בכל רמה, בכל מצב – יוכל למצוא מקום בתוך תורת ישראל.
לא על זה היה הויכוח!
לדעתי רוב בני התורה הולכים אחר מרן הגר''ע במכלול
יש שינוים
כסא רחמים במה שהגרמ לוי והגר''מ מאזוז מחמירים ילכו כמוהם
בני מרוקו ינהגו במנהגים כמנהגם
ובוגרי הישיבות הליטאיות יקלו ב''פאה נוכרית''
אבל הבסיס הוא מרן
 
שאלה שמחייבת דיון עמוק יותר על מהותה של מנהיגות תורנית, איך פסיקות הופכות לנחלת הרבים, ומה המשמעות של להיות תלמיד חכם בדורנו.

פיטומי מילי בעלמא. פסקיו של הגר"ע התקבלו בציבור משלוש סיבות:

א. הערצה של בקיאותו והתמדתו המופלגת, היכולת לדעת בע"פ כל כך הרבה, ואהבת התורה.

ב. אהבת ההיתרים - הציבור מחפש תמיד את המקילים, וסיפר לי מאן דהו שבמרוקו באיזור מסויים היו שני פוסקים, שלא אנקוב בשמותם, כל הציבור מקטן ועד גדול עזבו את המחמיר והלכו אחר המיקל. והגר"ע יוסף היה מיקל גדול מאוד.

ג. סדרת הספרים ילקוט יוסף, שמקיפה את כל ההלכות הנחוצות וכתובה בשפה קלה (וכן חוברות מן המעין להגר"ד יוסף, למי שזוכר).

#### **שלושה מעגלים של פסיקה**

העתקת את הטקסט ממקום כלשהו, או שאתה סתם אוהב לפזר סימני מקלדת להנאתך?

המעגל הראשון לא ראוי לציון בפני עצמו, אפשר לספור על אצבעות יד אחת את המעמיקים בתורתו, יש בהחלט כאלה אבל הם מעטים ממש.

המעגל השלישי לא קיים, והוא כלול במעגל השני.
 
לא על זה היה הויכוח!
לדעתי רוב בני התורה הולכים אחר מרן הגר''ע במכלול
יש שינוים
כסא רחמים במה שהגרמ לוי והגר''מ מאזוז מחמירים ילכו כמוהם
בני מרוקו ינהגו במנהגים כמנהגם
ובוגרי הישיבות הליטאיות יקלו ב''פאה נוכרית''
אבל הבסיס הוא מרן
אני מסכים שהדיון כאן נוגע יותר לשאלה הפרקטית של מי באמת הולך בעקבות פסקי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ואיך זה מתבטא בפועל במנהגי הציבור.
אפשר לומר שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל הוא "הרקע המאחד" של כל הציבור הספרדי. כל הקהילה אולי לוקחת את ההשפעה למקום קצת שונה, אבל השורש אחד: פסיקה ברורה, גישה מאחדת, ואמונה עמוקה ושתורת ישראל שייכת לכל יהודי.
 
ובוגרי הישיבות הליטאיות יקלו ב''פאה נוכרית''

זה לא קשור לליטאיות, מרן הגר"ש משאש אינו בוגר ישיבה ליטאית, הוא עלה לארץ כמעט בגיל 70 כרבה של מרוקו, וכן עוד הרבה פוסקים שהתירו (ולדידם זו לא קולא אלא חומרא כלפי מטפחת המגלה את הראש).
 
אפשר לומר שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל הוא "הרקע המאחד" של כל הציבור הספרדי. כל הקהילה אולי לוקחת את ההשפעה למקום קצת שונה, אבל השורש אחד: פסיקה ברורה, גישה מאחדת, ואמונה עמוקה ושתורת ישראל שייכת לכל יהודי.

מרן הגר"ע יוסף שאף "לאחד" גם את האשכנזים, ובמילים אחרות, שכל בית ישראל ילכו לפי פסיקותיו:

