ישנו מושג הלכתי שהטביעוהו כמה אחרונים שפחות ידוע ללומדים, ואולי אף חלק יחשבוהו לזלזול, והוא כשפוסק רוצה לחלוק על מישהו שקדם לו, אולם אינו יכול לעשות זאת מחמת הכללים היבשים שלא חולקים על ראשונים או על מרן או על מנהג וכדומה - הוא עושה איזה אוקימתא בדבריהם או כותב 'לאו דוקא' על מה שכתבו, ועוד ביטויים מעין אלו, ואז כותב את דעתו. וזה נראה 'כאילו' הוא אומר את דעתו בדעת החכם הנ"ל ובשיטתו.
דבר זה מטעה, ורואים שחלק מהפוסקים אכן לא נתנו דעתם לזה, ופעמים רבות פוסקים כמו הדעה ההיא, למרות שאילו היה כותב במפורש שהוא חולק על החכם הנ"ל - לא היו פוסקים כמוהו.
כמדומני שהראשון שהטביע משפט זה הוא הפר"ח שכתב כן על מהריב"ל שחלק בידים נקיות על הרשב"א
פרי חדש אורח חיים סימן תצו סעיף יא
ומהריב"ל בח"א בדף צ"ח הביא תשו' הרשב"א שכתבתי וכת' עליה וז"ל ולכאורה היה נראה מתוך התשובה הזאת שיכולין בני העיר לתקן תקנה והסכמה לפסוק על פי פוסק אחד בין בדיני ממונות בין בדיני האסור והמותר ואחר העיון והחקירה השיבותי לקצת אנשים אשר שאלו את פי דדוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת אבל בדיני האסור והמותר וגיטין וקדושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן כזאת דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם הם גדולים בחכמה ובמנין דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרינן בבל וכל פרוואה נהגו כרב נהרדעא וכל פרווא' נהגו כשמואל וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה עכ"ל והנה אין ספק שהרב ז"ל רצה לחלוק עם הרשב"א בידים נקיות שהרי מתבאר מתוך דבריו שאף באיסור והיתר מצו למסמך אפסקי הרי"ף או הרמב"ם ז"ל בין לקולא בין לחומרא וכן מבואר עוד כן בדבריו בתשובה אחרת מהרשב"א הביאה מוהריב"ל עצמו בס"ג סימן י' שנשאל על מה שנהגו להכשיר חתם סופר ועד כדברי הרי"ף והשיב אף על פי שר"י אוסר ואנו כך דעתינו נוטה מכל מקום כבר נהגו שם על פי הרי"ף ומקומו של הרב הוא וכל מי שנוהג על פיו שם אפשר היה מותר וה"נ במקומו של ר"י היו אוכלין בשר עוף בחלב כו' הרי שדעת הרב ז"ל הפך דעת מהריב"ל דאף בזמנים אלו מצו ליקח פוסק אחד רב עליהם אף לענין גיטין וקדושין עי"ש.
וכן כתב החיד"א בשמחת הרגל לימוד ב' על הנו"ב שחלק בידים נקיות על רשב"י והאר"י לענין הכונה בעשיית המצוות
וגם יושב ודורש שאין צריך כוונה כלל, וכל התיקונים נעשים למעלה מאליהם ע"י מעשינו, והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליון ועל רבינו האר"י זצ"ל אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי"ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו עי"ש.
ובספר בית ישי להגר"ש פישר זצ"ל כתב כן גם על אמוראים ותנאים, והסביר בזה דבר נפלא
דוגמא מחכמי זמננו אפשר למצוא גם בספרי מרן הגרע"י זצ"ל, למשל בענין פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן שהאריך להתיר, אולם התקשה מב' מקומות שהשו"ע אוסר: לענין קינוח במפה כשאכל תותים, וכן דם שיצא מגופו, ששם זה דרבנן ולא ניחא ליה וכו'. וכתב מרן זצ"ל שהשו"ע שכתב 'צריך ליזהר' - נקט 'לשון של זהורית', אולם אינו מעיקר הדין. ובסי' שכ"ח שכתב 'אסור' - נדחק גם שם באיזה תירוץ עי"ש. וכל הרואה יראה שודאי השו"ע הנ"ל ס"ל שהדבר אסור ו'צריך' ליזהר, אלא שחלק בידים נקיות.