"והגאון ר' בנימין מרדכי נבון ז"ל (מחבר ספר בני בנימין), בתשובה כת"י והיא לו נדפסה בקובץ סיני (טבת תש"ט עמוד רט), כתב וז"ל: שאע"פ שיש לבני גלות אשכנז פעה"ק ירושלים ת"ו בית דין קבוע בפ"ע, וקהלה קבועה בפ"ע, חייבים לעשות כאן כמנהג בני עדות הספרדים, וראיה לזה ממ"ש בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' מב), דבשלמא אילו באו שם קהל אחר בבת אחת ניחא וכו', אמנם עתה שבאו שם מעט מעט מאן לימא לן שמותרים לשנות ממנהג המקום. וא"כ גם בנ"ד דינא הכי, שאף שבזמן הרב גנת ורדים היה להם קהל בפ"ע וב"ד בפ"ע, הרי אח"כ מרוב החובות ועלילות הגוים ברחו כולם ולא נשאר עד אחד מבני אשכנז, ואפילו כשהיה בא אחד להשתטח על קברי הצדיקים היה בא בהחבא ובאישון לילה מפני רשעת הגוים. ויותר ממאה שנה עברו שלא דרכה רגל אשכנזי פעה"ק ירושלים, עד שמקרוב בא הרב המופלא ר' מענדל אשכנזי מתלמידי הגר"א מווילנא ז"ל, והוא היה הראשון שבא לדור פעה"ק ואחריו באו מעט מעט עד שנעשו לקהל גדול, ה' עליהם יחיו, ואעפ"כ כי יהיה להם דבר למשפט באים לפני דייני העיר הספרדים, אלא שזה שנתיים ימים שרבתה המחלוקת בעוה"ר, והושיבו ב"ד מעדת האשכנזים, וא"כ מאן נימא לן דבכה"ג מותרים לשנות ממנהגי הספרדים שפוסקים עפ"ד מרן ז"ל. וכמ"ש מהרשד"ם הנ"ל. ע"כ. (ומה שכתב שיותר ממאה שנה לא היו אשכנזים בירושלים, עד שבא הגאון ר' מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגר"א, כל זה מתבאר ג"כ בתולדות חכמי ירושלים (ח"ג רפ"ה, עמוד קנח), ובדברי הגר"מ מנדל עצמו שם. וע"ע בס' פאת השלחן (דף יז סע"ב) בהערה. ע"ש.) וע"ע בשו"ת ישמח לב גאגין (חאה"ע סי' ד, דף ז ע"א), מ"ש בזה. ובמקום אחר כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל" (שו"ת יביע אומר חלק ה - אורח חיים סימן לז).

בתחילת דרכו שרפו את ספריו והוא נחלה מזה מאוד ושכב חודש בביתו (והגר"ע עטיה בא לבקרו וכו') ובשוק מחנה יהודה זרקו עליו עגבניות, ביזו אותו מאוד והפסיקו את שיעוריו בבתי הכנסת.

רק לאחר שהוקמה ש"ס, והיה אינטרס פוליטי לעסקני ש"ס להאדיר את שמו של הגר"ע בכל מקום ובכל הזדמנות אפשרית, היה יכול הגר"ע להשתמש בזה לפרסם את פסקיו ברבים.
 
מה שכתבתי הוא קיצור הדברים שכתב בספר דברי שלום ואמת חלק ב', והאריך בזה בסוף הספר במאמר י' ומצ"ב, ע"ש.

וכאן הבאתי את תשובות מרן הגר"ש משאש בנדון. ע"ש.

אין לי את הפנאי לשחות במים שאין להם סוף, בפורום לתורה דנו בזה בעשרות עמודים.
לא קשור ל"דברי שלום ואמת" אינני יודע מהו מיהו. כל מה שכתבתי זה סוגיות מפורשות בש"ס
 
שולעם עלייכם!
השאלה שלך, כמה מהציבור הספרדי הולך אחרי פסיקותיו של הגר"ע יוסף זצ"ל, היא לא רק שאלה של אחוזים טכניים אלא שאלה שמחייבת דיון עמוק יותר על מהותה של מנהיגות תורנית, איך פסיקות הופכות לנחלת הרבים, ומה המשמעות של להיות תלמיד חכם בדורנו.

---

### **הליכה בעקבות מרן – מעבר לאחוזים**
אם ננסה להתחיל במספרים, ניתן לומר בזהירות שכמות גדולה מאוד מהציבור הספרדי נשענת על פסקי הגר"ע יוסף, בין אם מתוך הכרה מלאה בפסיקותיו ובין אם מתוך הנחיות כלליות שמגיעות דרך רבני קהילות, ספרי הלכה מקומיים, או אפילו מנהגי ציבור. אבל כאן עולה השאלה: האם מדובר בהליכה מתוך ידיעה, מתוך הרגל, או מתוך קבלת עול מלכות שמיים?

#### **שלושה מעגלים של פסיקה**
נראה שהליכה אחרי הגר"ע מתחלקת לכמה מעגלים:
1. **המעגל הקרוב – לומדי ההלכה והתלמידים**:
אלו שהעמיקו בתורתו של מרן דרך ספריו (בעיקר "יביע אומר", "יחווה דעת" ו"שולחן ערוך ילקוט יוסף") ורואים בו לא רק פוסק אלא "מורה דרך" מקיף לכל תחומי החיים. תלמידים אלה מיישמים את פסיקותיו ברמה פרטנית ודייקנית – אלו הם השומרים על "קוצו של יוד".

2. **המעגל הקהילתי**:
כאן מדובר בציבור הרחב של הקהילות הספרדיות, שמושפע בעיקר דרך הרבנים המקומיים – שמשתמשים בפסיקותיו של מרן כקו מנחה. ציבור זה אולי לא מכיר את העומק של הפסק, אבל נשען עליו במצבים יום-יומיים.

3. **המעגל הרחב – ההשפעה התרבותית**:
הציבור המסורתי, שלא בהכרח שומר תרי"ג מצוות, מושפע גם הוא ממורשתו של מרן. מבחינתם, המנהגים והמסורות שהנחיל – כמו ההקפדה על ברכת "שהחיינו" או הדגש על קריאת שמע – הפכו להיות חלק מהזהות היהודית הספרדית.

---

### **מדוע דווקא הגר"ע?**
מרן הגר"ע יוסף לא היה רק פוסק, אלא גם מנהיג שסחף את העם. מה היה סוד ההצלחה שלו?
1. **פשטות הלשון וגאונות התוכן**: הוא ידע לדבר אל העם בפשטות, בלי לאבד גרם מהעומק. כשהיה נואם, הוא דיבר ישירות ללב השומע – "אל תטפס על ההר, תתחיל עם המדרגה הראשונה".

2. **נגישות ספריו**: בניגוד לפוסקים שהשאירו את פסיקותיהם עמומות או מפוזרות, מרן טרח לרכז את דבריו בצורה מסודרת וברורה, וכך הפך את ההלכה למשהו שכל אחד יכול לגשת אליו.

3. **תחושת שליחות לאומית**: מרן לא ראה את תפקידו רק כפוסק הלכתי, אלא כמשיב עטרה ליושנה. הוא לא הסתפק בהוראת הלכה פרטנית, אלא ביקש להחזיר את הזהות הספרדית-תורנית לגדולתה.

---

### **אז מה עם האחוזים?**
נראה שבמעגלים הקרובים, כמעט 100% מהציבור הספרדי ההלכתי נשען על פסקי מרן. במעגלים הקהילתיים, אפשר להעריך שמדובר בכ-70%-80%. במעגל הרחב יותר, ההשפעה היא תרבותית-מסורתית, ושם היא עצומה – ייתכן שאפילו 90% מהציבור המסורתי נושאים את שמו ואת דרכו בתודעתם.

אבל האמת? האחוזים לא מספרים את כל הסיפור. מורשתו של מרן לא נמדדת רק במספרים אלא ביכולת שלו להפוך פסקי הלכה לחלק אינטגרלי מהחיים. כשאדם מתפלל מתוך סידור שהוציא, כשהוא מקפיד על מנהג מתוך ספריו – הוא חי את תורתו של מרן גם בלי לשים לב.

---

### **איפכא מסתברא?**
ומה עם הטענה ההפוכה – שלא כל הציבור הולך בעקבותיו? יש שיטענו שאכן חלק מהציבור נמשך לכיוונים אחרים, בין אם מתוך גישה "חסידית" יותר, ובין אם בגלל חיכוכים פוליטיים. ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שדרכו של מרן משמשת כבסיס מוצק – גם למי שבוחר לפנות לנתיבים אחרים.

---

מבחינתי, השאלה איננה כמה אחוזים הולכים בעקבותיו, אלא כמה לוקחים את המסר הגדול שהשאיר: לדאוג שכל יהודי – בכל רמה, בכל מצב – יוכל למצוא מקום בתוך תורת ישראל.
בינה מלאכותית?
 
משמעם לכם, אין מה לדון, אלא כמה פוסקים כחכם פלוני וכמה כחכם פלוני.

אגב. אבל שמתי לב שאלו הנקראים בני תורה, שמתפללים אצל הליטאים וכיו"ב, שכביכול הולכים כשיטת מרן הבא"ח ולא כמרן הגרע"י. לא תראו אותם מניחים תפילין ר"ת ובודאי לא ביחד. (אני לא אומר שאין בכלל, יש אבל מעט מן המעט לעומת הכמות של ה'בני תורה' הנ"ל). הכל עניין ישיבתי ולא הלכתי. תתקנו אותי אם אני טועה.
 