המושג הנ"ל הוא 'מותר' לפי כללי ההלכה, אלא שצריכים להכיר בו ולהכיר אותו, ולשים לב האם באמת כשפוסק כותב משהו בדעת פוסק אחר - זוהי כונתו של הפוסק, ואם זה נראה דחוק - כנראה שהכלל הנ"ל נאמר עליו.
ותן לחכם ויחכם עוד.
דבר זה מטעה, ורואים שחלק מהפוסקים אכן לא נתנו דעתם לזה, ופעמים רבות פוסקים כמו הדעה ההיא, למרות שאילו היה כותב במפורש שהוא חולק על החכם הנ"ל - לא היו פוסקים כמוהו.
כמדומני שהראשון שהטביע משפט זה הוא הפר"ח שכתב כן על מהריב"ל שחלק בידים נקיות על הרשב"א
פרי חדש אורח חיים סימן תצו סעיף יא
ומהריב"ל בח"א בדף צ"ח הביא תשו' הרשב"א שכתבתי וכת' עליה וז"ל ולכאורה היה נראה מתוך התשובה הזאת שיכולין בני העיר לתקן תקנה והסכמה לפסוק על פי פוסק אחד בין בדיני ממונות בין בדיני האסור והמותר ואחר העיון והחקירה השיבותי לקצת אנשים אשר שאלו את פי דדוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת אבל בדיני האסור והמותר וגיטין וקדושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן כזאת דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם הם גדולים בחכמה ובמנין דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרינן בבל וכל פרוואה נהגו כרב נהרדעא וכל פרווא' נהגו כשמואל וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה עכ"ל והנה אין ספק שהרב ז"ל רצה לחלוק עם הרשב"א בידים נקיות שהרי מתבאר מתוך דבריו שאף באיסור והיתר מצו למסמך אפסקי הרי"ף או הרמב"ם ז"ל בין לקולא בין לחומרא וכן מבואר עוד כן בדבריו בתשובה אחרת מהרשב"א הביאה מוהריב"ל עצמו בס"ג סימן י' שנשאל על מה שנהגו להכשיר חתם סופר ועד כדברי הרי"ף והשיב אף על פי שר"י אוסר ואנו כך דעתינו נוטה מכל מקום כבר נהגו שם על פי הרי"ף ומקומו של הרב הוא וכל מי שנוהג על פיו שם אפשר היה מותר וה"נ במקומו של ר"י היו אוכלין בשר עוף בחלב כו' הרי שדעת הרב ז"ל הפך דעת מהריב"ל דאף בזמנים אלו מצו ליקח פוסק אחד רב עליהם אף לענין גיטין וקדושין עי"ש.
וכן כתב החיד"א בשמחת הרגל לימוד ב' על הנו"ב שחלק בידים נקיות על רשב"י והאר"י לענין הכונה בעשיית המצוות
וגם יושב ודורש שאין צריך כוונה כלל, וכל התיקונים נעשים למעלה מאליהם ע"י מעשינו, והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליון ועל רבינו האר"י זצ"ל אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי"ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו עי"ש.
ובספר בית ישי להגר"ש פישר זצ"ל כתב כן גם על אמוראים ותנאים, והסביר בזה דבר נפלא
דוגמא מחכמי זמננו אפשר למצוא גם בספרי מרן הגרע"י זצ"ל, למשל בענין פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן שהאריך להתיר, אולם התקשה מב' מקומות שהשו"ע אוסר: לענין קינוח במפה כשאכל תותים, וכן דם שיצא מגופו, ששם זה דרבנן ולא ניחא ליה וכו'. וכתב מרן זצ"ל שהשו"ע שכתב 'צריך ליזהר' - נקט 'לשון של זהורית', אולם אינו מעיקר הדין. ובסי' שכ"ח שכתב 'אסור' - נדחק גם שם באיזה תירוץ עי"ש. וכל הרואה יראה שודאי השו"ע הנ"ל ס"ל שהדבר אסור ו'צריך' ליזהר, אלא שחלק בידים נקיות.
המושג הנ"ל הוא 'מותר' לפי כללי ההלכה, אלא שצריכים להכיר בו ולהכיר אותו, ולשים לב האם באמת כשפוסק כותב משהו בדעת פוסק אחר - זוהי כונתו של הפוסק, ואם זה נראה דחוק - כנראה שהכלל הנ"ל נאמר עליו.
ותן לחכם ויחכם עוד.