בתחילת דרכו שרפו את ספריו והוא נחלה מזה מאוד ושכב חודש בביתו (והגר"ע עטיה בא לבקרו וכו') ובשוק מחנה יהודה זרקו עליו עגבניות, ביזו אותו מאוד והפסיקו את שיעוריו בבתי הכנסת.
ישנה התייחסות שלו עצמו לאגדה זו?
 
ידוע למי?
למיטב ידיעתי לא היו דברים מעולם, לא שריפה ולא עגבניות כמובן שהיתה התנגדות קשה של רבני בבל.
מונח לי בראש הסיפור הנ"ל של השרפה (לא זוכר אם שרפו ממש או רצו לשרוף ואחד הרבנים מנעם) מסתמא מקריאה באחד מספרי התולדות
 
הוא מתכוון שכיוון שרוב הספרדים ועדות המזרח הולכים בדעת מרן הגרע"י, ולכן אם מרן פסק הגהה כל שהיא אזי זה כבר לא הגהה של "כסא רחמים" או קהילה ספציפית אחרת בספרדים אלא כללית של כלל הציבור.
בעניין הזה חשוב לדעת שלאף אחד אין בעלות על הציבור הספרדי,
וכמו שבאשכנזים יש מלא רבנים ואין לאף אחד וטו על כולם כך זה גם בציבור הספרדי ואם מישהו יותר מתחבר לסגנון פסיקה שזה לא מרן הוא לא צריך להתנצל לאף אחד.
וכמו שאתיופי יכול לקבל תורה מפי רב תימני,
גם ספרדי יכול לקבל תורה מפי רב אשכנזי וגם הלכה, כן כן כן גם הלכה.
 
למיטב ידיעתי לא היו דברים מעולם, לא שריפה ולא עגבניות כמובן שהיתה התנגדות קשה של רבני בבל.

כך מספרים במשפחת יוסף.

לדבריהם, הגר"ע יוסף בגיל צעיר חלק על מרן ה'בן איש חי' וספג ביקורת נוקבת מאת חכמי בבל, כפי שסיפר בנו הגר"י על חכם עיראקי נודע שכשעלה לארץ ישראל אמרו עליו "ארי עלה מבבל", ושמו חכם ניסים כדורי, שנחשב בפי רבים ממשיכו של מרן ה'בן איש חי' (כ"כ הגר"מ מאזוז). שכששמע שהגר"ע יוסף "מקעקע את ההלכות של רבינו יוסף חיים מבגדאד", יצא נגדו בשצף קצף.

הדברים הגיעו שהוא לא מיחה בתלמידיו ששאלוהו האם ניתן לשרוף את ספרי 'יביע אומר', וענה להם "תעשו מה שאתה מבינים". או אז לקחו את ספרי 'יביע אומר' והלכו לפתח בית הכנסת 'מנחת יהודה' במחנה יהודה והעלו אותם באש.

ומספר הגר"י יוסף: באחת השבתות הלך הגר"י עם אביו למסור שיעור בבית כנסת במחנה יהודה "ובדרך היו כמה עיראקים – שהיו מושפעים מכמה רבנים שהתסיסו נגדו – זרקו עליו עגבניות, וכך הגיע לבית הכנסת ובגדיו מלוכלכים" (ראו בעלון 270 פרשת נח תשפ"א).

השריפה.jpg

אבל העיתונאי ישראל שפירא כותב:

בשיחה שערכתי עם מספר חכמי בבל מירושלים תובב"א, נאמר לי שהם לא מכירים אירוע של שריפה פומבית של ספרי מרן הגר"ע יוסף, ולא שמעו זאת מאבותיהם מעולם. עוד ציינו, שגם הגאון רבי ניסים כדורי חלק על מורו ורבו ה'בן איש חי', וכדרכם של תלמידי חכמים בכל הדורות.

לדבריהם, הנידון היה שחכמי בגדאד כעסו על בן עדתם מרן הגר"ע יוסף, שהיה החכם הספרדי הראשון שנגרר אחרי גאוני אשכנז, וחלק על האריז"ל, וביטל את סמכותו הבלתי מעורערת בקרב הספרדים, והיה הראשון במשך 300 שנים מזמנם של גאוני אר"ץ (עיין שו"ת דברי יוסף אירגאס, סי' ג) שחלק על סמכותו.

דבריהם תואמים למעשה שפורסם בספר "מרן הרב עובדיה יוסף" של אבישי בן חיים (נדפס בתשע"ח), מעשה שאירע בחורף שנת התשט"ז, ונמצא במחברותיו של הרב כדורי. לאחר שהעיר לרב עובדיה (שהיה אז בן 36) על שהתבטא בזלזול נגד האר"י, "תיכף נתכעס והכה אותי על ראשי וניגש לקרוע גלימתי, ויצעק בקללות וחירופים וגידופים תצלנה אוזניים משמוע בחוצפא גדולה בבית הכנסת לפני הרבנים המקובלים, ואנשים שנתאספו לקול זעקותיו"...

הרב עובדיה עצמו נמנע לימים מלהשיב מה בדיוק אירע, אך הסכים להודות שלרב כדורי, המבוגר ממנו ביותר מ–20 שנה, עף איכשהו הכובע... ובקונטרס "דברי ריבות" כתב על הגר"י כדורי: "איש שמעולם היה צנוע בירכתי ביתו ולא קינא קנאת ה' מעולם על גופי עבירות והפעם יצא מגדרו, ועליו יכונו דברי מרן בשו"ת בית יוסף אבן העזר דיני כתובות סימן יד בד"ה והקנאה. והאיש הזה עוסק בכריכת ספרים ובסגולות וקמיעין, ותו לא מידי" (מובא במאמרו של בנימין לאו בספר 'אורתודוקסיה יהודית: היבטים חדשים').

ולהלן דברי מרן הבית יוסף שם:

"והקנאה הזאת שהוא לובש בדבר הפשוט להתיר, הוה ליה לקנאה נגד שום אדם שעובר עבירה, אבל מאחר שעד היום לא נשמע שקנא על שום דבר עבירה ועתה אומר שמקנא לייסר את מי שעשה מעשה בהוראת חכמים שלמים וכן רבים, הכל יכירו וידעו כי אין זה כי אם אהבת הניצוח, ולכן יחוס על כבוד תורתו ולא יחזיק עוד במחלוקת".

ידוע גם שבאותה תקופה שחכמי בבל יצאו נגד הגר"ע, הם גרמו להרחקתו מבתי הכנסת בהם מסר שיעורי הלכה.
 
שלא ישמע את זה משיב כהלכה.
וכי יהודי מרוקאי יכול לקבל תורה והלכה מחכם בגדדי, מנהג מרוקו ירד מן השמים בסיני.

אפשר לקבל תורה והלכה מכל אחד, אבל מנהג הוא דבר חשוב.

תא חזי כמה גדול כח המנהג: המהרי"ק (סי' ל"ז שורש נ"ד) כתב, "מאחר שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל וכו', אפי' לאליהו ז"ל אין שומעין לשנות המנהג המפורסם ונהגו בו ברבים מקדם קדמתה לפני גדולי עולם, ואפי' במנהג שלא היה מעולם מי שנוהג כן". והובאו דבריו בשו"ת הרמ"א כ"א ובמג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב, ועוד שם, שמנהג דוחה הלכה אפי' שהוא נגד התלמוד, ואפי' מנהג מקום אחד, ואפי' אינו נוהג מאז ומעולם, ע"ש שהוכיחו כן מכמה מקומות בש"ס. והפר"ח (או"ח תצ"ו, י) הביא מבעל הבאר שבע סי' כ"א ובעל ה"משא מלך" שחלקו על המהרי"ק וכתבו שרק באיסור דרבנן שבקינן להו, אבל בדאורייתא לא. ואפי' הפר"ח שחולק על המהרי"ק וסובר שגם באיסור דרבנן לא אזלינן בתר המנהג, עכ"פ גם הוא כתב שאם המנהג ע"פ שיטה יחידאה, אפי' רוב פוסקים להיפך הלך אחר המנהג (ע"ש אות י"א), וא"כ גם הוא מודה הכא.

וגם הרדב"ז שכתב בתשובותיו חלק ד' סי' ע"ג וסי' צ"ד שבמקום שהטעות מוכרע יש לבטל המנהג, כתב להדיא שאם אין האיסור ברור אזלינן בתר המנהג. ובספר "בית דינו של שלמה" (אורח חיים סי' י"ז) כתב, "וא"כ ראוי לתת לב להתעורר בדבר ולבקש טעם להעמיד המנהג, שכל מה שנהגו ישראל שכינה מסכמת עמהם, ואין ראוי לשום אדם לעשות חיפוש מחיפוש לסתור המנהג". ובספר "כפי אהרן" (חלק ב' יו"ד סי' ה') כתב "דמצינו כעין זה בעניני מנהגי איסור, דקהל שהנהיגו איזה קולא ע"פ איזה פוסק, אין רשאין הבאים אחריהם לתפוס סברת האוסרים ולהחמיר, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, וכן אזהרה שמענו לכל בית דין, שאין רשאים להחמיר בדבר שהקילו הראשונים ע"פ סברת איזה פוסק". ועיין רמ"א (יו"ד סי' שפ"ו, ג') שאע"פ שמדינא דגמ' אבל חייב בעטיפת הראש, כתב "ויש אומרים שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה, וכן המנהג פשוט, ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו". וע"ש (סי' שע"ד, ו') שבזמנינו לא נהגו להתאבל עמו "וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים", וא"כ קל וחומר שאין לצאת נגד המנהג בדברים חריפים.

וראה גם מש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ז' (יו"ד סי' כ"א), בתשובה לאחד הרבנים שפסק כדעת השו"ע נגד המנהג, וזה לשונו: "היה לו לעשות כל טצדקי לתרץ וליישב המנהג, וכמש"כ הגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מנהגים מערכת ת' אות רנ"ח) בשם המהר"ם פדואה (סי' ע"ח), שאפי' מנהג שנראה תמוה יש לנו לבקש כל טצדקי ללמד זכות לקיימו, וכה עשו כל קדמונינו כשמצאו איזה מנהג תמוה וכו', ושכן כתבו הרב פרח מטה אהרן (ח"א סי' כ"א) והרב משאת משה ח"א (חלק יו"ד סי' טו"ב), וכ"כ השדי חמד (מערכת מנהג כלל ל"ז), בד"ה אם המנהג הוא תמוה, בשם מהרשד"ם (יו"ד סי' קצ"ג) ועוד".
 
כך מספרים במשפחת יוסף.

לדבריהם, הגר"ע יוסף בגיל צעיר חלק על מרן ה'בן איש חי' וספג ביקורת נוקבת מאת חכמי בבל, כפי שסיפר בנו הגר"י על חכם עיראקי נודע שכשעלה לארץ ישראל אמרו עליו "ארי עלה מבבל", ושמו חכם ניסים כדורי, שנחשב בפי רבים ממשיכו של מרן ה'בן איש חי' (כ"כ הגר"מ מאזוז). שכששמע שהגר"ע יוסף "מקעקע את ההלכות של רבינו יוסף חיים מבגדאד", יצא נגדו בשצף קצף.

הדברים הגיעו שהוא לא מיחה בתלמידיו ששאלוהו האם ניתן לשרוף את ספרי 'יביע אומר', וענה להם "תעשו מה שאתה מבינים". או אז לקחו את ספרי 'יביע אומר' והלכו לפתח בית הכנסת 'מנחת יהודה' במחנה יהודה והעלו אותם באש.

ומספר הגר"י יוסף: באחת השבתות הלך הגר"י עם אביו למסור שיעור בבית כנסת במחנה יהודה "ובדרך היו כמה עיראקים – שהיו מושפעים מכמה רבנים שהתסיסו נגדו – זרקו עליו עגבניות, וכך הגיע לבית הכנסת ובגדיו מלוכלכים" (ראו בעלון 270 פרשת נח תשפ"א).

השריפה.jpg

בכל אופן אני מחפש מקור יותר אמין.
 
נערך לאחרונה על ידי מנהל:
תופעת העדר היא אפקט פסיכולוגי שיש לו הרבה השפעה.

וגם לגבי תעמולה, ידוע פתגם הרה"ק מליובאוויטש זצ"ל "חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם". פעם בתי חזרה מבית יעקב (המשתייך לרשת מעין החינוך התורני של ש"ס) עם משחק רביעיות. מה שהיה במשחק זה פשוט לא יאומן כי יסופר, אפילו צפון קוריאה צריכים ללמוד מזה איך עושים תעמולה. ולאברך ספרדי פשוט אין ברירה אחרת.
 
בעניין הזה חשוב לדעת שלאף אחד אין בעלות על הציבור הספרדי,
וכמו שבאשכנזים יש מלא רבנים ואין לאף אחד וטו על כולם כך זה גם בציבור הספרדי ואם מישהו יותר מתחבר לסגנון פסיקה שזה לא מרן הוא לא צריך להתנצל לאף אחד.
וכמו שאתיופי יכול לקבל תורה מפי רב תימני,
גם ספרדי יכול לקבל תורה מפי רב אשכנזי וגם הלכה, כן כן כן גם הלכה.
ברור שלאף אחד אין בעלות על הציבור או על התורה, אבל כמו שכבר עלה פה רוב רובו של הציבור הספרדי-חרדי לקח את מרן הגרע"י כמורה דרכו. יש כאלו שלקחו את מרן הגרב"צ אבא שאול - וזה בסדר גמור, יש כאלה שלקחו את מרן הגר"ש משאש - וזה בסדר גמור, יש כאלו שלקחו את חכמי הליטאים - וזה בסדר גמור, יש כאלו שלקחו את אדמור"י החסידים - וזה בסדר גמור.
לא דנים פה אם מותר לך למוד תורה מרב שאינו הגרע"י אלא מה בתכלס' רוב הציבור עושה.
 
משמעם לכם, אין מה לדון, אלא כמה פוסקים כחכם פלוני וכמה כחכם פלוני.

אגב. אבל שמתי לב שאלו הנקראים בני תורה, שמתפללים אצל הליטאים וכיו"ב, שכביכול הולכים כשיטת מרן הבא"ח ולא כמרן הגרע"י. לא תראו אותם מניחים תפילין ר"ת ובודאי לא ביחד. (אני לא אומר שאין בכלל, יש אבל מעט מן המעט לעומת הכמות של ה'בני תורה' הנ"ל). הכל עניין ישיבתי ולא הלכתי. תתקנו אותי אם אני טועה.
מזכיר את אלו שאימצו לעצמם את ה''אור לציון'' ומראים עצמם כאילו הולכים לפי כל פסקי ה'אור לציון' אבל בפועל הם לא הולכים עם ציצית בפנים כפסק האו''צ, ובטח שלא קוראים כל יום חוק לישראל כדעת האול''צ, ולא מניחים 2 זוגות תפילין כדעת האול''צ, ומסתפרים לפני מ'ט לעומר נגד האור לציון ולא מקפידים להתפלל ערבית דוקא 25 דק' אחרי השקיעה ולא לפני, ולא מקפידים על מנחה קטנה דוקא ועוד ועוד אינספור דוג'
בקיצור, אימצו לעצמם את האור לציון, רק לאפוקי מהיבי''א (ואולי גם בשביל להתיר פא''נ, שבדר''כ הם מקיימים מצוה זו בהידור רב וכמאמר התנא: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו') וזה בסדר, אף אחד לא מכריח אותך ללכת לפי היבי''א, אבל למה להאשים את האול''צ?? תגיד שאתה הולך לפי מי שבא לך??
או פשוט שתתחיל ללמוד את הסוגיות ההלכתיות באמת, כי כל התירוץ של ''אני הולך לפי פוסק פלוני'' זה בשביל אנשים עצלנים שאין להם כח להתחיל ללמוד הלכה באמת משו''ע ונו''כ ולראות מה יצא לך מכל סוגיה, ולהתחיל לחשבן הכל וכו', אכן זה קשה - הרי הרבה יותר קל לפתוח אור לציון או ילקוט יוסף מאשר שו''ע יורה דעה עם טור וב''י ואחרונים ש''ך ופרי מגדים וחידושי רע''א, פשוט.
האמת שתופעה זו מצויה גם אצל חסידי הגרע''י, אבל לענ''ד זה פחות מצוי, כי הגרע''י יותר מיקל, וזה יותר קל ללכת דוקא לפי רב מסוים כשהוא מקיל ברוב ההלכות, (אבל אצל חסידי הגרע''י יש בעיה אחרת, שהם ברובם, א''א להכליל תמיד יש כאלה שלא, אבל הרבה מהם חושבים כל הזמן שהם הכי צודקים, ומי שלא הולך כמותם, מסכן שלא זכה לאורו של מררררררן ... וינסו כל הזמן לשכנע אנשים ששיטתם הכי נכונה, ורבם הכי צודק והכי חכם ועושים מין ''תעמולה'', תופעה זו לא כ''כ מצויה אצל המגדירים עצמם ''חסידי'' הרב בן ציון הבן איש חי או הר' משאש והר' מזוז)

ואולי יש לדונם לכף זכות, כי כל מי שאומר שהוא הולך לפי פוסק פלוני ואלמוני, כוונתו לשיטת פסיקה מסוימת, (כגון שיטת הגרע''י: לא לחוש כלל ליש אומרים, לא לחוש כ''כ למנהגי העדות כשסותרים פסק מרן, לפסוק נגד האר''י ועוד ועוד, שיטת הבא''ח: להחמיר הרבה אפי' נגד מרן, ללכת לפי האר''י והרש''ש בכל העניינים, שיטת הרב אור לציון באמצע בין הבאח לרע''י וכו'' וכו') אבל לא שהם פוסקים ממש ככה בכל ההלכות בעינים עצומות, אלא בכ''ז מבררים העניינים לגופם של דברים
אבל למעשה זה לא ממש מסתדר עם המציאות, לדוג' שיטת האול''צ והבא''ח כדעת רוב ככל חכמי עדות המזרח בדורות הקודמים מזמן החיד''א, לפסוק תמיד כמו האר''י אפי' נגד שו''ע ובמקום סב''ל, אבל במציאות רואים המון שמגדירים עצמם ''חסידי'' הבא''ח או האול''צ מקילים בשופי נגד האר''י, בין בזה שלא מניחים רש''י ור''ת ביחד ובין לענין תספורת לפני מט לעומר, ועוד ועוד עשרות דוג'.
 
בקיצור, אימצו לעצמם את האור לציון, רק לאפוקי מהיבי''א (ואולי גם בשביל להתיר פא''נ, שבדר''כ הם מקיימים מצוה זו בהידור רב וכמאמר התנא: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו')

אין ענין לדחוף את הפאה בכל מקום. בשלמא אם הגרב"צ היה היחיד שמתיר פאה, ולא אחד מתוך עשרות, מילא.
 
ואולי יש לדונם לכף זכות, כי כל מי שאומר שהוא הולך לפי פוסק פלוני ואלמוני, כוונתו לשיטת פסיקה מסוימת, (כגון שיטת הגרע''י: לא לחוש כלל ליש אומרים, לא לחוש כ''כ למנהגי העדות כשסותרים פסק מרן, לפסוק נגד האר''י ועוד ועוד, שיטת הבא''ח: להחמיר הרבה אפי' נגד מרן, ללכת לפי האר''י והרש''ש בכל העניינים, שיטת הרב אור לציון באמצע בין הבאח לרע''י וכו'' וכו') אבל לא שהם פוסקים ממש ככה בכל ההלכות בעינים עצומות, אלא בכ''ז מבררים העניינים לגופם של דברים

בקונטרס יד כהן (חומר בקודש, עמ' 145) הביא בשם ספר "בתורתך" (פרק מ"ה) מהגר"מ לוי זצ"ל: "שיטה זו - להחליט על רב מסויים, וכמוהו ללכת בכל פסיקותיו והוראותיו - אינה נכונה, כיוון שלכתחילה המצב הראוי היה שכל אדם שנתקל בשאלה הלכתית ישב ללמוד את הנושא הדק היטב, ויפסוק לעצמו איך שדעתו נוטה, בהתאם לכללי ההוראה. ואם לאחר שלמד את הנושא עדיין מסופק בדעתו, יחמיר על עצמו. ההליכה לפי פוסק מסויים כהלכה למשה מסיני בבחינת "עשה לך רב" מיועדת רק לנשים וקטנים ועמי הארץ שאינם מסוגלים לפסוק לעצמם, לגבם שייך "להסתלק מן הספק". אך אברכים ובני תורה שהם בני סמכא לבדוק את הדין, אינם רשאים להשתמט בטענה זו, שהיא עצת היצר". עכ"ל.

בדרך כלל לכל פוסק יש דרך משלו, אבל אין הרבה מחלוקות יסודיות בין גדולי הדור, ומותר לאדם בהחלט לומר שבדרך כלל פוסק כהרב עובדיה, או בדרך כלל פוסק כהרב משאש, או בדרך כלל פוסק כהרב עובדיה, אבל בכל הלכה שהוא מעיין בדברי הפוסקים היטב - לבחור לו בעצמו את הדרך ילך בה.

אני לכשעצמי הולך כהגר"ע יוסף וכהגר"ש משאש, וכשהם חלוקים ביניהם - מעיין ומחליט כמי נראה לי יותר. ויש הלכות שנראים לי דברי הגרב"צ (ולפעמים הפוסקים האחרים לא דיברו בהלכה זו).
 

בין הסדרים:

ראשי תחתית